ישיבה
בית המדרש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש בראשית
- חיי שרה
- הלכה מחשבה ומוסר
- הדרכות ונושאים בעבודת ה'
- שיעורים נוספים
שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
עמרם בן סולטנה
קביעתה של המציאות הרוחנית נעשתה על ידי האבות
אומרת הגמרא (פסחים פח ע"א):
"ואמר רבי אלעזר, מאי דכתיב "והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר בית ה' אל בית אלוקי יעקב"? אלוקי יעקב ולא אלוקי אברהם ויצחק? אלא לא כאברהם שכתוב בו הר, ולא כיצחק שכתוב בו שדה, אלא כיעקב שקראו בית, שנאמר "ויקרא את שם המקום ההוא בית אל".
פסוק זה מישעיה הוא נבואה על העתיד. יחסם של העמים אל ה' הוא מצידו של יעקב דווקא, ולא מצידם של שאר האבות.
מה הכוונה בשמות השונים שנתנו האבות למקום המקדש? "בדבר ה' שמים נעשו", אמירתו של הקב"ה היא קביעת המציאות, ולהבדיל מכך אלף אלפי הבדלות, צריך להתרגל לעובדה שגם קריאת השמות של האבות את מקומו של בית המקדש קובעת ומגלה למעשה את מציאותו הרוחנית, המשמעותית בהרבה ממציאותית המעשית, שכבר מגיעה ממילא לאחר גילויה של הרוחנית. המציאות הרוחנית היא האמיתית, וכפי שכתוב בתהילים "מזמור שיר חנוכת הבית לדוד" , אף על פי ששלמה הוא המייסד בפועל, הרי דוד מסר את הנפש ועמל על כך שהבית ייבנה, ולכן נקראת גם הבניה המעשית על שמו.
כאמור, מציאותו הרוחנית של בית המקדש נגמרה והוצאה לפועל על ידי האבות. ולא רק בעניין המקדש נאמר כך: כל מה שמתגלה בעם ישראל לאורך הדורות, אינו אלא מוציא אל הפועל את מה שכבר בא מכוחם ונגמר על ידם. החתימה של הכל היא על ידם, כפי שדורשים על הברכה הראשונה בשמונה עשרה, "בך חותמים", הכל הוא גילוי של אברהם. מובן המילה "אבות" אינו רק מצד התולדה - הם אלו שעשו את הכל.
לפיכך מה שכל אחד מאיתנו עושה בחייו, בתורה, במצוות וביראת שמים אינו חידוש שלו, הוא רק מוציא אל הפועל את מה שכבר קיים אצלו ממילא, את הבכח שנמצא אצלו.
הקשר אל האבות הוא באמצעות הליכה בדרכם
מתוך תפיסה זו, לפיה פעלו כבר האבות את מה שמתגלה לאחר מכן, ניתן לומר, שכאשר אנו מסגלים לעצמו מידה טובה, דרך או הנהגה השייכת למעשי האבות, החיבור שלנו אליהם נותן את היכולת לא רק באותה נקודה מסוימת, כי אם יוצר דבקות גמורה בהם. בדומה לכך, מצווה התורה "ולדבקה בו", בהקב"ה. וכי כיצד ניתן להדבק בו, והרי אש אוכלה הוא? הגמרא (כתובות קיא ע"ב) מציעה כמה דרכים לכך, כגון ליהנות תלמיד חכם מנכסיו. על ידי פעולה קטנה יחסית זוכה האדם להדבק בהקב"ה הגם שהוא אש אוכלה.
הוא הדין באבות: סיגול מידה טובה או מעשה טוב שהיה בהם נותן בידינו את האפשרות להדבק בהם באופן מלא. "כל הקובע מקום לתפילתו אלוקי אברהם בעזרו", אומרת הגמרא בברכות (ו ע"ב). מקשים על כך תלמידי רבנו יונה, כיצד זה אפשרי, ומסבירים, שהדבקות בצד-מה הוא הדבקות בכל. זהו החיבור אל האבות.
הדברים נכונים גם באופן הפוך: מיד לאחר חטא המרגלים מתפלל משה אל הקב"ה על עם ישראל. הרמב"ן עומד בפירושו שם (במדבר יד,יז) על ההבדלים שבין תפילה זו לתפילה שהתפלל משה לאחר חטא העגל. בפרשת שלח לא הזכיר משה "נוצר חסד לאלפים", "כי לא בזכות אבות נתפלל משה עכשיו, ולא הזכיר בתפילה זו לאברהם יצחק ויעקב כלל. והטעם בעבור שהארץ ניתנה לאבות, והם (כלומר העם) ירשוה, והם מורדים באבותם ולא היו חפצים במתנה שלהם אשר האבות היו בוחרים בה מאוד, והיאך יאמר אשר נשבעת להם בך, וכל הארץ הזאת, והם אומרים אי אפשנו במתנה הזאת".
במילים אחרות, נוצר כאן נתק מן האבות, בניגוד לדרישה להתקשר ולהדבק בם. המאיסה בארץ חמדה היא מרידה באבות, וזכות אבות כבר לא תועיל כאן, משום שאין היא פועלת אלא בחיבור ובדיבוק אליהם.
ישנם מצבים שבהם תמה זכות אבות. אין הכוונה בכך שבטלו מעשיהם, אשר קיימים לעד, אלא שאם אין דיבוק וחיבור עימם, אין הזכות פועלת את פעולתה המועילה. במצב של נתק ופעולה הפוכה, אי אפשר להסתמך על זכות אבות. (יש גם מצב שהוא למעלה מזכות אבות, "לא למענכם אני עושה", אך גם מצב זה בא בסופו של דבר מכוחם.)
הדבקות באבות יכולה לבוא, כאמור, גם מכח מעשים קטנים, כגון קובע מקום לתפילתו. הגמרא ביבמות (עט ע"א) אומרת, ששלשה הם סימניה של אומה זו: ביישנים, רחמנים, גומלי חסדים. כשסימנים אלו אינם חלים, חלילה תמה זכות אבות. בפירוש המשניות (חולין, פרק ז משנה ו) כותב הרמב"ם, שאמנם איסור אכילת גיד הנשה נכתב בתורה בפרשת וישלח, קודם מתן תורה, אולם החיוב מתחיל מהר סיני. הרמב"ם מתייחס בדבריו למצוות. באשר למידות - אלה נובעות מן האבות, וכל מי שאין בו אותם סימנים של ביישנים רחמנים וגומלי חסדים צריך לחשוד בו שאינו מן האבות. החיבור אליהם הוא המאפשר לזכות אבות לפעול.
לכל אדם מישראל, בכל דרגה שהיא, יש חלק בתורה הנובע מכוחם של האבות
יתירה מזו - גם הקישור לתורה, תורת משה, הוא מכוחם של האבות. עניין זה נלמד גם הוא ממסכת פסחים (מט ע"ב):
"תנא רבי חייא כל העוסק בתורה לפני עם הארץ כאילו בועל ארוסתו בפניו, שנאמר תורה ציווה לנו משה מורשה קהילת יעקב, אל תקרי מורשה אלא מאורסה".
מהרש"א מסביר, שמי שעוסק בתורה לפני עם הארץ כאילו בועל את ארוסת עם הארץ בפניו, שכן אצל כל יהודי באשר הוא נחשבת התורה כארוסתו קודם שהחל ללמוד. לאחר שלמד אותה היא כבר נשואה לו. (רש"י מסביר כאן, שהעוסק בתורה בפני עם הארץ גורם לו להתבייש).
שייכותנו לתורה כל כך חזקה, שאף מי שלא למד, או מי שיכול ללמוד ולא עושה כך, אפילו עמי הארץ שהגמרא באותה סוגיה משתמשת כלפיהם בביטויים חריפים ביותר, כולנו מאורסים ושייכים בתורה. הפסוק ממנו לומדת זאת הגמרא הוא "תורה ציווה לנו משה, מורשה קהלת יעקב "-כאן נקראים ישראל על שם האבות, וכפי שמסביר הנצי"ב בפירושו לתורה, יעקב הוא השם הנמוך יותר של ישראל, וגם מצד זה יש חלק ושייכות בתורה, מכח ירושתם של האבות. לדברים אלו יש השלכה הלכתית בפועל - הגמרא במסכת סנהדרין אומרת (נט ע"א), שגוי שלמד תורה חייב מיתה, ולומדת זאת מאותו פסוק, "תורה ציווה לנו משה מורשה קהלת יעקב". סיבת החיוב או משום מאורסה, ודינו כדין כל בן נח שעבר על איסור עריות של נערה מאורסה לישראל, או משום גזל, שלקח מן התורה המיועדת לנו. אין אלו מליצות בעלמא, יש כאן התחייבות בדין מיתה (גם אם לא בידי בית דין), שכן התורה אצלנו היא קניין, ולא רק במי שהגמרא בקידושין (לב ע"א) מכנה את תורתו "תורה דיליה", לאחר שבתורת ה' חפצו ו בתורתו יהגה יומם ולילה, אלא אפילו אצל עם הארץ שלא למד דבר.
המדרש הבא עוסק בעניין זה: בויקרא רבה, פרשת צו (פרשה ט ד"ה ג), דורשים את הפסוק:
"זובח תודה יכבדנני, ושם דרך אראנו בישע אלוקים". דבר אחר, אמר רבי ינאי, ושם דרך (בשי"ן ימנית במקום שי"ן שמאלית, כפי הניקוד בפסוק), דשיים אורחיה סגיא שווי (מי ששם דרכיו, בודק אותם, ששוה הרבה). מעשה ברבי ינאי שהיה מהלך בדרך, וראה אדם אחד שהיה משופע ביותר (לבוש בבגדים נאים, כתלמיד חכם). אמר ליה משגח רבי אתקבלא גבן (כלומר, הזמין אותו אל ביתו לסעודה), אמר ליה אין. הכניסו לביתו, האכילו והשקהו, בדקו במקרא ולא מצאו, במשנה ולא מצאו, באגדה ולא מצאו, בתלמוד ולא מצאו. אמרו לו סב בריך (כדרכו של אורח, שמברך וכולל בברכתו גם תודה לבעל הבית). אמר לו יברך ינאי בביתיה (שכן אפילו ברכת המזון לא ידע). ורבי ינאי הורה לו לחזור על מה שהוא יאמר, ומרוב צערו על שהכניס עם הארץ לביתו וההנה אותו מנכסיו, אמר בחריפות: אכל כלבא פיסתא דינאי, (כלומר אכל הכלב את מזונו של ינאי). קם אותו אדם, תפסיה ואמר לו ירותתי גבך, ואתה מונע אותה ממני?"
זו הייתה טענתו של האורח. התפלא רבי ינאי, איזו ירושה של אורחו הוא מעכב אצלו, וסיפר לו: יום אחד עברתי ליד בית הספר, ושמעתי את הילדים שהיו קוראים את הפסוק "תורה צוה לנו משה מורשת קהלת יעקב" - קהלת ינאי אין כתיב כאן. התורה אינה שייכת באופן פרטי לרבי ינאי, היא שייכת גם לו בדיוק באותה מידה, גם לאלו שהם "קהלת יעקב" בבחינת עקב, הצד הנמוך יותר.
שאל אותו רבי ינאי כיצד בכל זאת זכה לאכול משולחנו (כי כנראה היה רבי ינאי מעין אדמו"ר, ולא כל אחד זכה לכך). וענה לו, שלעולם לא שמע דבר רע על אדם וחזר לספר על כך למי שדיברו עליו, וכן לא ראה שניים רבים זה עם זה ולא עשה שלום ביניהם. וכששמע זאת רבי ינאי, קרא "כל הדא דרך ארץ גבך, וקריתך כלבא?!"
נקודה אחת העולה מסיפור זה היא תביעתו של אותו איש מרבי ינאי, שאין הוא בעלים בלעדי על התורה. היא שייכת לכל אדם מישראל באותה המידה. בנוסף לכך, אותו יהודי ידע רק פסוק אחד, וגם אותו די במקרה, כשעבר ליד בית הספר ושמע את הילדים. אף על פי כן מוכיח רבי ינאי את עצמו, כיצד העז לקרוא כלב למי שהיו בו הנהגות כאלה בין אדם לחברו, מי ששם אורחותיו. ולענייננו, עולה מסיפור זה העניין שבו דיברנו - לכל יהודי באשר הוא יש שייכות וקניין בתורה, ואין אחד שהוא בעל בית יותר מחברו עליה. בדומה לכך לומדת הגמרא במסכת סנהדרין (צא ע"א) כי כל המונע הלכה מפי תלמיד כאילו גוזלו מנחלת אבותיו, וגם זאת נלמד מאותו פסוק - "תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב", זה היה היסוד לתביעתו של אותו עם הארץ כלפי רבי ינאי, "ירושתי אצלך ואתה מונעה ממני".
המחויבות לדבוק בירושה מהאבות
ניתן להעמיק עוד יותר במשמעות הדברים.
במסכת סוכה (כח ע"ב) מובא המעשה הבא: תנו רבנן מעשה ברבי אליעזר ששבת בגליל העליון ושאלוהו שלושים הלכות בהלכות סוכה. שתים עשרה אמר להם שמעתי, ושמונה עשרה אמר להם לא שמעתי (כלומר, לא למדני רבי ). רבי יוסי ברבי יהודה אומר חילוף הדברים, שמונה עשרה אמר להם שמעתי, שתים עשרה אמר להם לא שמעתי. אמרו לו: כל דבריך אינן אלא מפי השמועה? (כלומר, וכי לא למדת שום דבר אלא מרבך?) אמר להם, הזקקתוני לומר דבר שלא שמעתי מפי רבותי, מימי לא קידמני אדם בבית המדרש, ולא ישנתי בבית המדרש לא שנת קבע ולא שנת עראי, ולא הנחתי אדם בבית המדרש ויצאתי, ולא שחתי שיחת חולין, ולא אמרתי דבר שלא שמעתי מפי רבי מעולם.". וכן בהמשך מובא לגבי רבו של רבי אליעזר, רבן יוחנן בן זכאי, שלא אמר דבר שלא שמע מפי רבו מעולם. זהו אותו יסוד ממש: התורה היא בגדר ירושה, " מורשה קהלת יעקב", ועל כן כל מה שיש עתה בידינו כבר גמור וחתום ונמסר לנו בשלמותו. תורה חתומה ניתנה, ומה שלא קיבלנו - לא אומרים. זו הגישה אל התורה, שכפי כל מה שיש לנו קיבלנו אותה מן האבות. "מעשה אבות סימן לבנים" - תורה היא רק מה שנמסר והועבר מאבותינו, כפי מה שהיה אצלם. מה שלא נמסר אינו תורה.
בחובת הלבבות, שער יחוד המעשה (שער ה פרק ה), מובא באחת ההדרכות שם:
"ונאמר כי החכמה (היינו התורה), כשמנהיגים אותה על דרכה תהיה רפואה לכל מדווה, וכשנוטים בה מנתיבתה תהיה החולי לכל שאין לו רפואה ולא ארוכה".כלשון הכתוב "כי ישרים דרכי ה' וצדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם". לכן נמשלה התורה לאש, אשר מצד אחד מאירה עינים באורה, ומצד שני שורפת את מי שנוטה מנתיבתה, ומשתמש בה באופן לא זהיר. "על כן הזהר שלא תטה אשורך מדרך האבות ונתיב הראשונים ותסמוך על שכלך.... ואל תסתור עצתם במה שהורו אותך..."
על הירושה יש אחריות וביטחון, ואילו על נטייה מדרכם של האבות אין ערובה.
בתחילת מדרש רבה על פרשת חיי שרה (פרשה כג) מובא הפסוק "יודע ה' ימי תמימים ונחלתם לעולם תהיה". זהו למעשה היסוד לכל. האבות נקראו תמימים, הם היו קשורים ומחוברים לריבונו של עולם במובן של ידיעה, של חיבור פנימי. מכח זה בא ההמשך, "ונחלתם לעולם תהיה". כל מציאותם המתמשכת של עם ישראל נובעת מתמימותם של האבות.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
בבא מציעא מבוא למסכת בבא מציעא ועמל תורה
שיעור פתיחת זמן חורף תשפ"ז
הצורך ביראת ה' בלימוד תורה | אדם צריך לפתח בעצמו אהבת תורה | המעלה והזכות שבלימוד תורת ארץ ישראל | יגיעה בתורה | הלכות בין אדם לחבירו במסכת בבא מציעא
אורות התחיה - הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א גדלות עם ישראל
אורות התחיה - פסקה ה'
השיעור עוסק בפרק ה' מתוך "אורות התחיה" של הראי"ה קוק ומבאר את גדלותו הייחודית של עם ישראל, אשר נשמתו הכללית מקיפה ומאחדת את הבריאה כולה. מתוך כך מודגשת החשיבות של אימוץ מבט אמוני ורחב על המציאות וההיסטוריה, הרואה בכל ירידה ומשבר שלב הכרחי בדרך לעלייה ולגאולה שלמה.
נח פרשת נח – איזון לאומי
מה פשר ההפקה אלוקית של המבול? למה להכחיד את חוטאי דור המבול על ידי מים דוקא? סוד האיזון שבין שאיפת האחדות למאבק הציבורי
מידות הראי"ה תיקון המידות כמפתח לדבקות אלוקית
הקדמה למידות הראי"ה
השיעור עוסק במרכזיותן של המידות והרגשות בנפש האדם כיסוד הכרחי לדבקות בה' ולהליכה בדרכיו, כפי שמבואר במשנת הרמב"ם. מתוך כך נבחנת הדרכת הראי"ה והרצי"ה קוק בספרים 'מוסר אביך' ו'מידות ראיה', המבחינים בין מידות בסיסיות השייכות לכל אדם לבין הנהגות המיועדות לבני עלייה.
