ישיבה
בית המדרש
- ספריה
- אמרי במערבא
- מסכת שבת
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- שבת
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
יוסף בן גרסיה
הירושלמי דן בזה בהוריות פ"א ה"א [א.], ועיין מה שכתבנו שם.
שגגת קרבן שמה שגגה בבלי סט.
הירושלמי דן בזה בכתובות פ"ג ה"א [טז.], ועיין מה שכתבנו שם.
גרסא הפוכה בזבח וקיטר בהעלם אחד, עברת נהרות וטעית בבלי עב: • פ"ז ה"א [מ:]
תני רבי זכיי קומי (לפני) רבי יוחנן: זיבח קיטר וניסך בהעלם אחת חייב על כל אחת ואחת, אמר ליה רבי יוחנן: בבלייא, עברת בידך תלתא נהרין (מבבל לארץ ישראל) ואיתברת (וטעית), אינו חייב אלא אחת.
סנהדרין סב. הדעות הפוכות: רבי זכאי אומר שחייב אחת ורבי יוחנן מחייב על כל אחת ואחת 1 . הלשון "בבלייא עברת תלתא נהרין ואיתברת" נמצאת בירושלמי גם ביבמות (פ"ח ה"ג [מח:]), ואינה בבבלי.
אינו יודע מתי שבת בבלי סט: • פ"ז ה"א [מא.]
גדול שנשבה בין הגוים - רב ושמואל, חד אמר מונה ששה ועושה שבת, וחרנה (והאחר) אמר עושה שבת ומונה ששה, רבי יצחק בר אלעזר בשם רב נחמן בר יעקב: מונה ששה ועושה שבת, חמשה ועושה שבת, ארבעה ועושה שבת, שלשה ועושה שבת, שנים ועושה שבת, אחד ועושה שבת (כדי שישבות בשבת עכ"פ פעם אחת).
הדעה שהוא מונה שישה חמישה וארבעה לא הובאה. הדעה שהוא מונה שישה ועושה שבת הובאה ונדחתה. הדעה שעושה שבת ומונה שישה נשארה, אך למסקנת הבבלי אינו עושה מלאכה בכל הימים, אלא רק כדי פרנסתו, ויום השבת שלו ניכר רק בזה שעושה קידוש והבדלה 2 . כמו כן בבבלי המקרה הוא שהיה מהלך במדבר.
מחלוקת בקידש אשה ואינו יודע מי היא פ"ז ה"א [מא.]
קידש אשה בעולם (ואינו יודע מי היא), רבי יעקב בר אחא: איתפלגון רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש, רבי יוחנן אמר חושש לכל הנשים (שעל כל אשה יש חשש שהיא אחות אשתו), ריש לקיש אמר אינו חושש לכל הנשים.
נזיר יא: וגיטין סד. פשוט שאסור בכל הנשים שבעולם.
החילוק בין שגגת שבת לשגגת מלאכות בבלי ע. • פ"ז ה"א [מג.]
מה בין מזיד בשבת ושוגג במלאכות מה בין שוגג בשבת ומזיד במלאכות? אמר רבי יוסה: ולמה מזיד בשבת ושוגג במלאכות חייב על כל אחת ואחת - שאם אומר את לו מלאכה היא זו הוא פורש ממנה ועושה מלאכות אחרות, ולמה שוגג בשבת ומזיד במלאכות אינו חייב אלא אחת - שאם אומר אתה לו שבת הוא זו מיד הוא פורש.
הביא חילוק זה, דחאו, והביא חילוק אחר 3 .
שגג גם בשבת וגם במלאכות בבלי ע: • פ"ז ה"א [מג.]
שגג בזה ובזה - רב המנונא אמר אינו חייב אלא אחת, אמר ליה רבי זעירא: ולאו כל שכן הוא? אלו מזיד בשבת ושוגג במלאכות אינו חייב על כל אחת ואחת? (בתמיה). מפני שנתוסף לו שגגת מלאכות שבת? (בתמיה, פשוט שחייב על כל אחת ואחת).
הסתפק בזה והסיק שחייב רק אחת.
מחלוקת בכתב אות בחול ואות בשבת פ"ז ה"א [מג.]
הירושלמי כאן הובא גם בשבת פי"ג ה"א [עא:], ועיין מה שכתבנו שם.
דעות נוספות במקור לל"ט מלאכות בבלי ע. • פ"ז ה"ב [מד.]
מניין לאבות מלאכות מן התורה? רבי שמואל בר נחמן בשם רבי יונתן כנגד ארבעים חסר אחת מלאכה שכתוב בתורה וכו'. רבי יוסי בי רבי בון בשם רבי שמואל בר נחמני: כנגד ארבעים חסר אחת פעם שכתוב במשכן עבודה ומלאכה. אמר רבי יוסי בן חנינא: "זה הדבר" אין כתיב כאן, אלא "אלה הדברים": דבר דברי דברים - מיכן לאבות ולתולדות. רבי חנינא דציפורין (מציפורי) בשם רבי אבהו: אל"ף - חד, למ"ד - תלתין, ה"א - חמשה, דבר - חד, ודברים - תריי, מיכן לארבעים חסר אחת מלאכות שכתוב בתורה. רבנין דקיסרין אמרין: מן אתרה לא חסרה כלום: אל"ף - חד, למ"ד - תלתין, ח' - תמניא, לא מתמנעין רבנן דרשין בין ה"א לחי"ת.
לא הובאו המקורות מ"אלה הדברים". המקור של כנגד מלאכה שכתוב בתורה הובא בדף מט:
שלושה זיתים בשני העלמות, גרירה בבלי עא.
הירושלמי דן בזה בהוריות פ"ג ה"ב [יג:], ועיין מה שכתבנו שם.
צירוף העלם טומאה והעלם מקדש בבלי עא.
הירושלמי דן בזה בשבועות פ"ב ה"א [י:], ועיין מה שכתבנו שם.
גירסא הפוכה במחלוקת האם הפרשות מחלקות בבלי עא:
הירושלמי דן בזה בהוריות פ"ג ה"ב [יב:], ועיין מה שכתבנו שם.
ל"ט תולדות לכל אב, מכה בפטיש בבלי עג: • פ"ז ה"ב [מד.]
רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש עבדין הוויי בהדא פירקא תלת שנין ופלוג (למדו את פרק זה שלוש שנים וחצי), אפקון מיניה ארבעין חסר אחת תולדות על כל חדא וחדא (מצאו ל"ט תולדות לכל אב), מן דאשכחון - מיסמוך סמכין, הא דלא אשכחון - מיסמוך עבדוניה משום מכה בפטיש (מה שמצאו שדומה לאיזה אב מלאכה - סמכוהו להיות תולדתו, ומה שלא מצאו שדומה לשום אב מלאכה - סמכוהו להיות תולדה של מכה בפטיש). בנוי (בניו) דרבי חייא רובא עבדן הוויי בהדין פירקא שיתא ירחין, אפקון מיניה שית מילין על כל חדא וחדא (שש תולדות לכל אב).
לא הובאו תולדות רבות כל כך (ובדומה לזה עיין לקמן פ"ז ה"ג [נב:] שלירושלמי יש דברים שרחוקים מהמלאכה וחייב עליהם). מכה בפטיש הובא בבבלי עה: רק על גמר מלאכה, ולא על כל מה שלא מצאו לו אב מלאכה אחר.
מלאכות שחייב משום קוצר בבלי עג: • פ"ז ה"ב [מד.]
הקוצר הבוצר המוסק הגודד התולש והאורה - כולהן משום קוצר.
הלשון "כולן מלאכה אחת הן", כמו כן בבבלי לא הובא תולש. וכן בעוד מלאכות רבות בהמשך, בירושלמי כתב משום איזו מלאכה חייב ובבבלי רק כתב שחייב אחת, והירושלמי הוסיף עוד דוגמאות.
זה לא עבר על פתחה של תורה פ"ז ה"ב [מד:]
ניכר הוא זה שלא עבר על פיתחה של תורה.
לא הובאה לשון זו.
מניינא למה לי - האם הובא בירושלמי בבלי עג: • פ"ז ה"ב [מד:]
ארבעים אבות מלאכות חסר אחת - ליידא מילה (לאיזה עניין)? שאם עשאן כולם בעלם (בהעלם) אחד חייב כל אחת ואחת.
הקשה כאן מניינא למה לי, וכן הקשה בעוד מקומות נוספים, ובעיקר הקשה כך בכריתות ב: על משניות רבות. הפני משה וקרבן העדה כאן פירשו את הקושיא "ליידא מילה" גם כן כמניינא למה לי. אמנם היפה עיניים (שבת ו:) כתב שבירושלמי הקושיא "מניינא למה לי" לא הובאה בשום מקום (ועוד כתב בשבת ט: שאין דרכו של הירושלמי להקשות מכל ענייני הלשון, כגון כפל לשון וכד').
הבערה ללאו יצאת - אינו בירושלמי, אלא לב"ד בשבת בבלי ע. • פ"ז ה"ב [מד:]
הלא הבערה בכלל היתה ויצאת מן הכלל ללמד, לומר מה הבערה מיוחדת מעשה יחידי (שהיא אב מלאכה) וחייבין עליה בפני עצמה אף כל מעשה ומעשה שיש בו לחייב עליו בפני עצמו (לחלק יצאת) וכו'. דמר (דאמר) רבי ירמיה: הבערה לצורך יצאת, ללמד על בתי דינים שלא יהו דנין בשבת.
ע. נחלקו תנאים האם הבערה לחלק יצאת (כדעה הראשונה בירושלמי כאן) או ללאו יצאת. ואין דעה שיצאת ללמד על בתי דינים. ובירושלמי לא הובאה כלל הדעה שהבערה ללאו יצאת (וכן כתב יפה עיניים יבמות ו: ולג:).
דעה ש"פרט שיצא מהכלל" לא נאמר כשהם סמוכים פ"ז ה"ב [מד:]
הירושלמי כאן הובא גם בנזיר פ"ו ה"א [כד:], ועיין מה שכתבנו שם.
האם "פרט שיצא מהכלל" נאמר גם כשהפרט קודם פ"ז ה"ב [מד:]
הירושלמי כאן הובא גם בנזיר פ"ו ה"א [כד:], ועיין מה שכתבנו שם.
השתחוואה לע"ז אסורה משום שעובדים כך לגבוה פ"ז ה"ב [מד:]
הירושלמי כאן הובא גם בנזיר פ"ו ה"א [כד:], ועיין מה שכתבנו שם.
השתחוואה אינה מעשה פ"ז ה"ב [מד:]
הירושלמי כאן הובא גם בנזיר פ"ו ה"א [כד:], ועיין מה שכתבנו שם.
האם דבר שיצא מן הכלל מלמד פ"ז ה"ב [מה.]
דבר אחד שיצא מן הכלל לצורך אינו חולק (אינו מלמד), ושלא לצורך חולק (מלמד), ושני דברים שיצאו מן הכלל אינן חולקין וכרבי ישמעאל חולקין.
לא הובא.
לא לומדים מן הלמד אפילו בחולין פ"ז ה"ב [מו.]
נאמר כאן (בעריות) דודתו, ונאמר להלן (בגאולת קרובים) או דודו או בן דודו יגאלנו, מה דודו שנאמר להלן באחי אביו מאביו הכתוב מדבר, אף דודתו שנאמר להלן באחות אביו מאביו הכתוב מדבר. אף את אשת אחיו למידה מדודתו, מה דודתו שנאמר להלן באחות אביו מאביו הכתוב מדבר (כמו שלמדנו בגזירה שווה), אף אשת אחיו שנאמר כאן באשת אחיו מאביו הכתוב מדבר. עד כדון כרבי עקיבה, כרבי ישמעאל (שלא דורש כך, איך ילמד)? וכו' (יפה עיניים שבועות י. פירש שכוונת הירושלמי כאן שרבי ישמעאל לא יכול ללמוד דודתו בעריות מדודו בגאולת קרובים ואח"כ ללמוד אשת אחיו מדודתו בעריות, משום שהוא סובר שלא לומדים מהלמד אפילו בחולין. אך פני משה וקרבן העדה לא פירשו כאן שהוא משום למד מהלמד).
זבחים מט: דן בכך שבחלק מהילפותות לא לומדים מן הלמד בקודשים, אך בחולין פשוט שלומדים מן הלמד (וכן בשבועות י.). ועיין במה שכתבנו בקידושין (פ"א ה"ב [ה:]) שהירושלמי שם סובר בפירוש שלא לומדים מן הלמד אפילו בחולין 4 .
השמר ופן הם לא תעשה פ"ז ה"ב [מז.]
השמר בלא תעשה, פן בלא תעשה.
עירובין צו. ועוד מקומות הוסיף גם ש"אל" הוא לא תעשה.
פרטי המלאכות באריכות בבלי עג: • פ"ז ה"ב [מז.-נב.]
חפר חרץ נעץ תולדות לחרישה וכו' (והאריך מאוד בכל פרטי המלאכות).
לא האריך בפרטי המלאכות.
מחלוקת אמוראים על מתוך שהותרה לצורך פ"ז ה"ב [מז:]
הירושלמי כאן הובא גם בביצה פ"א ה"ג [ג:], ועיין מה שכתבנו שם.
דעת ר' יוסי במלאכה שאצל"ג, וכמי ההלכה בזה פ"ז ה"ב [מח.]
הירושלמי כאן הובא גם בשבת פ"ב ה"ה [יח.], ועיין מה שכתבנו שם.
נטע וזמר בשבת חייב שתיים בבלי עג: • פ"ז ה"ב [מח:]
נטע וזמר בשבת - בין על דעתיה דרב כהנא בין על דעתיה דרבי זעירא חייב שתים.
פשוט שחייב רק אחת, ודווקא אם זומר וצריך לעצים חייב שתיים.
הסרת טיט מבגדיו פ"ז ה"ב [מט.]
נטל טיט על בגדיו - הרי זה ממרחו בידו אחת ובלבד שלא יכסכס.
דף קמא. הקשה על זה והסיק שלא מכסכסו מבחוץ אלא מבפנים 5 .
רקק לרוח חייב בבלי עד. • פ"ז ה"ב [מט.]
רקק והפריחתו הרוח חייב משום זורה.
לא הובא, ולהלכה דנו בזה (רמ"א או"ח סי' שיט סעיף יז אסר ע"פ הירושלמי כאן, אך המשנה ברורה שם ס"ק סז התיר).
בישל בחמי טבריה, פסח בחמי טבריה פ"ז ה"ב [נ:]
בישל בחמי טיבריא מהו? חזקיה אמר אסור רבי יוחנן אמר מותר וכו'. פסח שנתבשל בחמי טבריא מהו? תרין אמורין (אמוראים): חד אמר אסור וחרנה (והאחר) אמר מותר.
פסחים מא. בשבת פטור ובפסח חייב.
הצר צורה בכלי בבלי עה: • פ"ז ה"ב-ה"ג [נא.,נב:]
הצר צורה (בכלי) - הראשון חייב משום כותב והשני חייב משום צובע, חיסר בה אבר ובא אחר וגמרה חייב משום מכה בפטיש וכו'. הגודל כלי צורה חייב משום בונה וכו', הנופח כלי זכוכית חייב משום בונה.
כתב רק שהצר צורה בכלי חייב משום מכה בפטיש.
קשירה במשכן היתה במיתרים בבלי עד: • פ"ז ה"ב [נא:]
מה קשירה היתה במשכן? שהיו קושרין את המיתרים וכו'. אמר רבי פינחס: מתופרי יריעות למדו, נפסק - היה קושרו, חזר ונפסק - לעשותן קשרים קשרים אי איפשר, אלא חוזר ומתיר את הראשון.
דחה זאת והסיק שציידי חילזון היו קושרים ומתירים את הרשתות 6 .
האם המשכן נחשב לעולם או לשעה פ"ז ה"ב [נא:]
הירושלמי כאן הובא גם בעירובין פ"ה ה"א [לב:], ועיין מה שכתבנו שם.
המצוה לחשב תקופות ומזלות - אינה בירושלמי בבלי עה. • פ"ז ה"ב [נב.]
הביא כאן שמצוה לחשב תקופות ומזלות, ובירושלמי לא הובא.
תחש הוא חיה, ויש דעה שהוא קרש פ"ז ה"ב [נב.]
הירושלמי כאן הובא גם בשבת פ"ב ה"ג [יז.], ועיין מה שכתבנו שם.
המעבד והמשרטט הם אותו אב מלאכה בבלי עה: • פ"ז ה"ב [נב.]
מה עיבוד היה במשכן? שהיו משרטטין בעורות.
הסיק ששרטוט הוא אב בפני עצמו, ואינו מדין המעבד.
חיובם של המגבן, המחבץ והחולב פ"ז ה"ב [נב:]
המגבן והמחבץ חייב משום לש, החולב והרודה חלות דבש חייב משום קוצר.
צה. החולב חייב משום מפרק, המחבץ משום בורר והמגבן משום בונה.
אחד הביא אבן ואחד טיט - שניהם חייבים פ"ז ה"ב [נב:]
הירושלמי כאן הובא גם בשבת פי"ב ה"א [סח.], ועיין מה שכתבנו שם.
דברים קרובים ורחוקים לאב מלאכה פ"ז ה"ג [נב:]
יש דברים קרובים ורחוקים ויש דברים רחוקים וקרובים (יש דברים שנראים רחוקים מהמלאכה ואעפ"כ חייב עליהם).
כלל זה לא הובא (ובדומה לזה עיין לעיל פ"ז ה"ב [מד.] שלירושלמי יש תולדות רבות מאוד).
גם הושטה היא אב מלאכה בבלי עה: • פ"ז ה"ג [נג.]
יתר עליהן הושטה (גם היא אב מלאכה), ולמה לא תנינתה עמהון (במשנה)? כל המלאכות באחת וזו בשתים, כל המלאכות יש להן תולדות וזו אין לה תולדת.
לא הובא.
הוציא תבן לגדי בבלי עו. • פ"ז ה"ה [נג:]
הוציא תבן לגדי כמלוא פי גדי חייב.
לא הובא.
^ 1.בכמה מקומות אותה מחלוקת מובאת גם בבבלי אך הדעות הפוכות. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ע.
^ 2.דרך הבבלי במקומות רבים לדחות את מסקנות הירושלמי. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף סב.
^ 3.במקומות רבים הבבלי דוחה את מסקנת הירושלמי. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף סב.
^ 4.דרך הירושלמי למעט בלימודים מן הלמד (מדבר שאינו מפורש אלא הוא עצמו נלמד ממקום אחר), והבבלי לומד כך במקומות רבים. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף סז.
^ 5.במקומות רבים הבבלי דוחה את מסקנת הירושלמי. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף סב.
^ 6.במקומות רבים הבבלי דוחה את מסקנת הירושלמי. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף סב.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
