ישיבה
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- לימוד יומי באמונה
- ספר הכוזרי
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
הרב מרדכי אליהו זצ"ל
ד אָמַר הַכּוּזָרִי: הַאֵין זֶה שֶׁכַּאֲשֶׁר תֻּשַּׂג בַּשֵּׂכֶל אֱלֹהוּתוֹ וְאַחְדּוּתוֹ וִיכָלְתּוֹ וִידִיעָתוֹ, וְשֶׁהַכֹּל מֵאִתּוֹ, וְשֶׁהַכֹּל צְרִיכִים לוֹ וְהוּא אֵינוֹ צָרִיך לָהֶם, תֻּשַּׂג הַיִּרְאָה מִמֶּנּוּ וְהָאַהֲבָה לוֹ, וְלֹא נִצְטָרֵך לַהַגְשָׁמָה הַזֹּאת?
ה אָמַר הֶחָבֵר: זֹאת טַעֲנַת הַמִּתְפַּלְסְפִים, אַך אֲשֶׁר נִרְאֶה מִן הַנֶּפֶשׁ הָאֱנוֹשִׁית, שֶׁהִיא יְרֵאָה בְּנוֹכְחוּת דְּבָרִים מוּחָשִׁיִּים מַפְחִידִים מַה שֶּׁאֵינָהּ יְרֵאָה כַּאֲשֶׁר נְסַפֵּר לָהּ עֲלֵיהֶם, כְּמוֹ שֶׁהִיא חוֹשֶׁקֶת בַּצּוּרָה הַיָּפָה הַנּוֹכַחַת, הַנִּרְאֵית, מַה שֶּׁאֵינָהּ חוֹשֶׁקֶת כַּאֲשֶׁר נְסַפֵּר לָהּ עָלֶיהָ. וְאַל תַּאֲמִין לַמִּתְחַכֵּם אִם יְדַמֶּה שֶׁתִּמָּשֵׁך לוֹ הַמַּחְשָׁבָה בִּרְצִיפוּת וּבְסֵדֶר עַד שֶׁיַּשִּׂיג אֵת כֹּל הָעִנְיָנִים הַצְּרִיכִים בָּאֱלֹהוּת בְּשִׂכְלוֹ בִּלְבַד, מִבְּלִי לִסְמֹך עַל מוּחָשׁ, וּמִבְּלִי אִשּׁוּר בִּרְאִיַּת מָשָׁל, אִם בְּמִלִּים אוֹ בִּכְתָב אוֹ בְּצוּרָה נִרְאֵית אוֹ דִּמְיוֹנִית. הֲלֹא תִרְאֶה שֶׁאֵינְךָ יָכוֹל לְהַשִּׂיג עִנְיְנֵי תְּפִלָּתְךָ בַּמַּחְשָׁבָה לְבַדָּהּ בְּלִי קְרִיאָה, וְלֹא תּוּכַל לִסְפֹּר עַד מֵאָה, לְמָשָׁל, בַּמַּחְשָׁבָה בִּלְבַד בְּלִי דִּבּוּר, כֹּל שֶׁכֵּן אִם תִּרְצֶה לְהַרְכִּיב אֵת הַמֵּאָה מִמִּנְיָנִים שׁוֹנִים, וְלוּלֵא הַחוּשׁ אֲשֶׁר יְנַהֵל אֵת הַסֵּדֶר הַשִּׂכְלִי הַזֶּה בִּמְשָׁלִים וְדִמּוּיִים, לֹא הָיָה מְנֹהָל. כָּך תְּסֻדַּר לַנָּבִיא גְּדֻלַּת ה' וִיכָלְתּוֹ וְרַחֲמָנוּתוֹ וִידִיעָתוֹ וְחַיּוּתוֹ וּתְמִידוּתוֹ וְשִׁלְטוֹנוֹ, וְאִי הִצְטָרְכוּתוֹ לַכֹּל וְהִצְטָרְכוּת הַכֹּל אֵלָיו, וְנִבְדָּלוּתוֹ וּקְדֻשָּׁתוֹ, בְּמַה שֶּׁהוּא רוֹאֶה בְּפַעַם אַחַת בְּרֶגַע אֶחָד מֵעֹצֶם הַצּוּרָה הַהִיא הַנִּבְרֵאת לוֹ וַהֲדָרָהּ, וְהַתְּכוּנוֹת וְהַכֵּלִים הַמּוֹרִים עַל הַיְכֹלֶת, כַּיָּד הַנְּטוּיָה וְהַחֶרֶב הַשְּׁלוּפָה וְהָאֵשׁ וְהָרוּחוֹת וְהַבְּרָקִים וְהָרְעָמִים הַמְשַׁמְּשִׁים בְּצִוּוּיוֹ, וְהַדִּבּוּר הַנּוֹבֵעַ מִזֶּה בְּאַזְהָרוֹת, וְהוֹדָעַת מַה שֶּׁהָיָה וְיִהְיֶה, וַעֲמִידַת בְּנֵי אֱנוֹשׁ וְהַמַּלְאָכִים לְפָנָיו נִכְנָעִים, וּנְבִיעַת כָּל צָרְכֵיהֶם מֵאִתּוֹ, יַסְפִּיק לָהֶם וְלֹא יְחַסְּרֵם, וְיָרִים הַשָּׁפָל וְיַשְׁפִּיל הָרָם, וְיִפְשֹׁט יָדוֹ לַשָּׁבִים וְיִקְרָא אֲלֵיהֶם "מִי יוֹדֵעַ יָשׁוּב וְנִחַם הָאֱלֹהִים", וְיִכְעַס וְיִקְצֹף עַל הָרְשָׁעִים, מַעֲבִיר וּמְמַנֶּה, וּלְפָנָיו "אֶלֶף אַלְפִין יְשַׁמְּשׁוּנֵהּ" וְגוֹ'. כֹּל זֶה וְהַדּוֹמֶה לוֹ יִרְאֶה אוֹתוֹ הַנָּבִיא בְּהֶרֶף עַיִן, וְיִהְיוּ הַיִּרְאָה וְהָאַהֲבָה תְּקוּעוֹת בְּנַפְשׁוֹ כֹּל יְמֵי חַיָּיו, וְיֵלֵך חוֹשֵׁק וּמִשְׁתּוֹקֵק כֹּל יָמָיו וּמְיַחֵל שֶׁיֵּרָאֶה אֵלָיו פַּעַם שְׁנִיָּה אוֹ שְׁלִישִׁית. וּכְבָר נֶחְשְׁבוּ לִשְׁלֹמֹה לְדָבָר גָּדוֹל שְׁתֵּי הַפְּעָמִים, כְּאָמְרוֹ: "הַנִּרְאָה אֵלָיו פַּעֲמָיִם". הֲיֻשַּׂג כְּמוֹ זֶה לְפִילוֹסוֹף בְּמַחְשַׁבְתּוֹ?
ו אָמַר הַכּוּזָרִי: לֹא יִתָּכֵן זֶה, כִּי הַמַּחְשָׁבָה אָמְנָם הִיא כְּסִפּוּר, וְאִי אֶפְשָׁר לְתָאֵר שְׁנֵי דְּבָרִים בְּיַחַד, וַאֲפִלּוּ הָיָה אֶפְשָׁר, אִי אֶפְשָׁר לַשּׁוֹמֵעַ לְהַשִּׂיג שְׁנֵיהֶם יַחַד. כִּי הִנֵּה הַפְּרָטִים אֲשֶׁר אֶרְאֵם מֵהָעִיר וַאֲנָשֶׁיהָ בְּשָׁעָה אַחַת, לֹא יְכִילֵם חִבּוּר גָּדוֹל, וּכְבָר הִגִּיעָה לִי בְּעֵת אַחַת אַהֲבָה לָעִיר אוֹ שִׂנְאָה, וְאִלּוּ הָיוּ קוֹרְאִים זֹאת לְפָנַי מֵחִבּוּר, לֹא הָיָה נִכְנָס בְּנַפְשִׁי, וְהַמַּחְשָׁבָה מִתְבַּלְבֶּלֶת בְּמַה שֶּׁיִּפְגָּעֶנָּה מִן הַהַשְׁעָרָה וְהַדִּמְיוֹן לִדְבָרִים שֶׁקָּדְמוּ, וְלֹא יִתְבָּרֵר לָהּ דָּבָר שָׁלֵם.
___________________________
אשור – חיזוק. ממנינים שונים – מחיבור של כמה מניינים קטנים שספרת, שביחד הם מסתכמים למאה [הערת הרב שילת]. הצטרכות הכל אליו – כל המציאות זקוקה לה' שיקיימה. הנובע מזה – מן הצורה. ישמשונה – משרתים אותו. שתי הפעמים – שזכה בהם לגילוי נבואה. לא יתכן זה – הפילוסוף לא יגיע להשגת הבורא כפי שהנביא משיג. כסיפור – מורכבת מפרטים רבים הנקלטים בזה אחר זה. בעת אחת – בראייה אחת. דברים שקדמו – דעות קדומות.
ביאורים
הפילוסופים היו עסוקים בלתאר את האלוה בתארים שליליים. הקב"ה אינו גוף ולא דמות הגוף, אינו משתנה מחילופי המאורעות ואינו מתפעל. תפיסה זו טיהרה את העולם ממושגיו האליליים אשר שיוו לאלוה תכונות אנושיות ככעס וכאכזריות. אך תפיסה זו טומנת בחובה גם סכנה גדולה. האלוהים הופך להיות קר ומנוכר, אלוהים אשר נוכח רק בשכלו של האדם. כך נוצר מרחק עצום בין הידיעה בדבר האלוהים לבין נוכחותו בחיי האדם. לכן אומר הכוזרי, שלאחר שהבנו שאין לקב"ה גוף, אנו חייבים עולם מלא דימויים ביחס לקב"ה. התגלות שמימית אשר מלאה בצבע ובצלילים, בהופעות ממשיות של ציורים ושל אירועים. רק באופן זה אלוהים הופך למשמעותי ולרלוונטי בחיים האנושיים. כל העולם הפנימי שלנו בנוי על מושגים שאנו קולטים אותם מבחוץ. היכולת לדבר על מושגים מופשטים היא על גבי המושגים שאנו פוגשים בעולם הזה. רק התגלות מוחשית של האלוה בונה אצל האדם מערכת מושגים ברורה ויחס ישיר לקב"ה. בנוסף לכך היא מפעילה בקרבו את כל עולם הרגש. במובן הזה 'תמונה אחת שווה אלף מילים'. בתמונה אפשר לראות פיסת חיים, ולפגוש מציאות עליונה שכל המילים לא יכולות לתאר אותה. עבודת ה' שלנו איננה רק ריגוש אינטלקטואלי (שכלי) אלא חוויית חיים שצריכה לסחוף את כל אישיותו של האדם. לכן חייבת להיות התגלות אלוהית מוחשית לאדם. זו הדרך היחידה שהאדם יבער באהבת ה' וישתוקק לקרבתו כל חייו.
הרחבות
* כוחה של הראייה
תְּסֻדַּר לַנָּבִיא... בְּמַה שֶּׁהוּא רוֹאֶה בְּפַעַם אַחַת בְּרֶגַע אֶחָד. במספר מקומות בתנ"ך מצינו שהראייה עושה רושם רב. כשרצה בלק שבלעם יקלל את ישראל, לקחו לראות את ישראל: "ויעלהו במות בעל וירא משם קצה העם" [במדבר כב, מא], וכפי שפירש שם הרמב"ן : "היה מעלה אותו במקום שיראנו, כדי שיתכוין אליו בקללתו ולא תפרד נפשו מהם, כי אלה מכחות הנפש להיות דבקה בעת הראיה, כידוע מענין החכמים (ב"ק קיז.) דלו לי גבינאי דבעינא למחזייה, דלו ליה, יהב ביה עיניה ונח נפשיה" (ביקש שירימו את גבות עיניו כדי שיוכל לראות את האמורא שישב לפניו, הרימו אותם, נתן בו עיניו ומת).
הספורנו בפירושו לפסוק זה, מסביר שמטרת הראייה של בלעם הייתה: "כדי לתת עיניו בם". הספורנו משווה זאת לשתי ראיות אחרות הנמצאות בתנ"ך. האחת, ראייתו של אלישע הנביא. לאחר שריפא את מימי יריחו, זלזלו בו כמה נערים, ואמרו לו: "עלה קרח עלה קרח" [מלכים ב ב, כג], מה עשה אלישע? "ויפן אחריו ויראם ויקללם" [שם כד]. השנייה הפוכה מהראשונה, ראייה לטובה – לפני מותו של משה נאמר: "ויעל משה מערבת מואב אל הר נבו ראש הפסגה אשר על פני ירחו ויראהו ה' את כל הארץ" [דברים לד, א]. מטרת הראייה הזו הייתה שמשה יברך לפני מותו.
שאלות לדיון
מה המקום של תיאטרון, קולנוע וכדומה בעבודת ה'?
איך צריך להתייחס לספרים כמו "המהפך", "צפונות התנ"ך" וכדומה בבניין האמונה?
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
בבא מציעא שניים אוחזין - מהות השבועה
השיעור בוחן את יסוד דין חלוקה ושבועה במשנת "שניים אוחזין בטלית", תוך התמקדות בהבדלי הגישות בין התוספות לרמב"ם. בעוד שלדעת התוספות יסוד הדין נשען על מוחזקות והשבועה נועדה רק להכחיש את טענת היריב, לדעת הרמב"ם מדובר בשבועת הנוטלין שבאמצעותה זוכה האדם בחלקו.
מידות הראי"ה זיכוך המידות בין דעת לרגש
הקדמה למידות הראי"ה - 3
השיעור עוסק בהתחדשות עבודת המידות בתקופת הגאולה ומבאר כיצד המעבר ממישור היחיד למישור הציבורי והלאומי מעצב מחדש את תפקידן של המידות באומה הישראלית. בנוסף, נפתח לימוד הפסקה הראשונה המציגה את זיכוך המידות כתווך שבין הדעת לרגש, תוך הדגשה כי בירורן השכלי והכרתי קודם לעיבודן הרגשי.
שיעורים בספר יהושע סוד דמותה של רחב
יהושע פרק ב'
השיעור עוסק במפגש של מרגלי יהושע עם רחב, תוך התמודדות עם דמותה המורכבת ומעמדה המרכזי בכניסת עם ישראל לארץ. דרך מקורות חז"ל מוסברים תהליך התשובה שלה, כוחה להכיר בגדולת השם דווקא מתוך עברה, והחיבור העמוק שלה לקדושת ישראל ולשושלת הנבואה.
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
