בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • ויצא
קטגוריה משנית
לחץ להקדשת שיעור זה
undefined
9 דק' קריאה 36 דק' צפיה
חיבור בין שמים לארץ
קראנו השבת את פרשת ויצא, שבת בית אל. כל העולם כולו קרא את הפרשה הזאת, "וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ" (בראשית כח, יא), כולם חשבו על בית אל, ואנחנו נמצאים פה בסביבה שבה היה יעקב, בסביבה של המקום שבו הבטיח הקב"ה ליעקב את כל ההבטחות הללו, "וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה" (שם יד). אנחנו עושים את זה בפועל - מפיצים מכאן את התורה ימה וקדמה צפונה ונגבה, על ידי האתר...
אשרינו שזכינו לחזור למקום הזה, לגור פה, לחדש את ההתיישבות בבית אל, לקיים את דבריו של יעקב אבינו, שהמקום הזה הוא בית אלוקים, מקום של תורה ושל עבודת ה'. הסולם של יעקב מחבר בין הארץ ובין השמים, וחיבורים בין הארץ ובין השמיים אפשריים בשתי אפשרויות - או שפע של תורה מהשמים היורד אל הארץ, כמו בהר סיני, או באמצעות עבודת ה' מהארץ אל השמים, כמו במזבח, כמו תפילה. את שני הדברים הללו אנחנו זוכים לקיים, מקום של תורה ושל תפילה.
בראשית הדברים אני רוצה להביא את דברי ה"קדושת לוי", ר' לוי יצחק מברדישטוב (פרשת ויצא, ד"ה והנה). הוא אומר שיעקב אבינו העמיק לחקור ולהבין את עיקר עניינו של העולם, והוא ראה שיסוד כל העולמות הוא כנסת ישראל, כמו שכתוב: "בְּרֵאשִׁית בָּרָא" (בראשית א, א), בשביל ישראל שנקראו ראשית (בראשית רבה א, ד). ישראל נקראים "אבן הראשה" (ראה זכריה ד, ז), האבן שממנה הושתת העולם. כנסת ישראל היא יסוד כל העולמות כולם, וביסוד כלול כל מה שעתיד לצאת ממנו. היסוד הזה מאוחד באחדות גמורה, ויעקב התבונן ביסוד הזה והשתוקק להמשיך מהמקור העליון הזה את המשך ההופעה של כנסת ישראל בעולם. הופעה של אומה שלמה, בתחילה שנים עשר שבטים ולאחר מכן שישים ריבוא שהשכינה שורה עליהם. אומה שלמה הפועלת בעולם במטרה שיהיה מלכות ומקדש, עד שהעולם כולו יכיר בשם ה' שישראל קוראים לו ואומר: "לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה' אֶל בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב... כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלִָם" (ישעיהו ב, ג). הרצון הזה של יעקב נרמז במילים: "וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו", אבן הראשה, לשים את אבן היסוד מראשותיו, בתוך מחשבתו. כנסת ישראל תתגלה בעולם בפועל ויעקב הוא זה שיתחיל את המהלך הגדול הזה. עם המחשבה הזאת הוא שכב במקום ההוא - ואז ריבונו של עולם התגלה עליו. החיבור בין שמים לארץ, חיבור שמתבטא בסולם, ביעקב אבינו שרואה את הייעוד שלו בקירוב העולם למרומים והמשכו של השפע לעולם כולו ממרומים. אמנם הדרך הזאת רצופה עליות וירידות, גלות וגאולה, אבל הכול פונה למגמה עליונה, להופיע את שם ה' בעולם על ידי עם ישראל בארץ ישראל. זה מה שהקב"ה אומר: "כִּי לֹא אֶעֱזָבְךָ עַד אֲשֶׁר אִם עָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ" (בראשית כח, טו). יעקב לוקח את האבן הזאת ועושה אותה מצבה, "וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה יִהְיֶה בֵּית אֱלֹהִים" (שם כב), יש כאן תפילה והתחייבות מצד יעקב אבינו, לקחת את המהלך הזה ולהמשיך אותו הוא ובניו עד סוף כל הדורות, לגלות את כבוד ה' בעולם. זה מדברי ה"קדושת לוי".

המאבק על הר הבית
חז"ל אומרים שיעקב שכב בד' אמות של מקום המקדש והקב"ה כביכול קיפל את כל הארץ מתחתיו ואמר לו: "הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ" (שם יג. רש"י שם). עומק הדברים הוא שמקום המקדש הוא המקום הבסיסי של ארץ ישראל, מי ששוכב שם, מי שיש לו את המקום הזה - כל ארץ ישראל בידיו. זה השיא של ארץ ישראל, המקום המקודש ביותר בארץ ישראל ובעולם כולו. כמו שאומר הכוזרי (מאמר שני, יד), על זה נמשך המאבק מבריאת העולם ועד היום, בהתחלה בין קין והבל, אחר כך בין יצחק וישמעאל, יעקב ועשיו וכך הלאה במשך כל הדורות, מאבק על ארץ ישראל ועל המקום הזה, מקום המקדש.
אני רוצה להביא בפניכם דברים שאירעו בזמנו של מרן הרב, זה לא היה על הר הבית אלא על הכותל המערבי, אבל מהדברים ניתן ללמוד איך צריך להתייחס לשלטון בהר הבית. מסופר שבקיץ תר"צ הערבים דרשו שהיהודים יוותרו על הזכויות שלהם בכותל המערבי, ואיימו שאם הם לא יוותרו יהיו פוגרומים. ההנהלה הציונית של הסוכנות היהודית והוועד הלאומי צידדו בוויתור, והשתדלו להשפיע גם על הרב שיסכים לוויתור הזה שהיה למורת רוחו. הרב היה בתקופת נופש בקריית משה שהייתה אז פרוור של ירושלים. יחד עם הרב היה השמש שלו וגם בחור מגרמניה, שרצה לתרגם את אורות התשובה לגרמנית. הבחור הזה ישב עם הרב צבי יהודה באחד מחדרי הבית ועיין עמו באורות התשובה, והרב שכב בחדרו אחרי תפילת שחרית כי האירועים שאירעו אז והניסיונות להפקיע את הזכויות של היהודים מהכותל כל כך ציערו את הרב שהוא ממש חלה. השמש מספר שהוא התפרץ לחדר שהרב צבי יהודה למד בו עם הבחור הזה, ואמר לו "לך לא אכפת? אתה יודע מה נעשה פה? נמצא כאן אחד מהעסקנים החשובים של היישוב והוא מטריד את הרב בעניין הכותל, אתה יודע איזו עוגמת נפש יש לרב - למה אתה לא מתערב?!", הרב צבי יהודה נכנס לחדר ואכן ראה שהעסקן הזה מתווכח עם הרב על מנת שיסכים לוותר על הזכויות בכותל - וכמובן שהרב לא הסכים. הרב צבי יהודה פנה לעסקנים האלה ואמר להם "זאת רציחה, אתם יודעים כמה עוגמת נפש זה עולה לרב?!", העסקן הזה נפגע מאוד, והרב צבי יהודה אמר לו שהוא לא אמר שהוא רוצח אבל בהתנהגות הזאת יש מעין רציחה. העסקנים יצאו והרב צבי יהודה חזר ללמוד עם הבחור הזה. לא עבר זמן רב והשמש מתפרץ שוב לחדר ואמר שעוד פעם באו אנשים להטריד את הרב, הם רוצים למשוך אותו לישיבה כללית של הועד הלאומי כדי לדבר על כך שצריך לוותר. כמובן שהרב לא הסכים לוותר, אבל הוא הסכים ללכת לדיון הזה, ואותו העסקן כבר רץ לטלפון היחיד שהיה בשכונה כדי להודיע שהרב מסכים להגיע לישיבה. הרב צבי יהודה רץ אחריו ואמר לו "לא יקום ולא יהיה, זה דברים בטלים, הרב לא ייסע אתכם ולא תהיה ישיבה על הנושא הזה". העסקן הזה נרתע, והודיע שהישיבה לא תהיה מכיוון שהרב לא הולך להשתתף בה. הם המשיכו ובאו להטריד אותו, ואמרו לו: חייבים לוותר כי זאת שאלה של פיקוח נפש של היישוב, יהיו פה התקפות טרור וסכנות גדולות, זאת סכנה גדולה לאנשים רבים מאוד, המופתי מאיים שיהיו פוגרומים! ישבו עם הרב כמה שעות כדי ללחוץ עליו - והרב בשלו. הוא גם ציין שאין ספק שהוויתור הזה לא יעזור, אבל גם אם הוא היה עוזר לא שייך לוותר ולהודיע שאנחנו מוותרים על הזכויות שלנו בכותל המערבי. כך זה נמשך עוד יום ועוד יומיים, והרב עמד בשלו אפילו שיש בזה סכנת נפשות. הרב אמר שאין בכוחנו לוותר על מה שהקב"ה נתן לנו.
כך אנחנו צריכים לומר גם היום, לא רק ביחס לכותל אלא בעיקר ביחס להר הבית, להחזיר את השלטון שלנו להר הבית, להוציא את כל הזרים משום ולסגור אותו, עד שבעזרת ה' ניטהר ונתקדש ונוכל לבנות את בית המקדש. כמובן שצריך לבצע את הדברים לפי האפשרויות העומדות בפנינו, להשתדל ולהתאמץ - זה לא קל אבל זאת צריכה להיות המגמה.

הסתפקות במועט גשמי ורוחני
בספר שמועות ראי"ה מובא שהרב בפרשה כאן אמר, שכשיעקב מבקש מריבונו של עולם לחם לאכול ובגד ללבוש - המינימום, הוא מסתפק במועט, וגם החלום זאת המדרגה הנמוכה ביותר בנבואה. אומר הרב שמי מסתפק במועט ולא רוצה ליהנות מאחרים, גם מבחינה רוחנית לא רוצה מתנות. הוא רוצה בעצמו לעלות במדרגות הקודש, הוא עצמאי ובלתי תלוי, ואם בכל זאת צריך עזרה, שתהיה המינימלית ביותר. אדם שבמינימום מושפע מאחרים ובמינימום זקוק לאחרים יכול להשפיע ולפעול על כל העולם כולו. זה מתקשר לדברים של ר' לוי יצחק מברדיטשוב שאמרנו מקודם, יעקב הוא יסוד, הוא אבן הראשה וממנו כל ישראל, הוא עצמאי ולא רוצה להיעזר. זה מה שנותן לו את הכוחות להיות משפיע, להיות פועל בעולם.
אני רוצה להוסיף ולהשלים מדברי הרב חרל"פ, שהשבת היה יום השנה שלו. הוא אומר שחלום זאת אמנם המדרגה הנמוכה של הנבואה, יש כאן התגלות בצורה מאוד נסתרת, אך מצד שני זו מדרגה מיוחדת במינה. יש אפשרות לקבל שפע אלוקי בצורה של שמיעה וראיה מבחוץ, ויש אפשרות שהשפע מגיע מתוך ההבנה של האדם. הרב אומר שיש מדרגה של רוח הקודש באורח שכל, עולים ומבריקים לאדם רעיונות ומחשבות, אמנם זאת הייתה הברקה שהגיעה אליו, אבל היא באה מתוכו. גם חלום זאת בחינה של נבואה, ויש בנבואה הזאת מצד המעלה של האדם, שהוא זוכה להתקדש מאוד והוא זה שחולם, זה לא משהו מבחוץ לו אלא מתוכו מופיעה ההשגה העליונה הזאת.
אם כן, נחזור לדברי הרב. המסתפק במועט הוא המשפיע. זאת גם הייתה דרכו של הרב, לא רק מבחינה גשמית אלא גם מהבחינה הרוחנית, להסתפק במועט. אדם יכול להגיד שהוא מסתפק במועט אבל הוא רוצה סייעתא דשמיא, בשמחה רבה הוא יקבל השגות רוחניות גדולות בצורה של מתנה. מסופר על הגאון מווילנא שדיבר עם ר' זלמן מוולז'ין, אחיו של ר' חיים מוולז'ין, ואמר לו שיכול להיות שבקרוב יתגלה אליך מגיד וירצה ללמד אותו תורה. כשלומדים עם מגיד מלמעלה אפשר ללמוד בזמן קצר השגות עצומות - אך הגאון אמר לו שלא לקבל, כי אדם צריך לקנות תורה בעצמו ולא בצורה של מתנה, "שׂוֹנֵא מַתָּנֹת יִחְיֶה" (משלי טו, כז). הגאון הוסיף עוד סיבה, שמגידים בדור שלנו הם לא כמו המגידים בדורו של הבית יוסף, הדברים לפעמים באים באופן לא שלפ כשחלק מהדברים נכונים וחלק לא, זאת עוד סיבה שלא כדאי לקבל את הדברים מפי המגיד אך הנימוק הראשון לא פחות מרכזי - צריך לזכות בתורה בעצמו.
זאת הייתה דרכו של הגר"א. החסידות לא החזיקה בשיטה הזאת אלא שם אמרו ההפך, מתוכנו בכוחנו אנחנו לא נוכל להשיג הרבה, צריך לבקש שפע אלוקי, חסד אלוקי. זאת שיטת החסידות, לבקש שהעולם יתקיים בחסדי ה' ולא מהזכויות שלנו, כי רק על ידי הזכויות שלנו העולם יהיה מצומצם מאוד. רק אם הקב"ה ישפיע עלינו חסד מעבר למה שמגיע לנו העולם יופיע בכל שלמותו ויתגלה כבוד שמים באופן היותר נכון. דרכו של הגר"א הייתה אחרת, שעניינו של העולם הוא לזכות בטובה מצד המאמצים שלו, כך העולם חי מעצמו ולא על מתנות. זה המצב היותר שלם של העולם, הקב"ה בתחילה רצה לברוא את העולם במידת הדין, ורק כשהוא ראה שהעולם לא יכול להתקיים במידת הדין הוא צירף את מידת הרחמים, האידאל הוא שקיום העולם יהיה ראוי מצד עצמו, הבחירה של האנשים בעולם תהיה בטוב וממילא העולם יתקיים. יש כאן שתי הסתכלויות.
הרב מדבר על כך באורות התורה, יש פרק על אותיות התורה ושם הרב אומר שאם אדם יודע להסתכל באותיות הפנימיות, זה סוסי רכבי אש (פרק ה, ד). כלומר, כשהולכים בדרך ורוצים להגיע ליעד כלשהו - אפשר ללכת ברגל, זה קצת מאמץ אבל בסופו של דבר האדם מגיע אל היעד בכוחות עצמו. אפשר גם לרכב על סוס וכך הדרך קלה יותר, אך לא הגעת ליעד בעצמך, לקחו אותך. יש כאלה שהולכים בדרך הראשונה, הם הולכים לבד ומשיגים כמה שהם מסוגלים, ויש כאלה שדווקא מחפשים תמיד את קפיצת הדרך, רוצים מתנות. יש גם כאלה שרוצים את שניהם, כשאפשר ללכת ברגל הם הולכים ברגל, אם המקום גבוה ואי אפשר להגיע ברגל הם משתמשים ברכב הרוחני, באותיות הנשמתיות - כשהאדם יודע להקשיב פנים פנימה והוא יכול לקבל מתנות אלוקיות. אלה שתי דרכים, יש כאלה שמשלבים, וכמובן צריך לקחת משתי הדרכים - מה שהאדם יכול להשיג בכוחות עצמו שיעשה בעצמו, ובדברים שהוא לא יכול שייעזר. בספר נפש החיים כתוב שהאדם הוא צלם אלוקים, ומודגש דווקא שם אלוקים, השם שמבטא את בעל הכוחות כולם, כדי ללמדנו שהקב"ה נתן לאדם את הכוחות ועכשיו עם ישראל הוא האחראי על קיומו של העולם, מאז שניתנה התורה.

יחסו של הרב חרל"פ אל הרב
אני רוצה להוסיף עוד כמה מילים על הרב חרל"פ, בעיקר מה שמורנו הרב צבי יהודה היה תמיד מדגיש. הבאתי את החוברת "הד הרים", חוברת של מכתבים שכתב הרב חרל"פ לרב, והרב צבי יהודה הוציא אותם לאור אחרי פטירת הרב חרל"פ. גם בהספד על הרב חרל"פ, שמופיע בלנתיבות ישראל, וגם בחוברת הזאת, הרב צבי יהודה הדגיש את ההתבטלות המיוחדת של הרב חרל"פ אל הרב. הוא היה צעיר מהרב בערך בעשר שנים, וכשהרב היה ביפו הוא כתב אליו מירושלים בהתבטלות מוחלטת, "עבדו המשתחווה מרחוק מול הדרת גאון קדושתו", ככה הוא חתם הרבה מכתבים. אחרי הרבה שנים הוא כבר כתב "עבדו ותלמידו", הוא התקדם... לפני כן הוא לא העז לכתוב "תלמידו". "עבדו המסתופף בצל קודשו המידבק בעפר רגליו", "עבדו החרד מאוד מגדולת קדושתו ומידבק בעפר רגליו, הכותב ברעדה המצפה למכתב קודשו, הצעיר יעקב משה". כשהוא אומר "הכותב ברעדה" זה באמת כך היה, כשהוא כתב מכתב לרב הידיים שלו רעדו. הרב צבי יהודה היה מספר שבשנים האחרונות של הרב, הרב חרל"פ היה כבר מבוגר, ובכל זאת כשהוא ניגש לידית של הדלת של חדר הרב, הוא היה רועד מהתרגשות. הוא התייחס אל הרב בהערצה, כאל מלאך אלוקים.
אני חושב שהרב צבי יהודה רצה להדגיש בכך שני דברים. ראשית כל, מי היה הרב, דמות מיוחדת במינה, ענק של קדושה, של חסד ושל תורה, של יראה ואהבה, והדבר השני הוא לבאר איך צריך להתנהג תלמיד כשיש רב כזה.
"יש לי מה להאריך, יראתי מרוב יראתי מפחד גאון קדושת הדרת גאונו שליט"א", "עבדו הנרעש והנפחד מפחד קדושתו", "עבדו הכותב בידיים רועדות וכתבי יוכיח על זה, מפחד גאון קדושתו, וארכובותי דא לדא נקשן", סגנון שלא רגילים להשתמש בו, וככה זה מופיע בכל המכתבים. כמו שהזכרתי, במכתבים המאוחרים הוא גם כותב "תלמידו", "עבדו ותלמידו המתאבק בעפר רגלו", "הצעיר עבדו ותלמידו". שיעור ביחס אל גדולי ישראל, יחס אל הרב.
אני חוזר לעניין מקומנו. זכינו להחזיר עטרה ליושנה, השבת הזאת ושבת הבאה עוסקות בבית אל. מכאן יעקב אבינו יוצא לדרך רצופה התמודדויות. מעשה אבות סימן לבנים, מה שקורה ליעקב אבינו קורה אחר כך גם לבניו, יעקב יוצא מארץ ישראל ובונה את משפחתו דווקא בחוץ לארץ, אחר כך חוזר הדבר ומשפחת יעקב יורדת למצרים ושם עם ישראל נוצר, המשפחה הופכת לעם דווקא בחוץ לארץ. הדברים חוזרים פעם שלישית בגלות הארוכה בדרך לגאולה האחרונה. דרך עצומה של התמודדות. ההבטחה שהקב"ה הבטיח ליעקב היא גם לבניו, חז"ל אומרים שיעקב אבינו לא מת, מה בניו בחיים אף הוא בחיים (תענית ה, ב), ההמשך של כל הדורות נקרא שיעקב אבינו לא מת, ומה שקרה ליעקב קורה לכל הדורות. אנחנו נמצאים בשלב שעם ישראל חוזר לארץ ישראל, חוזר אל המקומות המיוחדים והמקודשים שהאבות היו בהם, ואנחנו זוכים לחזור אל המקום הזה. כמובן שאנחנו צריכים לממש את ההבטחה שהקב"ה הבטיח כאן ליעקב - "וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה", לקחת את האחריות הגדולה של האדם על העולם כולו, לא רק על עצמו. כל אחד צריך לומר "בשבילי נברא העולם" (סנהדרין לז, א), פירושו של דבר שמהאדם יכולות לצאת תולדות של עולם שלם, הפוטנציאל של האדם הוא עולם שלם, וכמו בצורה המעשית כך גם באופן הרוחני. אדם צריך להרגיש אחריות, לדעת שאם הוא מתקדם זה משפיע על כל המציאות, ביעקב אבינו ראינו את זה בפועל, ואנחנו צריכים להגיד "מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי". אין ספק שהמקום גורם לסייעתא דשמיא, לנצל את זה, לספוג את האורות המיוחדים של המקום ולהתעלות במעלות הקודש.
שה' יזכה אותנו שנתעלה, נתקדם ונספוג את קדושת המקום, מחיל אל חיל.




^ 1.. שנת תשע"ה.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il