ישיבה
בית המדרש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש ויקרא
- אמור
שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם
קראנו השבת את פרשת אמור. אומר המדרש (ויקרא רבה כו, א):
"אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן" (ויקרא כא, א). ר' תנחום בר' חנילאי פתח: "אִמֲרוֹת ה' אֲמָרוֹת טְהֹרוֹת" (תהלים יב, ז). אמרות ה' אמרות טהורות, אמרות בשר ודם אינן אמרות טהורות. בנוהג שבעולם מלך בשר ודם נכנס למדינה כל בני המדינה מקלסין אותו וערב לו קילוסן, אמר להם: למחר אני בונה לכם דימוסיאות ומרחצאות, למחר אני מכניס לכם אמה של מים, ישן לו ולא עמד. היכן הוא והיכן אמרותיו? אבל הקב"ה אינו כן, אלא "וה' אֱלֹהִים אֱמֶת" (ירמיהו י, י).
מלך יכול להבטיח ובסוף לא מצליח לקיים. אנו מכירים סוג של מלך שמבטיח ואומר שהוא לא הבטיח לקיים, וזה יותר נורא. הפסוק אומר" "אֱמֹר... וְאָמַרְתָּ", אמירה כפולה. והמדרש רוצה להדגיש לנו שהדיבור צריך להיות דיבור אמיתי , אדם צריך לעמוד מאחורי דבריו ולקיימם, לא רק בנוגע להבטחות, אלא כל דיבור צריך להיות אמיתי לא חיצוני.
בהמשך, המדרש מסביר שאמרות ה' אמרות טהורות גם במובן זה שדיבור האדם צריך להיות טהור . בפרשת נח התורה אומרת: "מִן הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה וּמִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אֵינֶנָּה טְהֹרָה" (בראשית ז, ח) ואינה אומרת בלשון שלילית בלשון טומאה. צריך שלשונו של האדם תהיה נקיה, שהוא ידבר בצורה חיובית, ולא מילים שמבטאות דברים שאינם טובים.
בשנים קודמות הבאתי דוגמאות רבות, כיצד מורנו ורבנו הרב צבי יהודה היה זהיר בדבריו וסגנונו היה בנקיות. הגמרא בתחילת פסחים מרחיבה בזה את הדיבור (ג.). הפסוק אומר: "פֵּתַח דְּבָרֶיךָ יָאִיר" (תהילים קיט, קל) שדיבורך יאיר.
דבר שלישי שאומר לנו המדרש הוא, שתוכן הדיבור צריך להיות חיובי, לא לדבר לשון הרע. ומרחיב בזה שדיבור לשון הרע הוא גרוע, ואם ישראל נמצאים באחדות ושלום ולא אומרים דילטוריא אחד על השני הם מנצחים.
תיקון חטא תלמידי רבי עקיבא
אנו בימי ספירת העומר ואנו יודעים שחכמנו תיקנו לנהוג אבלות על מיתתם של ארבעים אלף תלמידי רבי עקיבא בזמן הזה, משום שלא נהגו כבוד זה בזה. אנו נמצאים הרבה שנים אחר מאורע זה ובכל זאת אנו נוהגים את מנהגי האבלות כדי ללמוד מזה לקח. בני ישיבה באופן מיוחד צריכים להתחזק בזה, לא רק לנהוג כבוד באופן חיצוני זה בזה, אלא שכל אחד ירצה בכבודו של השני. כל תיקון הוא לא רק סילוק השלילה אלא יצירת דבר חיובי. אדם צריך לפתח בו את השמחה בהצלחת חברו, את הרצון שחברו יהיה מכובד. זה לא קל כיוון שאדם משווה עצמו לאחרים והוא רוצה להיות טוב ומוצלח והוא מודד את הצלחתו ביחס לאחרים, וזה לא נכון. אדם אינו צריך לעסוק בהשוואות אלא להצליח על פי כוחותיו ללא קשר להצלחתם של אחרים. אם הוא מרגיש שהוא עושה מה שצריך הוא צריך להיות שמח, ואם לא עושה מספיק שיתקן דרכיו. לכל אדם יש תפקיד משלו וכוחות משלו וכל אחד צריך למדוד עצמו על פי עצמו.
צריך לבנות ביטחון עצמי בריא. אדם יעסוק בעצמו ויבטח בסיעתא דשמיא וישמח בחלקו וכך יוכל להסתכל באופן חיובי על אחרים. ככל מה שאדם מאמין בריבונו של עולם ומאמין שהוא טוב ונותן לו כל צרכו, הוא נעשה בטוח ויש לו על מי להישען, ואז הוא יכול להסתכל באופן חיובי על אחרים. דבר זה מתחיל בפנימיות ואם אדם מרגיש כך הוא גם מבטא זאת, מפרגן ומעודד את חברו. מצב בריא הוא שכל התלמידים בישיבה יסייעו אחד לשני וכולם ירצו את טובת הישיבה שהיא תהיה יותר מוצלחת, לא רק בגלל טובת עצמו אלא בשביל טובת כולם, רצון שכולם יצליחו. וזו התקופה לעבוד על כך.
מדרגת הכהונה - כלליות
הפסוק אומר: "אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן" (ויקרא כא, א). שואל הזהר: מדוע כתוב בני אהרן, הרי אנו יודעם שהכהנים הם בניו של אהרן? ועונה שיש לזכור שעיקר מעלת הכהנים היא שהם בני אהרן. אהרן היה אוהב שלום ורודף שלום (אבות א, יב). אהרן היה גם עובד ה' גדול, ותכונה זו עשתה אותו אחר כך לכהן גדול, ענינו של כהן גדול הוא שהוא אחד המאחד את כל העם ומיצג אותם בעבודת ה', ויוצא שכל העם הוא מאוחד כי יש אחד שמיצג אותו בעבודת ה'. שליח אחד שניכנס לקדש הקודשים. זו היתה המהות של אהרון ולכן והוא נבחר לבטא זאת בתפקיד הכהונה. ובני אהרן שייכים למדרגה זו וכיוון שאחדות זו מדרגה עליונה יש להם מצוות מיוחדות: "לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו" (שם), והכהן הגדול הוא "מִן הַמִּקְדָּשׁ לֹא יֵצֵא" (שם יב). זו לא רק גזירה שמא יטמא אלא שבמדרגתם יש להתבונן על האבלות במבט אחר. האומה היא חיה ואבלות היא פרטית. פלוני נפטר והלך לבית עולמו הפרטים משתנים אך הכלל ממשיך כל הזמן, ומי ששיך לכלל מסתכל במבט יותר כללי על המציאות ולכן הוא רחוק מהצער הפרטי האישי. אהרן שהוא היה במדרגה הגבוהה ביותר בכלל אסור לו להיטמא, אפילו לקרובים, אבל בני אהרן אינם באותה מדרגה ולכן מותר להם להיטמא לקרובים ולא לרחוקים.
ה"כלי יקר" מסביר מדוע כתוב: "הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן" ולא כתוב רק בני אהרן - ועונה שהם בדרגת כהנים השייכת למדרגה הגבוהה של בני אהרן אך הם לא ממש באותה מדרגה של כהן גדול.
גם המלך לא יוצא ללוות את המת, אלא נשאר במקומו (משנה סנהדרין ב, ג). הכהנים לא יוצאים כיוון שיש בעיה של טומאה, אך מדוע מלך לא יוצא - ניתן להסביר שהמלך צריך לשמור על מעמדו וכאשר קורה לו אסון הוא יכול להראות בפנים נפולות וזה פוגע במעמדו. אך נראה שההסבר יותר עמוק כפי שהסברנו כעת. מלך הוא כלל ישראל. הוא מתעלה ויוצא מן הפרטיות, הוא מבטא את ישראל כעם שיש להם מלך המנהיג אותו. הוא לא שייך לאבלות פרטית אלא מסתכל באופן כללי ומקיף.
לא כל כהן יכול להקריב קרבנות - הוא צריך להיות שלם ללא מום. כיום יש השקפת עולם שיש להנגיש את בעלי המוגבלויות שכולם ירגישו שווים. לפני כמה שנים בשמחה משפחתית בשבת פרשת אמור הסברתי שעבודת ה' צריכה להיות בשלמות, והיה להם קשה לשמוע את זה. מי שיש לו מום לא יכול לעבוד?? זה פוגע זה משפיל ..התורה היום הייתה אומרת אחרת.... ואני עניתי, שהתורה לא תשתנה ולא תאמר אחרת. כאשר הולכים לעבוד את ה' יש לעבוד כמו שה' מלמד אותנו, לא עם הרגשות הפרטיים האנושיים. כאשר ניגשים להקריב קרבן במקום הנבחר עומדים לפני ה' ומתעלים למדרגה מיוחדת, ויש לעשות זאת בצורה הכי שלמה שאפשר. הקרבן צריך להיות שלם ללא מום וכן האדם שעומד ומקריב צריך להיות ללא מום וכך העבודה נעשית בשלמות. זה לא הזמן והמקום לעסוק בחסדים אישיים וליצור אוירה טובה שמרצה את כולם. עוסקים כעת בעבודת ה' כדי להמשיך אור ה' בעולם, אנו מושכים שפע לכל הברואים הבריאים והמוגבלים. אבל רק על ידי עבודת ה' באופן השלם ביותר. ומי שחסר לו אבר או הוא בעל מום לא לטובתו לעבוד עבודה זו, הוא מזיק את עצמו ואת הכלל, מפני שבמקום זה צריכה להיות המציאות הכי מושלמת. אם רוצים שבעלי מומים יעבדו נשאל גם למה שרק כהנים יעבדו, גם ישראל רוצה לעבוד בבית המקדש! זו אפלייה! אלא שיש מדרגות מדרגות. יש תפקיד לכהנים תפקיד ללויים ותפקיד לישראל כל אחד והתפקיד המתאים לו.
שוויון בעבודת ה'
לפני כמה שנים היה כאן בישוב ילד שהיה מוגבל מאד מבחינה שכלית ולא היה בר דעת אך הצליחו ללמדו לבר מצווה. אני חושב שזה היה כ"מעשה קוף", הוא לא הבין מה שהוא אמר. לשנה אחר כך אביו בקש שהוא יעלה לתורה באותו יום. ושאלו אותי האם ניתן להעלותו לתורה גם הפעם ועניתי שלא. ואביו פנה אלי ושאל: מדוע אתה לא מאפשר לילד לעלות? עניתי שקריאת התורה זו עבודת ה'. מי שעולה לתורה הוא נציג הציבור אז צריך להיות נציג מתאים, יש סדר בעבודת ה'. מי שהוא בר הכי לעשות זאת – שיעשה, ומי שלא - לא. וכן בשליח ציבור, אין לעשות חסדים ולשלוח את מי שלא מתאים. שליח ציבור עומד לפני ה' והציבור צריך שהוא יהיה שליח שלו כלפי שמיא, וזה צריך להיות איש מתאים, וככל שהוא יהיה מתאים יותר הציבור יתעלה. שוויון צריך להיות בין שווים ולא בין שונים, שוויון בין שונים זה שיבוש. אסור להפלות אך לכל תפקיד יש את האנשים המתאימים. אין צורך להביא דוגמאות לכך שדברים אלו מסתברים, כך הקב"ה ציווה, כך זה נכון וכהן בעל מום יכול לאכול מהקדשים אך לא לגשת אל המזבח. יש להתרגל לכך שהקב"ה הוא מדריך אותנו ומעלה אותנו למדרגות אלוקיות והדרכתו היא המרוממת ולא הרגשתנו האנושית.
כמובן אפשר ללמוד מכאן שכל עבודת ה' שלנו צריכה להיות מושלמת, תפילות במקום קרבנות תיקנום. ואם תפילת שמונה עשרה היא במקום קרבן ויש בה שמונה עשר אברים יש לדאוג שכל האברים יהיו שלמים. התפילה צריכה להיות מכוונת גם בכוונת הלב וגם בצורת ההתבטאות, כמו שהזכרנו: "אִמֲרוֹת ה' אֲמָרוֹת טְהֹרוֹת" (תהלים יב, ז), אנו עומדים לפני ה', כאילו מקריבים קרבן תמיד או מוסף, קרבן רוחני והוא צריך להיות מושלם מכל הבחינות. העבודה צריכה להיות עבודה תמימה איש תמים וקרבן תמים. יש ללמוד מכך שיש לשוב בתשובה לפני שעומדים לפני ה' ולרצות להיות נקיים מכל דבר - ובשעה שנעמוד לפני ה' נהיה תמימים.
קידוש וחילול ה'
פרשתנו עוסקת בקידוש ה'. "וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם" (ויקרא כב, לב) מגודל עניינו של קידוש ה' אנו יכולים ללמוד את חומרתו של חילול ה'. חז"ל אמרו: "אחד שוגג ואחד מזיד בחלול השם" (אבות ד, ד), "אין מקיפין בחילול השם" (קידושין, מ.), "המחלל שם שמים בסתר נפרעין ממנו בגלוי" (אבות שם). חילול ה' הוא החטא הכי חמור בכל התורה כולה. יש לשאול מה זה המחלל שם שמים בסתר, אם זה בסתר אין חילול ה', שהרי אף אחד לא יודע מזה. .המהר"ל (דרך חיים) מסביר שיכול להיות שאחד מהחבורה עשה עבירה ולא ידוע מי מביניהם עשה זאת, חילול ה' יש כאן, והקב"ה נפרע ממנו בגלוי שיידעו שהוא זה שעשה זאת. על ידי זה שהקב"ה נפרע ממנו יש תיקון לחילול ה'. עוד אפשרות מביא המהר"ל, שיש מעט אנשים שראו, ובאופן יחסי זה נקרא בסתר, ונפרעים ממנו בגלוי ממש לא כמו שהיה בשעת החטא. אך ניתן לפרש כפשוטו, הרי ראינו אצל יוסף שהוא קידש שם שמים בסתר, והרי רק יוסף ואשת פוטיפר ידעו מכך שהוא לא עשה עבירה וכל השאר חשבו שהוא נכשל. והרמב"ם בהלכות יסודי התורה (ה, י) מביא דוגמא לקידוש ה' מיוסף. זאת אומרת שיש מציאות של קידוש שם שמים בסתר אם כן יש גם חילול שם שמים בסתר, למרות שאף אחד לא יודע מכך. אדם עשה דבר נגד רצון ה' הוא מחלל שם שמים בינו לבין עצמו.
"אין מקיפין בחילול השם" – הרב צבי יהודה היה מסביר שהכוונה מלשון "מוכרים בהקפה" - שאפשר לשלם מאוחר יותר. וכאן בחילול ה' לא נותנים הקפה, לא דוחים את העונש אלא מענישים מיד. כמה פעמים שהיתה מציאות של חילול ה' הרב צבי יהודה היה אומר: אין מקיפין בחילול השם – מיד, הוא ידע זאת מניסיון. חילול ה' זה כל כך חמור שלא דוחים את העונש, מיד בא התיקון על ידי העונש.
המהר"ל (דרך חיים) מסביר שהכוונה מלשון "אין מעשרים מן המוקף" כאשר מעשרים צריך שכל הפירות יהיו יחד ומהם יש להפריש ואין להפריש מכאן על דבר שנמצא במקום אחר שמא מה שנמצא שם יתקלקל. זאת אומרת שמה שנמצא בסמוך הוא שווה אחד לשני, ובחילול ה' אין משווים. אין משווים בין עוון חילול ה' לעוון אחר.
אומרת הגמרא במסכת יומא (פו.), מה הדוגמא לחילול ה' - אם אדם למד תורה ועושה דבר שאינו כהוגן, והאנשים אומרים: ראו פלוני שלמד תורה כמה מכוערים מעשיו, כמה הנהגתו מקולקלת. וההיפך מזה קידוש ה': ראו זה שלמד תורה, כמה נאים מעשיו והליכותיו. רואים כיצד התורה משפיעה ומזה מבינים מהי קדושת התורה. כאשר בן תורה מתנהג בצורה הראויה הוא מקדש שם שמים. ויש לנהוג כך לא רק בישיבה אלא גם מחוץ לישיבה - שלא להידחף בתור, לתת להולכי רגל לעבור במעבר חציה, לא לחנות במקום שאסור לחנות וכו'. גם בישיבה ניתן לעשות קידוש ה', וככל שאדם יותר ותיק בישיבה הוא מחויב יותר להיות בעל מידות מתוקנות.
מסירות נפשו של רבי עקיבא
רבי עקיבא קידש שם שמים במסירות נפש כל חייו, לא רק במיתתו. הוא התחיל ללמוד תורה בגיל מבוגר כאשר נודע לו שזה מה שצריך לעשות, והוא התאמץ והתייגע במאמצים גדולים לקנות את התורה, ותוך שנים ספורות הוא הגיע לגדלות עצומה, ונעשה גדול הדור. זו היתה מסירות נפשו על התורה וקיים בעצמו "אדם כי ימות באהל" (ברכות סג:). אחר כך פרצה מלחמת בר כוכבא והוא מתאמץ למסור נפשו על ארץ ישראל ועם ישראל. וכן מסר נפשו על הרבצת התורה. רבי עקיבא אמר: כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה "וּבְכָל נַפְשְׁךָ" (דברים ו, ה) - אפילו נוטל את נשמתך, אמרתי: מתי יבא לידי ואקיימנו. (ברכות סא:) אדם שכל ימיו מתכונן למציאות שבו יוכל לקדש את ה'. השל"ה מסביר את הביטוי "מצטער" - חשבתי על הצער שיכול להיגרם למי שמקדש שם שמים וניסיתי להרגיש צער זה והייתי מוכן לכך. כלומר שהוא עשה הכנות נפשיות שכשיגיע מצב זה הוא יהיה מוכן לכך נפשית. כמו שכותב רבי אליעזר מליז'נסק שאדם צריך לדמיין מדורה ולראות את עצמו קופץ אליה כדי למסור את נפשו. אדם שקורא קריאת שמע ובאמת מכוון ב"בְכָל נַפְשְׁךָ" כל היום שלו הוא אחר. אם הוא מוכן למסור נפשו וודאי שלא יתעצל בלימוד ובשאר דברים. יכול אדם לקדש שם שמים כל יום בינו לבין המקום ובין הבריות.
"וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם". כאשר אתם מקדשים שם שמים הקב"ה מוסיף קדושה על קדושתכם. ואז יש לאדם יותר כוחות.
עניינו של העומר
"דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וּקְצַרְתֶּם אֶת קְצִירָהּ וַהֲבֵאתֶם אֶת עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל הַכֹּהֵן" (ויקרא כג, י). העומר היה בא מן השעורים שהם מאכל בהמה, וזה הקרבן הכי נמוך שיש. ניתן להסביר שהסיבה לכך היא שהשעורים הם הדבר הראשון שגדל והתורה רוצה שיביאו את ראשית הקציר. צריך להראות שהכל שייך לה', הראשית מבטאת שהכל מריבונו של עולם. אך המדרש מוסיף שלשעורים יש עוד תפקיד, הם באים לרומם את המצב הנמוך, את הבהמיות, את המעשים הבהמיים. אם יש מצב כזה שיש להרים את עם ישראל מלמטה זה עניינו של העומר. מכל מצב יש תקומה. גם כאשר אדם נמצא במצב נמוך יש תיקון.
דיברנו כמה פעמים שההשגחה והבחירה הולכים יחד. קשה להבין את זה. זה למעלה מהשגתנו אבל זה כך, הקב"ה מנהל את עולמו ונתן לנו אפשרות לבחור במה שאנו רוצים, אך בעצם זה היה אמור להיות. צריך לקבל נתון זה כמציאות עובדתית. אם אדם נכשל וכעת הוא למטה, הוא עשה זאת מתוך בחירה ויקבל על זה עונש, ומצד שני כך היה מתוכנן שהוא יהיה למטה אך הוא לא היה צריך לעשות זאת מרצונו. הקב"ה כיוון את הדברים שהוא צריך להיות במקום זה וכאן תפקידו לתקן. אין להצטער על המקום בו הוא נמצא אלא על הבחירה. כל האחריות של האדם היא על רצונו ולא על התוצאות ממעשיו. אדם הכה את חברו. הוא בחר ברע אך מדוע חברו סובל, הרי יש השגחה בעולם - אלא שזה שבחר להכות הוא רשע וצריך להענישו על בחירתו לעשות רע, אך גם חברו היה צריך לקבל את המכה. לכן אדם שנפל צריך לדעת שיש לנפילה הזו תפקיד, הוא צריך לשוב בתשובה על מה שהוא בחר אך לא צריך להצטער על זה שהוא כאן ועכשיו. יש להפוך נפילה זו לירידה לצורך עליה, ובהתבוננות זו האדם לא נשבר ולא מאבד את הרצון לתקן.
שתי בחינות בספירה
עברנו את מחצית ימי ספירת העומר ואנו מתקרבים לחג השבועות. אנו פועלים כאן בשתי בחינות, אנו סופרים לעומר - למדרגה שהגענו אליה, חז"ל אומרים שכאשר אין קרבן העומר עצם היום מתיר את החדש כיוון שכתוב: "עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה" (ויקרא כג, יד). עד היום הזה אסור חדש ומכאן והלאה מותר. היום הזה מרומם אותנו והופך אותנו להיות מתאימים לאכול מהתבואה החדשה שהקב"ה הביא לעולם, אפשר ליהנות משולחנו של מלך. כמו שהברכה מרוממת אותנו ונותנת לנו אפשרות לאכול מהאוכל ששייך לריבונו של עולם. וזה מה שאמרו חז"ל: כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה - מעל (ברכות לה.). זאת אומרת שיש באוכל קדושה והברכה מרוממת אותנו ומאפשרת לאכול מן הקודש. אם כן יש לשאול: אם לעצם היום יש סגולה מדוע בזמן המקדש אין היום מתיר עד שיקריב קרבן העומר? וניתן להסביר שכיוון שיום זה מכין אותנו להיות מוכנים נפשית לאכול מהתבואה החדשה, בזמן המקדש יש צורך בהתרוממות גבוהה יותר, כיוון שהתבואה קדושה יותר. בזמן שבית המקדש קיים כל העולם הוא אחר וצריך הכנה אחרת. זה עניינו של העומר וממנו אנו סופרים.
יש שאומרים "בעומר" - בתוך העומר, אנו מפנימים את הקדושה בתוך הארבעים ותשעה ימים האלה ולאחר שאנו מתעלים במדרגה זו אנו יכולים לקבל את התורה מחדש. המקובלים אמרו שבתוך ימי הספירה ישנה התעלות והתקדשות וסופרים זאת על פי הספירות. היום הראשון הוא החסד שבחסד וזו המדרגה העליונה, לכאורה היה צריך להתחיל מהמידה התחתונה שהיא המלכות, הרי מעלין בקדש - לפי ההתבוננות הזו אנו ממשיכים שפע מהפנימיות עד כל המדרגות הכי נמוכות ולכן אומרים "לעומר". התורה רומזת לכך שיש כאן שתי בחינות מצד אחד: "מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה" (שם, טו) ומצד שני: "עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת" (שם, טז) בחינה אחת שסופרים לעניינו של העומר, ומצד שני מתכוננים לחג השבועות. בעזרת ה' שיהיו לנו שבועות שיעלו אותנו ממדרגה למדרגה ומשלשלים את הקדושה מלמעלה למטה ומעלים מלמטה למעלה בכל מיני השלמויות.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
