ישיבה
בית המדרש
- ספריה
- מועדים
- לזמן הזה - יום ירושלים
מורי ורבותי הרבנים, קהל קדוש. אנו מתפללים על ירושלים כמה פעמים ביום: "ולירושלים עירך ברחמים תשוב", "ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים", "יהי רצון שיבנה בית המקדש במהרה בימינו", "רחם על ציון", "ועל הבית הגדול והקדוש שנקרא שמך עליו", "ובנה ירושלים עיר הקודש במהרה בימינו". אולם משום מה אין התפילה והזיכרון שאנו מזכירים בכל יום, מעוררים את הציבור בכללותו לפעול פעולות מעשיות לחיזוק זכויותינו על הר הבית. יש כמובן מי שפועלים, אבל הרוב איננו יוצא למאבק לביטול הרושם כאילו הר הבית הינו מקום קדוש לזרים, חס וחלילה, ולביטול הרושם כאילו אין זה המקום הקדוש ביותר ליהודים. גם הציבור הדתי בכללותו מגלה אדישות לנוכח המתרחש בהר הבית. אנו צריכים להצביע על הסיבות הגורמות לאדישות זו, כדי לדעת כיצד יש להתגבר עליהן. ישנן כמה סיבות לאדישות:
א. התרגלנו. התרגלנו לחיות בלי בית המקדש. מה שקרה לעם ישראל בגלותו ביחס לארץ ישראל נכון גם ביחס להר הבית. גם כשהייתה אפשרות ליהודים לשוב לארצם, בדרך כלל לא עלו. גם כיום ישנן קהילות דתיות, חרדיות, בחוץ לארץ שיש באפשרותן לעלות ואף על פי כן אין היהודים עולים. על זה כבר קובל ה"כוזרי" (ב, כד). מתרגלים למציאות של גלות ונראה כאילו כך אפשר לחיות. וזה כאמור גם מה שקורה בהר הבית. התרגלנו לתחליפים, לבית כנסת, "בתי מקדש מעט", לבתי מדרש, ואלו ממלאים את התוכן הרוחני שלנו, כביכול, במקום הבית הגדול והקדוש. תפילה והשתטחות על קברי צדיקים באים במקום הפניה לבית המקדש. ויותר מכך, התרגלנו גם לבית המקדש הדמיוני, המופשט: לצפות לבית המקדש, והצפייה בעצמה ממלאה אותנו. זאת סיבה אחת יסודית ופשוטה הגורמת לאדישות.
ב. התרחקות מפנימיות התורה. מרן הרב זצ"ל ב"אורות" (ארץ ישראל, פרק ב) אומר:
על ידי התרחקות מהכרת הרזים, באה ההכרה של קדושת ארץ ישראל בצורה מטושטשת. על ידי ההתנכרות אל סוד ה' נעשות הסגולות העליונות של עֹמק החיים האלוהיים לדברים טפלים שאינם נכנסים בעֹמק הנשמה, וממילא יחסר הכח היותר אדיר בנשמת האומה והיחיד, והגלות מוצאת היא חן מצד עצמותה, כי למשיג רק את השטח הגלוי, לא יחסר שום דבר יסודי בחסרון הארץ והממלכה וכל תכני האומה בבניינה.
כלומר, ההתרחקות מפנימיות התורה, מנשמת התורה, גורמת שמסתכלים על עבודת ה' במבט חיצוני ולא מכירים את שורש הדברים היותר פנימיים, היותר נשמתיים, הסגולתיים, לא מכירים בסגולת ארץ ישראל, לא בסגולת עם ישראל, וכמובן, לא בסגולת בית המקדש.
ג. מהלכי הגאולה באים בתלבושת חול, בתלבושת חילונית. כאשר הקדושה האלוקית מוסתרת ואינה גלויה, מכהה הדבר מלראות משמעות של פעמי גאולה בציבור הדתי והחרדי, כאשר יש אנשים שחושבים שאם יש שלטון חילוני יהודי על הר הבית, אין לזה שום משמעות דתית.
ד. התרגלנו גם לעבודת ה' אישית, קהילתית, והמושג של עבודת ה' כלל ישראלית נשכח. כל עניינו של בית המקדש הוא עבודת ה' כלל ישראלית. כהן אחד מקריב קרבן תמיד אחד, וזאת עבודה של כלל ישראל השקולה ואף עולה על כל התפילות של כלל ישראל. "תפילות כנגד תמידין תקנום" (ברכות כו, ב). כל התפילות של כל ישראל, של כל יחיד ויחיד אינן שקולות כמו מעשה של כהן המקריב קרבן תמיד יחיד בבוקר וקרבן תמיד של בין הערביים.
המושגים שלנו השתנו. בגלל הגלות, בגלל החורבן, איננו מבינים את הערך הגדול של עבודת ה' כלל ישראלית. יש אנשים האומרים: אני מרגיש התרוממות גדולה יותר בתפילה בבית כנסת מסודר מתפילה בכותל המערבי, שכן שם ישנו אי סדר, ישנו מנין כזה ומנין אחר, וכך אי אפשר להתפלל בדבקות. יש גם אנשים שאינם יכולים להתפלל במניין. הם צריכים להתפלל ביחידות כדי להתרכז ולהתכוון בתפילתם. זהו חוסר הכרה מוחלט בכך שריבונו של עולם רוצה את עבודת כלל ישראל. אתה לא עובד את עצמך. הלא ערכה של התפילה איננו נמדד בהרגשתך הטובה עם עצמך, הרי אתה לא מתפלל לעצמך, אתה מתפלל לריבונו של עולם. תעשה מה שריבונו של עולם רוצה. הקדוש ברוך הוא רוצה את התפילה, את העבודה, של רבים, של כלל ישראל, והיא כמובן קיימת רק בבית המקדש. והיום, בכותל המערבי במקום הקרוב ביותר לבית המקדש. זה דבר יסודי ביותר שחושבני שגורם לעיכוב בפעילות למען עניינו של הר הבית.
ה. לא רוצים תחנות ביניים. ישנה איזו תחושה נפשית שאנשים אינם רוצים לעצור בתחנות ביניים. המגמה של בנין בית המקדש היא כל כך גדולה ושלמה, שאיננו מוכנים לוותר על המגמה הזאת בשלמותה ולומר שאנחנו מנסים היום למצוא אמצעי ביניים, כדוגמת ההצעה לבנות בית כנסת על הר הבית. זו היא מגמת ביניים שאיננה מְספקת, אפילו שזה אמצעי המקרב למטרה הגדולה. ישנה תחושה עמוקה, הקיימת אצל רבים מאוד, כי מכיוון שאנו רוצים בית מקדש בנוי היום, כל תחנת ביניים נראית כעיכוב, ועל כן לא רוצים להסתפק בפחות מהשלמות. לא רוצים לצמצם את החלום הגדול, את השאיפה הגדולה ולהסתפק בהצבת מטרת ביניים.
שמעתי פעם מהרב בר-שאול שהסביר את ההלכה שצריך להשאיר אמה על אמה בקיר הבית זכר לחורבן, ואסור לצבוע את האמה על אמה, אפילו בצבע שחור המביע סימן לאבלות (שולחן ערוך, אורח חיים תקס, א, ראה לבוש ומשנה ברורה שם). הוא ביאר שישנם שני מצבים שהאדם נמצא בהם לאחר שהתרחש לו אסון. המצב הראשוני הוא של הלם, הוא לא מסוגל לקבל את המציאות הזאת. לא מסוגל לחשוב מה לעשות עכשיו, איך לעשות, איך לחיות במצב החדש. לא מסוגל לקבל את האסון, את המציאות המרה. אחר כך בא שלב שני שכבר מכירים במצב, כבר מתחילים לעשות ציוני זיכרון, זכר למה שהיה. אומר הרב בר שאול: אנחנו במצב הראשוני של החורבן. לא מתרגלים, אי אפשר להתרגל, אי אפשר לעשות סימן - שום דבר ביניים, שום תזכורת למה שהיה. והאמה על אמה צריכה להיות ללא סיד וללא טיח. צריך שיראה השבר, שיראה מצבנו השבור, שייראה ההרס. אנחנו נמצאים בשבר שלא מתרגלים אליו. אני חושב שגם זה אחד הגורמים המעכבים אנשים מלפעול - לא רוצים פתרונות ביניים שאינם מְספקים.
ישנם אנשים שחושבים שהמקום הקדוש ביותר לנו עכשיו הוא הכותל המערבי. אנשי הממשלה חשבו כך עד שהעירו את אוזניהם. על סמך מה הם חשבו כך? על סמך ההתנהגות של הציבור הדתי שנוהר בהמוניו אל הכותל, כל דרישותיו הן תמיד סביב הכותל בלבד, אם כך כנראה שהכותל הוא המקום הקדוש ביותר לעם היהודי. שאלה כזו כבר נשאל הרדב"ז (שו"ת רדב"ז ב, תרמח). יהודי אחד שאולץ להיכנס בכוח לתוך הר הבית, עמד בין הכותל המערבי ובין קודש הקודשים ושאל את הרדב"ז לאיזה כיוון להתפלל, האם לכיוון קודש הקודשים או לכיוון הכותל, שהרי "שכינה לא זזה מכותל המערבי" (שמות רבה ב, ב), והבית הרי חרב וצריך להתפלל לצד השכינה, וכי יתפלל עם הגב לשכינה?! תשובת הרדב"ז היא שצריך כמובן להתפלל אל קודש הקודשים.
לסגור את הר הבית לחלוטין
אחר שהתייחסנו לסיבות הגורמות לאדישות, אף שלא מנינו את כולן, נוכל לבחון את הדרכים להתגבר עליהן, לחדש ולחזק את הקשר אל הר הבית. כדי להתגבר על הסיבות הראשונות שהזכרנו - אין דרך קצרה. צריך ללמוד וללמד את סוגיות בית המקדש, ללמוד וללמד, עוד ועוד ועוד... וכך לאט לאט לעורר עצמנו לאותן ההלכות שנהגו בזמן שבית המקדש היה קיים. כך נשנן לעצמנו שארץ ישראל בלי בית המקדש היא כגוף בלי ראש.
כן יש לזכור שגם בחורבנו הוא בקדושתו. כל התקשרות אל המקדש, כל התקרבות אליו, גם בחורבנו, היא מקדשת ומרוממת. מכל מקום, מארבע כנפות הארץ אנו מתפללים לקודש הקודשים. ממקום זה יוצא השפע לכל העולם גם אחרי חורבן הבית, כמו שכותב בעל ה"חסד לאברהם" (מעיין ג, נהר ג).
כדי להתגבר על המניעות הנפשיות, כדי להתגבר על העובדה שאנשים אינם רוצים לצמצם את הצפייה לשלמות לבניית הבית במהרה - צריכים לנקוט בפעולות כאלה שלא מצמצמות אלא מתאימות לצפייה הגדולה.
ראשית, אני חושב שאנחנו צריכים לתבוע לסגור את הר הבית לחלוטין, עד יבוא גואל צדק במהרה בימינו. יתכן שמדובר על ימים ספורים, שכן אולי זה יהיה בקרוב או אפילו היום, אבל עד אז צריך לדרוש שהר הבית יהיה סגור לחלוטין. הוא קדוש, צריכים להיות מוכשרים להיכנס אליו. צריכים להיות טהורים, ולא רק באופן החיצוני של הדבר, אלא באופן הפנימי, הרוחני של הדבר. כעת אנחנו עדיין לא ראויים לכך, עד אשר יבוא גואל צדק. או לפני כן, כשיעלה על דעת הציבור כולו לעלות להתרוממות רוחנית כזאת, ותבוא איזה פסיקה של גדולי ישראל להקדים את בנין בית המקדש, כמו דעתו של הרב קלישר (דרישת ציון, מאמר שלישי). על כל פנים, עד שיבוא המצב הפנימי הרוחני הזה בעם ישראל, עד שאפשר יהיה לבנות את בית המקדש, אני חושב שאנחנו צריכים לתבוע לסגור את הר הבית לחלוטין. ראשית כל יש להסיר את הביזיון שהר הבית משמש מקום עבודה זרה. אנחנו פשוט נסלק בכך את החרפה. אם נצליח בזה, סילקנו במידה מסוימת את חרפת החורבן ואי שליטתנו המלאה על ההר. את זה יש לתבוע מהממשלה.
לא נכון לפעול פעולות שנויות במחלוקת, שאחד אומר כך ואחד אומר אחרת. כך אי אפשר להתקדם. צריך לשכנע את כל הציבור לדרישה אחת, להציב מטרה מוסכמת, זה מעשה שיש לו יותר כוח השפעה ואז ציבור גדול יושפע ויתאסף סביבה וייווצר לחץ גדול מאוד. יש לבקש על הדברים המוסכמים.
לעומת זה, השאיפה שאנו נוכל להיכנס להר הבית מסביב למקום העזרה, אף אם ירשו לנו להתפלל שם בעוד הנכרים נמצאים בפנים - הרי זה הישג מביש; הם במקום הקודש, בקודש הקודשים ואנו בחוץ, אף שבתחום הר הבית. ולא עוד, אלא כאמור, רק מעטים בלבד יצטרפו ללחץ הזה ששנוי במחלוקת. לעומת זה, בשאיפה לסגור את הר הבית, החפץ לשלמות לא נפגע, כי לא הצבנו מטרה חיובית תחתיה, אלא מטרה של "סור מרע" - הסרת השיקוצים מבית ה', ולמטרה זו יש סיכוי שיצטרפו רבים.
להרבות בתפילה מכל צדדי הר הבית
אנחנו צריכים להרבות בתפילה, מכל צדדי הר הבית. שלא יתקבל הרושם כאילו רק בכותל המערבי יש קדושה (בכלל לא בטוח שכותל המערבי שכוונו אליו חז"ל בדבריהם הוא הכותל המערבי של הר הבית, אולי הכוונה לכותל המערבי של קודש הקודשים), שכביכול רק מצד אחד של הר הבית יש קדושה, ומצדדים אחרים אין קדושה חלילה. אנחנו פונים אל מה שבפנים, אל מקום קודש הקודשים.
לכן צריך לעשות סיבובי שערים, לעשות את כל המאמצים שהציבור יבוא בהמוניו. צריך להרחיב את הרעיון הזה, שאחת לשבוע תבוא ישיבה אחת או שתיים לפי תורנות, להקיף את הר הבית, ובכל ראש חודש, ההקפות תלבשנה צורה כללית. יש לתצפת על הר הבית מקרוב. הקדוש ברוך הוא אמר למרגלים שלא רק שלא יכנסו לארץ ישראל אלא שלא יראו אותה. ולמשה רבנו ה' אמר: "ראה את הארץ" (במדבר כז, יב). לראיה יש ערך עצום, כדברי בעל ה"חסד לאברהם" (מעיין ב, נהר לג), ויש השפעה גדולה על אדם שרואה את הר הבית. אנחנו נעשה את שלנו ויתקיים בנו מקרא שכתוב: "טרם יקראו ואני אענה, עוד הם מדברים ואני אשמע" (ישעיהו סה, כד).
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
בבא מציעא שניים אוחזין - מהות השבועה
השיעור בוחן את יסוד דין חלוקה ושבועה במשנת "שניים אוחזין בטלית", תוך התמקדות בהבדלי הגישות בין התוספות לרמב"ם. בעוד שלדעת התוספות יסוד הדין נשען על מוחזקות והשבועה נועדה רק להכחיש את טענת היריב, לדעת הרמב"ם מדובר בשבועת הנוטלין שבאמצעותה זוכה האדם בחלקו.
מידות הראי"ה זיכוך המידות בין דעת לרגש
הקדמה למידות הראי"ה - 3
השיעור עוסק בהתחדשות עבודת המידות בתקופת הגאולה ומבאר כיצד המעבר ממישור היחיד למישור הציבורי והלאומי מעצב מחדש את תפקידן של המידות באומה הישראלית. בנוסף, נפתח לימוד הפסקה הראשונה המציגה את זיכוך המידות כתווך שבין הדעת לרגש, תוך הדגשה כי בירורן השכלי והכרתי קודם לעיבודן הרגשי.
שיעורים בספר יהושע סוד דמותה של רחב
יהושע פרק ב'
השיעור עוסק במפגש של מרגלי יהושע עם רחב, תוך התמודדות עם דמותה המורכבת ומעמדה המרכזי בכניסת עם ישראל לארץ. דרך מקורות חז"ל מוסברים תהליך התשובה שלה, כוחה להכיר בגדולת השם דווקא מתוך עברה, והחיבור העמוק שלה לקדושת ישראל ולשושלת הנבואה.
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
