בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • וירא
קטגוריה משנית
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

אשר בן חיים

undefined
5 דק' קריאה
גלוי שכינה בזכות שנימול
"וירא אליו ה' באלוני ממרא והוא ישב פתח האהל כחום היום" (בראשית יא, א).

מובא במדרש:
"ומבשרי אחזה אלוק - אמר אברהם:.... אילולא שעשיתי כן מהיכן היה הקב"ה נגלה עלי, וירא אליו ה'" (בר"ר מח, ב).

לכאורה הלא מצאנו שכבר נגלה ה' אל אברהם לפני שמל את עצמו כשהבטיח לו את הארץ הזאת, שנאמר: "וירא ה' אל אברם ויאמר לזרעך אתן את הארץ הזאת ויבן שם מזבח לה' הנראה אליו" (יב, ז), וכן כשהבטיח לו זרע, שנאמר: "אחר הדברים האלה היה דבר ה' אל אברם במחזה לאמר אל תירא אברם וגו' ויאמר לו כה יהיה זרעך" (טו, א - ו), וכן בברית בין הבתרים, נאמר: "ויאמר אליו אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים לתת לך את הארץ הזאת לרישתה" (טו, ז).

וא"כ מה החידוש בגילוי שכינה שזכה אברהם לאחר שנימול?

אפשר היה לומר שבפעמים הקודמות נגלה ה' אליו בזכות ההבטחה לזרעו אחריו שעתידים להבחר להיות לו לעם סגולה, ויכנסו בברית להיות נימולים לשם ה'. וכמו שמצאנו שאמרו חז"ל שאין הנבואה שורה בחו"ל כאשר נבואתם הייתה "בה או בעבורה", שנבואה בעבור הארץ יכולה להאמר גם מחוצה לה. כך גם אברהם זכה לנבואה בזכות זרעו אחריו. אבל בפרשתנו ה' נגלה לכבודו כמו שאמרו חז"ל"לבקר את החולה" , וכפרוש הרמב"ן שם, שעשה כן לכבודו של אברהם, ולזה זכה רק אחרי שנימול.

גדולה הכנסת אורחים יותר מקבלת פני השכינה
אמנם נראה לבאר שגלוי השכינה שהיה לאברהם בפרשתנו שונה מהותית ממה שזכה לו בעבר. הנה חז"ל למדו מפרשתנו:
"אמר רב יהודה אמר רב: גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני השכינה, דכתיב: "ויאמר א-דני אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבור מעל עבדך" (שבת קכז.),

דעה זו מתאימה למ"ד ששם אדנות הכתובה כאן הוא קודש, ואברהם ביקש מהשכינה שבאה אליו לבקרו שתמתין עד שיקבל את האורחים, ומכאן יש ללמוד שמצוה זו חשובה יותר מהקבלת פני השכינה.

וצריך להבין כיצד יתכן שיהיה דבר בעוה"ז שיהיה חשוב יותר מהקבלת פני השכינה?

מבאר המהר"ל (חדושי אגדות):
"פרוש, הכנסת אורחים לכבוד האדם האורח שהוא נברא בצלם אלקים, ודבר זה נחשב ענין אלקי" והוסיף שם לבאר "והוא מתחבר לגמרי אל צלם האלקים הזה, והוא יותר מקבלת שכינה, כי אין חבור אל השכינה".

נראה לבאר מעט מסוד דבריו העמוקים, לפי מעוט הבנתנו, שאת השכינה אי אפשר לראות, "כי לא יראני האדם וחי", ואי אפשר להדבק בשכינה לגמרי כי "אש אוכלה הוא", אלא בדרך הנבואה הנפש מתפעלת במידת מה ממחזה אלקים, משא"כ אדם מקיים מצוות ה', נוצר חבור גמור בינו ובין בוראו שציווהו, בחינת שלוחו של אדם כמותו, ו מצווה- לשון צוותא וחבור, וכן כאשר האדם מידבק במידותיו של הקב"ה הרי הוא מגלה בכך את צלם האלקים שבו (עיין תומר דבורה), ובכך מתדבק בשכינה באופן מושלם.

ומחדש המהר"ל, שבמיוחד במצוות שבין אדם לחברו, אפשר להדבק בשכינה, מפני שכל אדם נברא בצלם אלקים, וכאשרה מכבד את חברו בהכנסת אורחים הרי הוא מכבד את צלם האלקים שבו, ובכך מגלה את השכינה השוכנת בו, וגלוי זה נתפס יותר באדם, ויכול הוא להתחבר אליו יותר מנבואה, שפועלת רק על רוחו ונשמתו וכח המדמה שלו.

בתוך דבריו של המהר"ל ישנה הדגשה נוספת:
"ודע לך דוקא להכניס אורחים קאמר, שפנים חדשות באו, וכאשר פנים חדשות הנה זהו כבוד צלם אלקים כאשר באו אליו פנים חדשות והוא מכבד אותו, אבל אינם פנים חדשות לא קאמר",

היינו, שכל אדם לפי שורש נשמתו מיצג איזה פן הבנתי בתורה. כמו שמובא בזהר הק' ש"ישראל"- נוטריקון י ש ס' ר בוא אותיות ל תורה", ושבעים זקנים כנגד שבעים פנים שבתורה, ולכן ככל שאדם זוכה לארח יותר אורחים חדשים ולכבד אותם בגלל צלם אלקים שבהם, הוא יוכל לזכות להכיר פן נוסף של תורה שאותו הם מיצגים, ויגלה פנים חדשות בתורה.

נמצא שהכנסת האורחים מביאה לגילוי שכינה שהיא גדולה אף מקבלת פני השכינה, ולכן אברהם אבינו בקש מהשכינה להמתין לו עד שיקיים מצוות הכנסת אורחים.

וזה על דרך שפירש הבעש"ט מאמר חז"ל "הנפרד מחברו אל יפרד אלא מתוך דבר הלכה שמתוך כך זוכרהו", היינו, שהנפרד מן הדביקות בקב"ה שנקרא חברו, אל יפרד אלא אם רוצה לעסוק בתורה בהויות דאביי ורבא, אע"פ שבשעה שעוסק בהם אינו יכול להרגיש את הדביקות בקב"ה, מובטח לו בסופו של דבר ש"מתוך כך זוכרהו" אף במדרגה גבוהה יותר. וכפי שאמרנו לעיל שהמצוות מביאים לדביקות יותר מקבלת פני השכינה. וזהו גדולתו של גלוי שכינה שבפרשתינו יותר מקבלת פני השכינה שבפרשיות קודמות. ואברהם זכה לכך בזכות המילה שנכנס לברית, כמצווה ועושה.

א-דני אל נא תעבור מעל עבדך
"ויאמר א-דני אל נא תעבור מעל עבדך- לגדול שבהם אמר... ד"א קודש הוא, והיה אומר להקב"ה להמתין לו עד שירוץ ויכניס את האורחים" (רש"י).

נראה לפי הנ"ל לחבר ולאחד בין שני הפירושים ברש"י, שפנה ואמר לאורחים שלא יעברו מעליו ויתארחו בביתו, ועי"ז יזכה שכביכול השכינה תתארח בביתו וידבק בה באופן פנימי יותר, שפונה אל הקב"ה שגם הוא לא יעבור מעליו, אלא ימתין ויתעכב אצלו בדרך קבע יותר מקבלת פני השכינה.

והוא ישב פתח האהל
מובא במדרש:
"וענותך תרביני- מה ענוה הרבה הקב"ה לאברהם שהיה יושב והשכינה עומדת". "ישב- בקש לעמוד, אמר לו הקב"ה שב ואני אעמוד, ואתה סימן לבניך שעתיד אני להתייצב בעדת הדיינים והן יושבין, שנאמר:(תהילים פב) "אלקים ניצב בעדת א-ל" (רש"י).

צריך להבין מדוע כאן בגלוי שכינה זה נרמז לאברהם עניין זה של משפט הדיינים שהם יושבים ושכינה ניצבת עימהם?

נראה לפי דברינו לעיל, שכאן נתחדש הרעיון של הדביקות שיש לישראל בשכינה בשעה שהם מקיימים מצוות, והיא שונה מקבלת פני השכינה. ההבדל מתבטא בעמידה ובישיבה כאשר אדם עומד מול אלקיו עליו לעמוד באימה וביראה, כפי שאנו עומדים בשמונה עשרה, בתפילה לפני האלקים. אבל בשעה שאנו מקיימים מצוות אין אנו עומדים נוכח ה', אלא פועלים בשליחותו של מקום. ונקט במדרש הדוגמא של דיינים שנקראים "אלהים" על שם שהם שותפים לקב"ה במעשה בראשית ומנהיגים את העולם, ואז אנו יושבים והקב"ה כביכול ניצב עליהם, והשכינה מפעמת מתוכם בדרך פנימית יותר עד שמתגלה בהם צלם אלקים שבהם.

גרים שניתווספו לאחר הברית
מובא במדרש (בר"ר מח,א) "אמר אברהם אחר שמלתי עצמי הרבה גרים באו להדבק בזאת הברית". לכאורה קשה, הרי אברהם היה מגייר את האנשים עוד לפני שמל את עצמו, כמו שנאמר "את הנפש אשר עשו בחרן", שאברהם היה מגייר את האנשים, ושרה את הנשים (רש"י שם), ומה הרבותא של הגיורים שלו עתה אחרי שמל?

נראה לומר שמקום שמל עצמו, אמנם היה מפיץ אמונת ה' בעולם, אלא שעשאם גרים תושבים ששומרים על ז' מצוות בני נח, אבל אחרי שמל היה מסוגל לגייר ממש, לספח אותם לכלל ישראל.

אורחים שהם כמלאכים
מובא במדרש שאברהם התייעץ עם ממרא על המילה, וחששו היה שמא בני אדם יתנתקו ממנו בגלל ברית המילה, "אמר לו הקב"ה: עד שלא מלתה היו בני אדם ערלים באים לעזרתך, עכשיו אני ובני פמליא שלי נגלים עליך", לכאורה תשובה זו לא הייתה מספקת את אברהם שרצה להשפיע על כל בני האדם?

נראה שכוונת תשובה זו שבודאי השפעתו של אברהם תמשיך להיות על כל בני האדם, אלא שתהיה באיכות גבוהה יותר, שיגלה באורחיו את צלם אלוקים שבהם, ויתברר לו שהקב"ה ופמליא שלו נגלים אליו.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il