ישיבה
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- בבא מציעא
- משפחה חברה ומדינה
- דיני ממונות וצדקה
- השבת אבידה
שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם
לימוד השיעור מוקדש לרפואת
לאה בת יהודית
המשנה בפרק אלו מציאות 1 מובאת המשנה "מצא אחר הגפה או אחר הגדר גוזלות מקושרים, או בשבילין שבשדות הרי זה לא יגע בהן". הגמרא הסבירה את הטעם לכך, שיתכן שאדם הניח את הגוזלות במכוון, וכיון שאין להם סימן - אם יקחם משם לא יוכל הבעלים להשיבם אליו. בסוף הסוגיא מובאים דברי רבי אבא בר זבדא בשם רב "כל ספק הינוח לכתחילה לא יטול, ואם נטל לא יחזיר".
מחלוקת הרמב"ם והתוספות בדין ספק הינוח שנטלו
בבאור המשפט 'אם נטל לא יחזיר' נחלקו הראשונים. התוספות מבארים שמדובר בדבר המונח במקום המשתמר קצת, כך שגם אם החפץ הונח שם בכונה מסתבר שבעליו שכחוהו, ואם כן זהו ספק אבידה. על כן לכתחילה לא יטול, אבל אם נטל לא יחזיר למקום המציאה, משום שהתחייב בשמירתה מספק.
הרמב"ם חולק וכותב ש'לא יחזיר' פירושו שאם נטל זכה, וז"ל 2 :
...אפילו נסתפק לו הדבר ולא ידע אם דבר זה אבוד או מונח הרי זה לא יגע בו, ואם עבר ונטלו אסור לו להחזירו לשם, ואם היה דבר שאין בו סימן זכה בו ואינו חייב להחזירו.
שאלה על שיטת הרמב"ם
באופן פשוט, שיטת התוספות שאסור למוצא לקחת את החפץ לעצמו מובנת: כיון שיתכן שהחפץ הונח ונשכח הרי בעליו לא התייאשו, וזהו ספק איסור גזל. ויש להבין, מדוע הרמב"ם אינו מתחשב בכך?
המפרשים מוסיפים לבאר שאע"פ שלבסוף הבעלים מתייאשים, כיון שבשעת ההגבהה ספק אם התייאשו הרי זה כדין יאוש שלא מדעת: בתחילת הפרק 3 מביאה הגמרא את דעת רבא, שאם אדם מוצא חפץ שאין בו סימן לפני שהמאבד ידע על האבידה, אע"פ שהמאבד עדיין לא התייאש - רשאי המוצא לסמוך על היאוש העתידי וליטול את החפץ לעצמו. אולם אביי חולק וסובר שיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש, והחפץ אינו שלו אפילו לאחר יאוש הבעלים, שכן כאשר בא החפץ לידיו הוא בא בזמן איסור, וכן פסקה הגמרא. המגיד משנה כותב שגם כאשר יש ספק אם הבעלים התייאשו אסור לקחת את החפץ, כפי שמוכח משאלת הגמרא על אביי מהמשנה "מצא מעות מפוזרות הרי אלו שלו" אע"פ שיתכן שמאבד כבר יודע על האבידה, ומוכח שלדעת אביי גם באופן זה אין דין 'הרי אלו שלו', ומעתה מקשים המפרשים על הרמב"ם, כיצד בספק הינוח רשאי המאבד להשתמש בחפץ?
השוואת פסקי הרמב"ם בספק אבידה
והנה בפרק זה קיימים עוד ספקות שהגמרא לא הכריעה בהם:
א. המשנה בתחילת הפרק 4 אומרת "מצא פירות מפוזרים הרי אלו שלו" ומסבירה הגמרא ש'מפוזר' היינו קב בארבע אמות, שכיון שטורח לאספם לא מסתבר שיחזור הבעלים לקחתם. הגמרא נשארת בספק בדין חצי קב בשתי אמות ובעוד מספר מקרים, ופסק הרמב"ם 5 :
מצא פירות מפוזרין במקום הגרנות, אם היו כמו קב בתוך ארבע אמות או ביתר על ארבע אמות הרי אלו שלו מפני שאין הבעלים מטפלים באסיפתן, היו מפוזרין בפחות מארבע אמות לא יגע בהן שמא הבעלים הניחום שם, היו כמו חצי קב בשתי אמות, או קבים בשמונה אמות, או שהיה הקב משנים ושלשה מינין כגון שומשמין תמרים ורמונים, כל אלו ספק, לפיכך לא יטול ואם נטל אינו חייב להכריז.
לשון הרמב"ם במקרה זה שם שונה מהלשון בספק הינוח: 'אינו חייב להכריז' לעומת 'הרי אלו שלו'.
ב. ספק נוסף שנשארה בו הגמרא בדף כה ע"א הוא ביחס למעות המסודרות בשורה, ופסק הרמב"ם 6 :
וכן המוצא מעות מפוזרים הרי אלו שלו, אפילו היו מקצת מטבע זה על גבי זה הרי הן כמפוזרין, אבל אם מצא צבור מעות חייב להכריז. מצא שלשה מטבעות זה על גב זה והן עשויין כמגדל, או שהיו אחד מיכן ואחד מיכן ואחד על גביהן, או שהיו מקצת זה על מקצת זה כדי שאם יכניס קיסם ביניהן ינטלו בבת אחת, חייב להכריז, היו עשויין כשיר או כשורה או כחצובה או כסולם הרי זה ספק ולא יטול.
כאן הרמב"ם כלל לא כתב מה הדין אם נטל.
כיצד נבאר את פשר שינוי הלשון בשלוש הלכות אלו? נראה שאף שאין הבדל הלכתי בין המקרים, הרמב"ם כתב בכל מקום את דברי הגמרא ולא הוסיף עליהם. במעות הנמצאות בשורה הגמרא עצמה לא התייחסה לאפשרות שהמוצא ייטול, ולכן גם הרמב"ם לא כתב אלא "הרי זה ספק". ביחס לפירות מפוזרים לא כתב הרמב"ם "הרי אלו שלו" משום שהגמרא לא ציינה זאת, אולם כתב "אינו חייב להכריז", משום שדבר זה מבואר במשנה, שכתבה שבפירות מפוזרים חייב להכריז ומשמע שבספק מפוזרים אינו מכריז.
אם נפרש כך, אין ללמוד משינויי הלשון של הרמב"ם, ובכל מקרה אם נטל הרי אלו שלו (וראה להלן בסוף השיעור דרך נוספת).
ביאור שיטת הרמב"ם
נחזור לשאלה על שיטת הרמב"ם בה פתחנו - כיצד הרמב"ם מתיר ליטול את האבידה, ולא מתחשב בכך שזהו ספק איסור, כמו ב'יאוש שלא מדעת'.
הכסף משנה כתב שגם בדין 'יאוש שלא מדעת', כלומר אדם המוצא חפץ שאין בו סימן ולא ידוע אם בעליו התייאשו, לא אמר אביי אלא שאסור ליטול, "אבל אם עבר ונטלם זכה בהם, דכיון שהם בידו ואינו יודע למי יחזירם שהרי אין בהם סימן ולמקום שנטלם אין לו להחזירם ממילא זכה בהם, דאין לנו לומר שיעמדו עד שיבוא אליהו אלא היכא דאיתמר הכי בהדיא".
גם הש"ך 7 מבאר באופן דומה, אך מוסיף שודאי אם יבואו הבעלים ויוכיחו את בעלותם יחזיר להם. נראה לומר לפיו שגם הכסף משנה יודה לכך.
הפרישה חולק על הש"ך והכסף משנה, וכותב שבדין יאוש שלא מדעת אסור להשתמש גם אם נטל, ומה שכתב הרמב"ם בספק הינוח שאם נטל זכה - מדובר רק על אדם שהגביה בטעות, משום שחשב שגם בחפץ זה קיימת חובת השבה.
כיצד נבאר את שיטתו? אם כשהגביה בטעות זכה, מה מעכב את ההשתמשות כשהגביה באיסור? נראה שאם מגביה בידיעה שהוא עושה איסור הריהו גזלן, וממילא מתחייב להשיב, גם אם הבעלים התייאשו. אך אם לא ידע על האיסור, הרי אינו גזלן!
נראה לסייע את דברי הסמ"ע לאחר שנתבונן בדברי הרמב"ם בהלכה זו בשלמותם:
כל המוצא אבידה בין שיש בה סימן בין שאין בה סימן אם מצאה דרך הנחה אסור ליגע בה שמא בעליה הניחוה שם עד שיחזרו לה ואם יבא ליטול אותה והיה דבר שאין בו סימן הרי אבד ממון חבירו בידו שהרי אין לו בה סימן להחזירה בו ואם היה דבר שיש בו סימן הרי זה הטריחן לרדוף אחריה וליתן סימניה ולפיכך אסור לו שיגע בה עד שימצא אותה דרך נפילה. אפילו נסתפק לו הדבר ולא ידע אם דבר זה אבוד או מונח הרי זה לא יגע בו, ואם עבר ונטלו אסור לו להחזירו לשם, ואם היה דבר שאין בו סימן זכה בו ואינו חייב להחזירו
הרמב"ם כתב "ואם עבר ונטלו אסור לו להחזירו לשם, ואם היה דבר שאין בו סימן זכה בו". כשם שבדבר שיש בו סימן מדובר על אדם שנטל על מנת להכריז, כך מסתבר מאוד שגם בדבר שאין בו סימן כך מדובר.
הנוטל אבידה על מנת להשיב
יש לעיין, האם הראשונים האחרים מסכימים לעצם הדין של הסמ"ע, שאם נטל על מנת להשיב הרי אלו שלו? האם הסיבה שנחלקו על הרמב"ם היא שלא הבינו שמדובר באופן כזה, אך הם מודים לעצם הדין, או שסוברים שגם בחפץ שאין בו סימן יש מצוות השבה - עד שיבוא אליהו?
נראה שהראשונים יחלקו על עצם דינו של הסמ"ע. זאת ניתן ללמוד מדין אבידה שהכריזו עליה ואף אחד לא בא. ההלכה במקרה זה היא "יהא מונח עד שיבוא אליהו", ומבאר הגר"א שכך מבואר בפסוק "ואם לא קרוב אחיך והיה עמך עד דרוש אחיך אותו". ומבואר שכיון שחלה חובת ההשבה שוב לא בטלה.
שיטת הגר"א
הגר"א 8 ביאר שהרמב"ם פסק בספק הינוח לשיטתו העקרונית בדין ספק בכורות, שאם תפס כהן מישראל ספק בכור בהמה אין מוציאים מידו, וביאר הגר"א שכן שיטת הרמב"ם בכל ספק ממון.
יש להבין דבריו, הרי באבידה יש גם ספק איסור? כדי להבין את דברי הגר"א נתבונן עוד בדבריו בהלכות שכנים. הגמרא בבבא בתרא 9 שואלת מה הדין במספר מקרים של הרחקת נזיקין, כגון אדם שרוצה לשים בביתו רפת בקר, אולם בעל העליה שעל גביו גילה שכוונתו לעשות בעלייתו אוצר תבואה, כגון שפתח בה חלונות לשם כך, והרפת תזיק לתבואה. הגמרא נשארה בספק, ופסק השולחן ערוך 10 על פי הרמב"ם שלכתחילה בעל האוצר מעכב על בעל הבית מלעשות את הרפת, אך אם עבר ועשה אינו יכול לדרוש ממנו להסירו.
הגר"א ביאר את שיטת הרמב"ם, שלפני שהאדם מרחיק את הנזק הרי הנחת התנור מוגדרת כאיסור, אך אח"כ הרי זה נחשב ממון. ויש להבין את דברי הגר"א, כיצד השתנה ספק האיסור לספק ממון? נראה שלהבנת הגר"א את הרמב"ם, 'דין ספק ממון לקולא' כלל אינו נוגד לדין 'ספק איסורא לחומרא'. כלומר, גם אם מדובר באיסור - כאשר יש מוחזק ניתן להקל עליו. לעומת זאת, לפי הרא"ש דין ספק ממונא שייך רק כאשר אין זה איסור, ועל כן סובר הרא"ש במקרים אלו שכיון שאין זה איסור הרי בעל הבית גם לכתחילה יכול לעשות רפת.
אחת מראיות הגר"א 11 לדעת הרמב"ם היא דברי הגמרא בב"ק 'המוציא מחבירו עליו הראיה'. יש להבין את כוונתו, איזו ראיה יש מגמרא זו לרמב"ם? הרי אין ויכוח בכך שאין מוציאים ממון בלי ראיה? נראה שדיוקו של הגר"א הוא מכך שהגמרא לא אמרה 'ספק ממון לקולא', אלא 'המוציא מחבריו עליו הראיה', ומשמע שאין כאן פסק של פטור, ואם חבירו יתפוס - גם ממנו לא נוציא. ויש להבין מדוע ביחס לבאור דברי הרמב"ם בספק הינוח, שאם נטל זכה, הביא הגר"א את הסבר הפרישה - שמדובר שהגביה בטעות, ולא כתב שהרמב"ם לשיטתו שאין מוציאים מספק?
נראה שהגר"א הביא את הסבר הפרישה משום שיש לכך נפקא מינה לדינא, שגם אם יבוא הבעלים אין צריך להשיב שהרי התייאש, מה שאין כן אם הזכיה היתה מצד ספק ממון שאז אם הבעלים יבואו כבר אין ספק. אם נפרש כך, לשון הרמב"ם במקומות האחרים "לא יכריז" הינה מדוייקת, שבמקרים אלו אין ייאוש ואם יתברר בוודאות מיהם הבעלים יצטרך להחזיר להם, ורק בגוזלות מקושרים הדין הוא "הרי אלו שלו" באופן ודאי.
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א
ראש מוסדות ישיבת בית אל, לשעבר רב הישוב בית אל, מייסד ערוץ 7. מתלמידיו הקרובים של מרן הרצי"ה זצ"ל
לקורות חייו המלאים לחץ כאן.
נתיבות עולם - הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א נתיבות עולם - נתיב העבודה – סיכום פרק ח - ט(1)
שיעור מס' 95
עולת ראי"ה - הרב זלמן מלמד "לפיכך", "ולשבחך", "ולפארך", "ולברך ולקדש", "ולתת שבח"
עולת ראיה – קריאת שמע זוטא
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
