ישיבה
בית המדרש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש שמות
- תרומה
- מדורים
- קול צופייך
- קול צופיך - הרב מרדכי אליהו
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
שמחה בת חנה
פרשתנו פותחת בציווי שציוה הקב"ה לכל איש ישראל להרים תרומה לצורך הקמת המשכן, "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי" (שמות כה, א-ב). שואלים המפרשים מהו שאומר הקב"ה "ויקחו לי", וכי הקב"ה זקוק לתרומה של עם ישראל, הלוא כל העולם שלו הוא? אלא מבאר רש"י: "ויקחו לי תרומה - לי לשמי", עכ"ל. התורה מלמדת אותנו שכל מה שאדם עושה צריך להיות לשם שמים, ואם למשל אדם נותן צדקה או שעוזר לאחרים, לא יעשה זאת לשם כבוד או פרסום, אלא יעשה לשם שמים. ועל כן תיקנו רבותינו לומר לפני כל עשיית מצוה לומר "לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה". הרב חיד"א בפירושו לקוהלת מביא מעשה ברב גדול שהיה מלגלג על התקנה לומר 'לשם יחוד', וכתב עליו הרב חיד"א שהוא טועה בדבר זה, ואותו רב נענש וטעה בדבר הלכה והתיר לגלח בחול המועד (עיין למחזיק ברכה ס' קל"א). מכאן רואים עד כמה גדולה מעלת האומרים ליקבה"ו לפני כל מעשה של מצוה, כי באמירה זו הוא מקדיש את כל מעשיו לשם שמים.
כַּפָּהּ פָּרְשָׂה לֶעָנִי
שלמה המלך ע"ה אומר במשלי "כַּפָּהּ פָּרְשָׂה לֶעָנִי וְיָדֶיהָ שִׁלְּחָה לָאֶבְיוֹן" (משלי לא, כ). ויש להבין מדוע צריך "לפרוס כף" בשעה שנותנים צדקה לעני? ועוד יש לשאול, במשנה הראשונה במסכת שבת מתואר אופני הוצאה מרשות לרשות בציור של עני העומד ליד חלון ביתו של בעל הבית ומבקש ארוחה לכבוד שבת, והמשנה כותבת שאם פשט העני את ידו לפנים ונתן לתוך ידו של בעה"ב, או שנטל מתוכה והוציא - העני חייב. ומדוע מחייבים את העני המסכן שמבקש אוכל לכבוד שבת, בחטאת או אפילו בכרת וסקילה?
אלא, כשנותנים צדקה לעני יש לכוון שֵם הוי"ה ברוך הוא, וכיצד? המטבע שמושיט לעני רומזת לאות יו"ד (שהיא דומה ליו"ד) של שם הוי"ה ברוך הוא, כף היד של נותן הצדקה רומזת לאות ה"א (ה' אצבעות), וזרועו המושטת לעני – רומזת לאות וא"ו, וידו של העני היא האות ה"א השניה. וזה הטעם ששלמה המלך כותב "כפה פרשה לעני" – אם הקדימה ונתנה לעני הרי שיוצא של הוי"ה כדבעי. ומשום כך גם מובן מדוע העני מתחייב, כיון שאם הוא הושיט את ידו לבקש אוכל מבעל הבית, הרי שהיפך את שם הוי"ה.
וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה - נתינה שיש בה הנאה
וכתוב "וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה" (שמות כה, ב) - מדוע כתוב בלשון לקיחה, היה ראוי לכתוב "והביאו לי תרומה", או "ונתנו לי תרומה"? ונראה לבאר זאת על פי דיני קידושין. אם האיש נותן לאשה את הטבעת ואומר לה "הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל" – היא מקודשת. אבל אם האשה היא זו שנותנת את הטבעת לאיש ואומרת לו 'הריני מקודשת לך בטבעת זו' – כל דבריה בטלים ומבוטלים. אבל אם נתנה האשה מטבע לאדם חשוב, ויש לה כבוד והנאה גדולה בעצם לקיחתו את המטבע ממנה, ואומרת לו שהיא מקודשת לו בהנאה זו – הרי היא מקודשת. כך הקב"ה אמר לעם ישראל אתם מקודשים לי כמו שכלה מקודשת לבעלה. אבל הרי אין לנו את האפשרות לתת להקב"ה מאומה שהרי הוא אדון הכל ואין דבר בעולם שאיננו מאתו יתברך שמו ויתעלה? אלא יש לנו הנאה מכך שהקב"ה קיבל את תרומתנו למשכן, ואנו גם מקבלים כבוד, ולכן נאמר "ויקחו".
מנין היו זהב וכסף במדבר?
חז"ל שואלים, מנין היה לעם ישראל במדבר כסף וזהב לתרומת המשכן, והרי המדבר שומם וריק? ועונים, שעם ישראל התעשרו מביזת מצרים (במכות דם וחושך, וביציאת מצרים), וכן מביזת הים שהים פלט את כל אוצרות המצרים שנטלו עמם. ואומרים חז"ל, גדולה ביזת הים יותר מביזת מצרים. והנה בשעה שהקב"ה ציוה על הים לפלוט את האוצרות של המצרים בשביל עם ישראל, לא רצה הים, ואמר לו הקב"ה שלא לשם התעשרותם אני נותן להם זאת, אלא לשם שמים – לתרומת המשכן, ואז הסכים הים ופלט את כל "אוצרותיו" לעם ישראל. ולמעשה גביהה בן פסיסה ענה לאנשי מצרים שבאו להתדיין עם עַם ישראל בנוכחות אלכסנדר מוקדון, שכל ממונם לא יספיק לשלם לישראל עבור עבודתם שעבדו בפרך במצרים (עיין סנהדרין דף צ"א ע"א).
גביית צדקה - כיצד?
וכתוב "מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי" שמות כה,ב). מכאן אנו לומדים שאין לפנות לנותני הצדקה בדרישות תקיפות או על ידי יצירת לחץ, אלא יש לבקש צדקה בנחת ובנעימות ולאפשר לנותני הצדקה לתת את מתנתם מתוך נדיבות לב ולא מתוך לחצים. ובאמת לפעמים אדם נותן צדקה יותר מכפי יכולתו בגלל לחצים כבדים שהפעילו עליו גבאים שונים, ואין זה נאה ויאה - אבל אם הנותן עושה כן באהבה ובשמחה ואומר שמוסר את נפשו לשם מצות צדקה וכוונתו לשם שמים, מעלתו גדולה וחשובה עד מאוד.
ושכנתי בתוכם – בכל אחד ואחד מישראל
וכתוב "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (שמות כה, ח). אומר האלשי"ך הקדוש, "בתוכו" לא נאמר אלא "בתוכם", ללמדנו שהקב"ה שוכן בתוך כל אחד ואחד מעם ישראל. וזהו שכותב רש"י: "ועשו לי לשמי בית קדושה". דבר זה צריך לעורר אותנו, כי על כל אחד מוטל התפקיד להכין את עצמו תמיד בקדושה ובטהרה כדי שיהיה משכן ראוי להקב"ה.
ומאידך, אם לא נתחזק ולא נזהר ביותר שהמקום יהיה מקום נקי וראוי למלך, הרי זה כאילו שאנו אומרים להקב"ה שאין אנו מעוניינים חלילה שהוא ישכון בתוכנו, וזה הדבר האיום ביותר שיכולים להעלות על הדעת.
מעלות בנותני צדקה
יש כמה מעלות בנותני הצדקה, יש הנותנים מכל לבם ולשם שמים, בלי קשר לצרה שפקדה אותם או כדי להרחיק כל צרה שלא תהיה, והיא המעלה הטובה והראויה ביותר. יש הנותנים צדקה בגלל שרוצים להרחיק ולמנוע כל מחלה או צרה שלא תבוא, וזו דרגה בינונית. אבל הדרגה הנמוכה יותר היא מי שנותן צדקה בגלל שפקדה אותו צרה והוא רוצה להרחיקה מעליו. ואומר הרב חיד"א, מעלות אלו רמוזות בפסוק "זהב וכסף ונחשת". זהב – ר"ת זה הנותן בריא, והיא המעלה הגדולה ביותר, כי הוא אינו נותן בגלל מחלה או צרה אלא הוא נותן בבריאות ונחת, ועל ידי זה תתמיד בריאותו ותתרחב שלוותו בזה העולם ובעולם הבא. המעלה השניה, כסף – ר"ת כשרואה סכנה פותח. והמעלה הנמוכה ביותר רמוזה במילה נחושת - שהיא ר"ת של נ'עשה ח'ולה ש'אומר ת'נו. הוא כבר במצב שאינו יכול לתת בעצמו, אלא מבקש מאחרים שיתנו עבורו.
אבני שוהם ואבני מילואים
ידוע שערכן של אבנים טובות גבוה יותר מזהב וכסף, וכיון שהתורה מנתה את חומרי המשכן כסדר ערכם ויוקרם היה מן הראוי למנות את אבני השוהם ואבני המילואים בתחילה, ומדוע נמנו בסוף? אלא שבשעה שמשה רבנו הכריז שכל אחד יתן לעשיית המשכן כפי נדבת לבו זהב וכסף וכו', אמרו לו למשה רבנו שבהכרזה לבד לא יביאו עם ישראל תרומות, אלא צריך לשלוח גבאים מיוחדים שידפקו בדלת של כל בית אב ויקבלו את הנדבות. אמר להם משה, עם ישראל קדושים הם ויתנו מעצמם, וכן היה, ובאו ונתנו ביד נדיבה מאוד, עד כדי כך שבא בצלאל ואמר למשה רבנו "מרבים העם להביא מדי העבודה למלאכה". הנשיאים שהיו עשירים מאד והיה להם אבנים טובות ומרגליות רצו לתת את נדבתם בסוף כדי לקבל יותר כבוד ופרסום על "נדבת לבם". וכשבאו למשה רבנו הוא אמר להם, באתם מאוחר מדי, ואתם יכולים לקחת את תרומתכם בחזרה כי יש די והותר, והתעצבו הנשיאים מאוד וחזרו בתשובה. אמר לו הקב"ה למשה קח מהם את תרומתם, כדי שהמשכן יהיה בנוי מכל ישראל ללא יוצא מן הכלל. וכיון שבאו הנשיאים בסוף, נמנו אבני השהם והמילואים בסוף.
'לא יסורו ממנו'
בעניין עשיית בדי הארון, כותבת התורה 'וְהֵבֵאתָ אֶת הַבַּדִּים בַּטַּבָּעֹת עַל צַלְעֹת הָאָרֹן לָשֵׂאת אֶת הָאָרֹן בָּהֶם. בְּטַבְּעֹת הָאָרֹן יִהְיוּ הַבַּדִּים לֹא יָסֻרוּ מִמֶּנּוּ' (שם כה, טו). פשט הדברים הוא שהתורה באה ללמד את בני ישראל שלא יחשבו שכיון שמטרת הבדים היא לשאת את הארון (אע"פ שהארון נושא את נושאיו), אם כן ההשתמשות בהם היא רק בשעת המסע, אבל בשעת חנייה אפשר להסירם מהטבעות, על כן באה התורה ואומרת "בטבעות הארן יהיו הבדים לא יסורו ממנו" גם בשעה שחונים, וכמו שרש"י כותב: "לעולם".
ונ"ל לבאר בעזהי"ת שרמוזה כאן חובת כל אחד ואחד לקבוע עתים לתורה, ואם אינו יכול, אז חלה חובה גמורה להחזיק את לומדי התורה, ונחשב לו הדבר כאילו למד ועל זה כתוב "בצל חכמה בצל כסף", שעל ידי נתינת צדקה להחזקת לומדי התורה, נפתח לבם להבין את דברי התורה, ואעפ"כ גם הם הנדיבים צריכים לקבוע עיתים לתורה.
וכן הביא בעל אור החיים הקדוש, שיש כאן רמז לאלו שלא זכו להיות באהלה של תורה, אבל נשא לבם אותם לתמוך בלומדי התורה, והם מסייעים לבני התורה להמשיך ולשקוד בלימודם ללא מפריע - שלא יחשבו שכל זמן שתמיכתם מועילה ללומדי התורה בעולם הזה, ובזכות זה לומדים בהתמדה, אז גם הם מחוברים לתורה, אבל בשעת "חנייה", בעולם הבא, לא יהיו מחוברים עוד עם התורה, על זה אומרת התורה שהמחזיקים והתומכים בתורה ובלומדיה לא יסורו ממנו "לעולם", ויהיו מחוברים גם שם, וצדקתם עומדת לעד.
ממחזיקי ומתומכי ישיבת 'פורת יוסף' היה עשיר גדול מאמריקה ששמו יצחק שלום ע"ה. יום אחד הוא בא מאמריקה לישיבה ונכנס לבית המדרש באמצע הסדר, והתיישב ליד הבחורים שהמשיכו בלימודם בלי להתייחס אליו במיוחד כי לא הכירוהו, וניסה העשיר להבין את דבריהם, אך ללא הצלחה. בצר לו פנה העשיר לראש הישיבה מורנו ורבנו הגאון הגדול רבי עזרא עטייא זצ"ל והתלונן על כך שאינו מבין מאומה מהלימוד, ואם כן אין לו שום תועלת מכל מה שתרם לישיבה! אמר לו מורנו ורבנו זצ"ל, כעת בעולם הזה אין מנוחה ופנאי ללומדי התורה כדי להסביר לך את הדברים, אבל לעתיד לבוא בעולם הבא יהיה מנוחת הדעת – "ושם ינוחו יגיעי כח", ויסבירו לך כל דבר עד שתבין אותו על בוריו.
הארון נושא את נושאיו
מכאן קריאה לאנשי הממשל האחראים על חלוקת הממון של אוצר המדינה, שיתנו עדיפות ראשונה להחזקת הישיבות ולומדי התורה. וידעו, כי שבשעה שמקצצים ומונעים תקציבים ללומדי התורה, כך מתנהג עמם הקב"ה במדה כנגד מידה, אבל אם יתמכו בלומדי התורה יתברכו בברכה עצומה ובהצלחה גדולה. וזהו שהארון נושא את נושאיו, שלא יחשוב מי שתומך בלומדי התורה שהוא מחסיר מעצמו כלום, אלא התורה נושאת אותו והוא מתברך בברכה והצלחה מרובה.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
בבא מציעא מבוא למסכת בבא מציעא ועמל תורה
שיעור פתיחת זמן חורף תשפ"ז
הצורך ביראת ה' בלימוד תורה | אדם צריך לפתח בעצמו אהבת תורה | המעלה והזכות שבלימוד תורת ארץ ישראל | יגיעה בתורה | הלכות בין אדם לחבירו במסכת בבא מציעא
