דברי הפורים האלה

ישיבה
בית המדרש

בית המדרש

פרשת שבוע ותנ"ך
שעורים בתנ"ך
מגילת אסתר

קטגוריה משנית

ספריה
קבעוני לדורות
ענינים כלליים של פורים

13598

15 דק' קריאה

לחץ להקדשת שיעור זה

שיעור לדרך אזור שורטים שיעורים לנשים פרשת השבוע סדרות ספריה פסקי דין בחן את עצמך

אסתר סוף כל הנִסים
פרק כ"ב בתהלים, המשמש לפי מנהגים אחדים - 'שיר של יום' לחג הפורים, פותח במילים: "למנצח על אילת השחר" (פסוק א). אומרת על כך הגמרא:

"אמר ר' אסי: למה נמשלה אסתר לשחר? לומר לך: מה שחר סוף כל הלילה, אף אסתר סוף כל הנִסים" (יומא כט ע"א).

הגמרא מוסיפה ושואלת מיד: "והא איכא חנוכה?!" - וכי אפשר לומר שאסתר היא הנס האחרון בהיסטוריה של עם ישראל? והרי שָנִים רבות לאחר אסתר התרחש נס החנוכה 1 !

הגמרא עונה: "ניתנה לכתוב קא אמרינן". האמירה "אסתר - סוף כל הנסים" מתייחסת לנִסים שניתנו להיכתב, קרי: נכנסו לתנ"ך.

נשאלת השאלה: מהי הסיבה שבגללה מגילת אסתר נכתבה, ואילו נס החנוכה לא?

ובאופן יסודי יותר - מהו הקריטריון שעל פיו נכנסו ספרים למסגרת התנ"ך ומה לא.

בעניין זה אומרת הגמרא:

"תנו רבנן: ארבעים ושמונה נביאים ושבע נביאות נתנבאו להם לישראל.
ותו ליכא? והא כתיב - 'ויהי איש אחד מן הרמתים צופים' (שמו"א א', א) - אחד ממאתים צופים שנתנבאו להם לישראל!
מיהוה טובא הוו - כדתניא: הרבה נביאים עמדו להם לישראל, כפלים כיוצאי מצרים, אלא, נבואה שהוצרכה לדורות - נכתבה; ושלא הוצרכה - לא נכתבה" (יד ע"א).

בלשון אחרת - התנ"ך אינו משקף את מספר הנביאים שקמו לישראל, ולא את כמות נבואותיהם. אם ספר ישעיהו, לדוגמא, כולל ס"ו פרקים, וספר הושע י"ד בלבד, אין פירוש הדבר שישעיהו ניבא יותר מהושע; תאורטית, ייתכן שהמציאות הייתה הפוכה. התנ"ך חתום בחותם הנצח, הקריטריון שקבע מה ייכנס לתנ"ך ומה יישאר מחוצה לו - הוא מבט הנצח: "נבואה שהוצרכה לדורות - נכתבה, ושלא הוצרכה לדורות - לא נכתבה" 2 . הגמרא, אמנם, מתייחסת לנביאים ולנבואותיהם, אך מסתבר שהוא הדין גם ביחס לכתובים, לכל מה שכלול בתנ"ך - שכן התנ"ך כולו חתום בחותם הנצח.

לפי אמת מידה זו, עלינו להבין שאם מגילת אסתר נכתבה - משמע שהיא מוסיפה לתנ"ך מֵמָד שלא היה קיים בלעדיה. אם נשאל והלא גם חנוכה נקבע כחג לדורות? מסתבר, אפוא, על פי אותה בחינה, שחנוכה, עם כל חשיבותו המיוחדת, כבר כתוב בתנ"ך.

המקור לאסתר בתורה
הגמרא שואלת:

"אסתר מן התורה - מנין?" (חולין קלט ע"ב).

לפני שניגשים לתשובת הגמרא - יש להבין את פשר השאלה. וכי איך תהיה אסתר כתובה בתורה, הרי סיפור אסתר אירע לאחר חורבן בית ראשון, ומה הטעם לחפש אותו בתורה?
את הכיווּן לתשובה ניתן למצוא בסיפור בגמרא ממסכת תענית:

"יתיב רבי יוחנן וקא מתמה, אמר: מי איכא מידי דכתיבי בכתובי דלא רמיזי באורייתא"?! (ט ע"א).

ופירש שם רש"י:

"שהחומש הוא יסוד נביאים וכתובים, ובכולן יש סמך למצוא מן התורה".

בתורה כלול הכל, לפחות בדרך רמז. ומה שרמוז בתורה - הולך ומתפרט בנביאים ובכתובים. הנביאים והכתובים, ביסודם, אינם מחדשים דברים; הם רק מבררים, מרחיבים ומדגישים את מה שכבר נאמר בתמציתיות וברמז בתורה.

דברים דומים מופיעים גם במדרש:

"ללמדך, שאין לך דבר כתוב בנביאים וכתובים, שלא רמזו משה בתורה" (במדבר רבה י, ו).

מעתה, מובנת שאלת הגמרא: "אסתר מן התורה - מנין?"; איפה מוצאים בתורה רמז לענין אסתר?

ועונה הגמרא:

"ואנכי הסתר אסתיר" (דברים ל"א, יח).

מובן שלא יעלה על הדעת לומר, שכוונת הגמרא לחפש בתורה את המילה 'אסתר', או מצלול דומה. הגמרא מבקשת למצוא בתורה רמז לתוכן המיוחד של אסתר, למצב שייחד את הדור ההוא, כדברי רש"י במקום: "בימי אסתר יהיה הסתר פנים". מציאות כזו, הגמרא מוצאת שרמוזה בתורה באותה פרשה, במקום שמוזכרים גם הדברים הבאים:

"וחרה אפי בו ביום ההוא, ועזבתים, והסתרתי פני מהם, והיה לֶאֱכֹל, ומצאוהו רעות רבות וצרות... ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא..." (שם יז-יח).

הסתר בתוך הסתר
"הסתר פנים" הוא מציאות שהקב"ה, כביכול, מסתיר את פניו ואיננו מביט עלינו; נדמה כאילו אין לו עניין בנו. ואכן, כך נראו הדברים בימי אסתר: "להשמיד, להרוג ולאבד את כל היהודים, מנער ועד זקן, טף ונשים" (ג', יג) - זהו הסתר פנים נורא.

המהר"ל מדגיש, את לשון ההכפלה של "הסתר אסתיר":

"כי היו ישראל בגלות קודם, ואחר כך הגיע להם צרה על צרה, הוא המן. וזהו 'ואנכי הסתר אסתיר' דהיינו הסתר בתוך הסתר" ('חידושי אגדות' חולין, עמ' קטז).

עצם הגלות היא הסתרת פנים, ולא עוד אלא שבתוך הסתר זה הופיע הסתר פנים נוסף. המציאות המיוחדת של ימי אסתר הייתה דווקא קושי הצרה הכפולה של הסתר בתוך הסתר, עניין שכפי שנראה בהמשך, הדגיש הרמב"ן.

גאולה בהסתר פנים
הרמב"ן בפירושו לתורה מקשה על הכפילות בפסוקים. הרי הכתוב כבר ציין את הסתר הפנים, במילים "והסתרתי פני מהם והיה לאכל, ומצאוהו רעות רבות וצרות"; מה המקום לשוב ולהזכיר "ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא"?

ומשיב הרמב"ן:

"לא כמסתר פנים הראשון שהסתיר פני רחמיו ומצאום רעות רבות וצרות, רק שיהיו בהסתר פני הגאולה" (שם יז).

הסתר הפנים הראשון, לפי הרמב"ן, הוא הסתר פני הרחמים, הסתרת מידת הרחמים של הקב"ה, וכתוצאה מזה - "והיה לאכל, ומצאוהו רעות רבות וצרות". ואילו הסתר הפנים השני משמעותו - שגם הגאולה תהיה בהסתר פנים, לא כמו במצרים ששם היא באה בגילוי פנים. נִסים גדולים התרחשו, וכל העם ראה אותם: "וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים" (שמות י"ד, ל).

הכל ראו את יד ה' הפועלת בהיסטוריה. אבל, יש גם מצב שבו הגאולה באה בהסתר פנים, ללא נִסים גלויים; כביכול, הכל בדרך הטבע, הכל מתרחש באמצעות מעשי אנוש.

זהו בדיוק דֶגֶם הגאולה של פורים. שני המצבים התקיימו בפורים - "ואנכי הסתר אסתיר". הייתה גם הסתרת פני הרחמים, שהתבטאה בגזירת: "להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים", וגם הגאולה באה בהסתר פנים; הכל התרחש, כביכול, בדרך הטבע, הכל התגלגל דרך מעשים אנושיים; בני אדם תיכננו, זממו ופעלו, ודרכם הקב"ה הביא את הישועה.

אסתר משלימה את התנ"ך
נוכל מעתה לומר, שאסתר נכתבה מפני שהיא מוסיפה בתנ"ך את מֵמָד הסתר הפנים, את מערכת היחסים שבין הקב"ה וכנסת ישראל במצב של הסתרת פנים. אסתר היא אספקלריה של היחסים בין הקב"ה ובינינו במשך אלפיים שנות גלות, מֵמָד כזה לא תוֹאַר בתנ"ך עד לכתיבת מגילת אסתר, ואף להפך - התנ"ך מלא ביטויים של גילוי פנים.

מסיבה זו עצמה, חנוכה לא נכתב, דגם המאורעות שלו כבר הוזכר בתנ"ך, ישראל הנלחמים באויביהם ומנצחים, אפילו סיפור מהטיפוס של מעטים נגד רבים - מצוי למכביר בתנ"ך. התנ"ך מלא בנִסים גלויים, כמו נס פך השמן. אסתר, לעומת זאת, משלימה את התנ"ך. בלעדיה התנ"ך חסר; היה חסר מרכיב חשוב ביחסים שבין הקב"ה וכנסת ישראל.

"מסמך גאולה לגאולה"
המֵמָד המיוחד הזה שבאסתר, של גאולה בהסתר פנים, בא לידי ביטוי בסוגיה נוספת בגמרא.

מצינו דיון שמתייחס לעיתוי של קריאת המגילה בשנה מעוברת - באיזה חודש קוראים את המגילה? הגמרא מביאה שתי דעות: באדר ראשון ובאדר שני, ולמרבה הפלא, שתי הדעות נסמכות על אותן מילים - "בכל שנה ושנה" (ט', כא ו-כז).

"ר' אליעזר ברבי יוסי סבר 'בכל שנה ושנה' - מה כל שנה ושנה אדר הסמוך לשבט, אף כאן אדר הסמוך לשבט. ור' שמעון בן גמליאל סבר - 'בכל שנה ושנה' - מה כל שנה ושנה אדר הסמוך לניסן, אף כאן אדר הסמוך לניסן" (ו ע"ב).

במבט ראשון נראים הדברים תמוהים; סוף כל סוף - כל שנה אדר סמוך גם לשבט וגם לניסן; מה אומרים לנו, אם כן, שני התנאים?

הגמרא מסבירה לנו את הרקע לדעותיהם:

"בשלמא רבי אליעזר ברבי יוסי - מסתבר טעמא, דאין מעבירין על המצוות, אלא רבן שמעון בן גמליאל מאי טעמא? - אמר רבי טבי: טעמא דרבי שמעון בן גמליאל מסמך גאולה לגאולה עדיף ".

טעמו של ר' אליעזר ברבי יוסי מובן, שהרי כלל נקוט בידינו "אין מעבירים על המצוות"; כפי שמסביר רש"י:

"משבא לידי אקדים לעשות, דהכי תניא במכילתא: 'ושמרתם את המצוֹת' - אם באת מצוָה לידך אל תחמיצנה ('בא', ט)" (ד"ה אין מעבירין).

טעמו של ר' שמעון בן גמליאל, שיש לקרוא באדר הסמוך לניסן הוא 3 : "מסמך גאולה לגאולה עדיף" 4 . השיקול הזה, שתולה את הטעם בסמיכות של פורים לפסח - גובר על הכלל הרגיל של: "אין מעבירין על המצוות". מוטב לדחות את חג הפורים, כדי שיהיה סמוך לחג הפסח.

פורים ופסח
פורים ופסח הם דגמים של מציאויות שונות, הפוכות זו מזו.

פסח הוא אב טיפוס של גילוי פנים, של נִסים גלויים: "וירא ישראל את היד הגדלה אשר עשה ה' במצרים" (שמות י"ד, לא); "זה א-לי ואנוהו" (שם ט"ו, יב), על פי הלשון אנו למדים שאפשר היה להצביע באצבע: "זה א-לי"!

פורים, כנגדו, הוא אב טיפוס של הסתר פנים: "ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא" (דברים ל"א, יח). לעומת "זה א-לי" של פסח - בפורים אנחנו שומעים (באותו מזמור בתהלים): "א-לי א-לי למה עזבתני?!"; "א-להי, אקרא יומם ולא תענה" (כ"ב, ב-ג).

סמיכות זאת באה להבליט שגם גאולת פורים וגם גאולת פסח - הן מדרכי הגאולה של ישראל. ריבונו של עולם הוא שגאל אותנו בפסח, והוא שגאל אותנו בפורים. הישועה שבאה בגילוי פנים, ואף זאת שבאה בהסתר פנים - שתיהן ישועת ה'.

יתרה מזאת, הסמיכות הזאת מצביעה על כך שגם מה שהתרחש בפורים בדרך הטבע - מעשה ה' הוא, ממש כמו מה שהתרחש בפסח בדרך הנס. דברים מן הסוג הזה אומר הרמב"ן, כמעט מפורש, בדבריו על נִסֵּי מצרים:

"ומן הנִסים הגדולים, המפורסמים - אדם מודה בנִסים הנסתרים שהם יסוד התורה כֻלה, שאין לאדם חלק בתורת משה רבינו, עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו, שכלם נִסים, אין בהם טבע ומנהגו של עולם..." (שמות י"ג, טז).

הנִסים הגלויים באים לפקוח עיניים ולהביא להכרה בנִסים הנסתרים, ב"נִסֵּיך שבכל יום עמנו". גאולת פסח באה לפקוח עיניים להכרה בגאולת פורים. הסמיכות בין פורים לפסח באה להצביע, שזוּ כזוּ - מעשה של גאולת ישראל היא, גם אם הכל התרחש בדרך הטבע. פסח ופורים מפגישים אותנו עם הקב"ה, אלא שזה בנגלֶה וזה בנסתָר .

גאולת פסח מפגישה אותנו עם: "אנוכי ה' א-להיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים" (שמות כ', ב) - פגישה ישירה ובלתי אמצעית, עם ריבונו של עולם. גאולת פורים מפגישה אותנו עם: "ואנוכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא" (דברים ל"א, יח).

שתיהן מפגישות אותנו עם 'אנוכי', אותו 'אנוכי'! אמת - קל יותר להיפגש עם ה'אנוכי' של פסח; קשה יותר להיפגש עם זה של פורים; אבל זהו אותו 'אנוכי' עצמו.

משל למה הדבר דומה? כשהמלך מופיע על כיסא מלכותו, או במרכבת המלכות, בבגדי מלכות, עם כל המשמר המתלווה אליו - אז יודעים הכל שזהו המלך. לעומת זאת, כשהמלך מופיע בשוק ככל האדם, כאנונימי מן השורה - אז יכול להכירו רק מי שקרוב אליו באמת.

נמשול משל אחר: באור יום קל לזהות כל אדם. בחושך מוחלט - יכול אדם לזהות רק מכר קרוב אליו במיוחד, לפי תנועה או על פי סימנים ייחודיים אחרים. זוהי הכרה עמוקה הרבה יותר, שמבטאת קרבה יתרה.

ההכרה של פורים ב"אנכי הסתר אסתיר" - מעמיקה ומגדלת את ההכרה של פסח ב"אנכי ה' א-להיך"; המפגש שלנו עם הגואל בפסח - מתעלֶה על ידי המפגש שלנו עם גואלנו בפורים.

"להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות"
במזמור שיר ליום השבת נאמר:

"להגיד בבקר - חסדך, ואמונתך - בלילות" (תהלים צ"ב, ג).

בוקר מבטא אור לא רק במובן הפיזי של המילה. בוקר הוא סמל לחסד ה' השופע והניכר לעין כֹּל. לילה, לעומת זאת, הוא סמל לחשֵכַת הרוע, לצרות ולייסורים. על מצב כזה אנו אומרים: "ואמונתך - בלילות"; במצב כזה נשארת רק האמונה.

קל "להגיד בבקר חסדך", לספר מה הקב"ה עושה במצב של בוקר - כבימי הפסח; קשה יותר - "ואמונתך בלילות", כאשר אין חסד שניכר בעין - כמו בימי הפורים.

המגילה היא שם ה'
ב'אוצר הגאונים' למסכת מגילה 5 מובאת השאלה - "למה לא נכתב השם במגילה הזאת". במגילת אסתר שהיא ספר מכ"ד כתבי הקודש, לא נזכר שם שמיים מראשיתה ועד סופה.

התשובה שניתנת שם היא:

"על דרך שאמרו - 'אסתר מן התורה מנין, שנאמר ואנכי הסתר אסתיר פני'; והנס לא היה בגלוי כניסי מצרים, יוצאים ממנהגו של עולם, אלא בדרך הטבע סיבבו הקב"ה, ולא הראה בפרסום ידו הגדולה - לכך העלימו שמו".

כלומר, מאחר שיד ה' בימי פורים הייתה נסתרת, והנִסים לא היו גלויים כנִסי מצרים, פעולתו של הקב"ה הייתה בהסתר פנים - לכן אף שמו נסתר במגילה.

ברובד עמוק יותר ניתן לומר את הדברים הבאים: משמעות שמו של הקב"ה היא התגלות. השמות השונים הם צורות שונות של התגלות בעולם. אם כן בפורים, ששרר הסתר פנים - לא הייתה התגלות, ולכן לא מופיע השם. אכן - נִסים גלויים לא היו, אבל האמת היא שכל המגילה כולה היא שם ה'; המגילה כולה באה ללמד אותנו להיפגש עם הקב"ה מבעד להסתרת הפנים, להכיר במציאותו גם כשאינו גלוי, לראות את יד ה' גם כשפעולתה נסתרת.

במדרש נאמר כך:

"ר' יודן ור' לוי בשם ר' יוחנן: כל מקום שנאמר במגילה זו 'למלך אחשורוש' - במלך אחשורוש הכתוב מדבר. וכל מקום שנאמר 'למלך' סתם - משמש קודש וחול" (אסתר רבה ג, י).

למה הכוונה "משמש קודש וחול"? באופן פשוט המגילה מתכוונת למלך אחשורוש, אבל בעצם, הכוונה למלכו של עולם, הפועל באמצעות המלך אחשורוש.

נתבונן בדוגמות אחדות מן המגילה:
א. "בלילה ההוא נדדה שנת המלך" (אסתר ו', א).
מדובר בלילה שבו ריחפה הגזירה: "להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים". אומרת הגמרא:

"אמר ר' תנחום: נדדה שנת מלכו של עולם. ורבנן אמרי: נדדו עליונים, נדדו תחתונים. רבא אמר: שנת המלך אחשורוש ממש" (טו ע"ב).

לכאורה יש פה שלוש דעות שונות, אבל בעיון מעמיק אנו מוצאים שעניינן אחד, זהו משולש: המהלך מתחיל בכך שנדדה שנת מלכו של עולם, שכביכול, לא הייתה לו מנוחה בשל הגזירה; כתוצאה מכך נדדו עליונים ונדדו תחתונים, עד שלמעשה נדדה שנת המלך אחשורוש ממש. זוהי פעולה עליונה מבעד להסתר הפנים.

הביטוי המעשי למטה היה, שאחשורוש הרשע, התהפך מצד לצד, ולא יכל להירדם. אבל שורש העניין בנדידת שנת מלכו של עולם.

ב. "ויושט המלך לאסתר את שרביט הזהב אשר בידו" (ה', ב).
אומרת הגמרא:

"אמר ר' יוחנן: שלושה מלאכי השרת נזדמנו לה באותה שעה. אחד שהגביה את צוארה ואחד שמשך חוט של חסד עליה ואחד שמתח את השרביט" (טו ע"ב).

אסתר הלכה בלב כבד, להיפגש עם אותו טיפש. וכי מי יודע? אפשר שיושיט לה את שרביט הזהב אשר בידו ותחיה, ואפשר שלא יושיט לה את השרביט - ובזאת תמו חייה. והנה, כשהיא מגיעה - "נשאה חן בעיניו, ויושט המלך לאסתר את שרביט הזהב אשר בידו ותקרב אסתר ותגע בראש השרביט" (ו', א) - זה מה שקרה בפועל, בנגלה. באים חז"ל ומגלים את עינינו לראות, שפעלו כאן שלושה מלאכים:

"אחד שהגביה את צוארה, ואחר שמשך חוט של חסד עליה, ואחד שמתח את השרביט".

אסתר הולכת במצב רוח קשה, ייתכן שתופיע שפופה, ופניה נפולות. במצב כזה היא ודאי לא תמצא חן בעיניו, והוא לא יושיט לה את שרביט הזהב אשר בידו; לפיכך נדרשה פעולת מלאכים, שאיש לא ראה, אבל תוצאותיה ניכרו במציאות, כפי שבאה לידי ביטוי בתיאור שבפסוק: האחד פעל להגביהָ את קומתה, שתלך זקופת קומה; השני - למשוך חוט של חסד על פניה, שלא תירָאֶה כפי שאדם נראה בשעות כאלו; השלישי דחף את אחשורוש להושיט את שרביט הזהב אשר בידו. כלומר, בנגלה, במציאות של העולם הזה - הכל נראה כמתנהל בדרך הטבע: אסתר הופיעה בפני אחשורוש; הוא ראה אותה; היא מצאה חן בעיניו - והוא הושיט לה את שרביט הזהב שבידו. אבל מאחורי כל זה פעלו מלאכים - יד ה' פעלה מבעד להסתר הפנים, ומשכה בחוטים שמאחורי הקלעים.

ג. "ככה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו" (ו', יא).
כך הכריז המן ברחובה של עיר. ומה הבריות מבינות? ככה יעשה לאיש אשר המלך אחשורוש חפץ ביקרו. אבל מבחינת האמת - "ככה יעשה לאיש אשר המלך" - מלכו של עולם חפץ ביקרו! במגילה מצטייר הכל בדרך הטבע, אבל מעבר לכל יד עליונה פועלת; אמנם לא בגלוי, אלא בהסתר פנים, אך יד ה' היא הפועלת ועושה כל זאת.

ד. "יבוא המלך והמן היום" (ה', ד).
בשעה שהמלך מושיט לאסתר את שרביט הזהב, הוא שואל אותה:

"מה לך אסתר המלכה ומה בקשתך, עד חצי המלכות וינתן לך. ותאמר אסתר, אם על המלך טוב, יבוא המלך והמן היום אל המשתה אשר עשיתי לו" (ה', ג-ד).

זוהי, לכאורה, כל בקשתה. אומר על כך המהר"ל ב'אור חדש':

"יבוא המלך והמן היום" - ... ראש התבות הוא השם המיוחד" (עמ' קסה).

פירוש הדבר, שבאופן פשוט, מזמינה אסתר את המלך אחשורוש ואת השר המן, אבל האמת היא שאסתר מזמינה עוד מישהו. בלִבּה היא מזמינה את הקב"ה שיסייע בידה. וכי מה יקרה אם יבוא המלך והמן היום? וכי מגמתה של אסתר לערוך משתה למלך ולהמן? מטרתה הייתה להציל את עם ישראל! על כן בלִבה פנימה היא מתפללת לסייעתא דשמיא, שהקב"ה, בכבודו ובעצמו, יבוא אל המשתה ויסייע בעדה. כאן נפגשים שני המישורים - האנושי והאלוקי; הנגלה והנסתר.

כל עניינה של המגילה הוא ללמד אותנו לגלות את הקב"ה, המסתיר את פניו ומושך בחוטים מאחורי הפרגוד. עלינו ללמוד לזהות את יד ה' הפועלת בהסתר, ובאה לידי ביטוי גם בפעולות הטבעיות של בני האדם. בכל אלה משתמש הקב"ה ועל ידן הוא מביא את ישועת ישראל.

כל התרחשויות המגילה הן בעצם מעשי בני אדם, שמניעיהם אנושיים, וניתן אף לומר - "ויצרי מעללי איש" 6 ; ודרך כל אלה, ועל ידם, הקב"ה מביא את ישועת ישראל.

המגילה כאוסף צירופי מקרים
לכאורה, נראה, שכל אוסף ההתרחשויות שבמגילה אינו אלא צירוף מקרים.
גם לעניין זה נביא מספר דוגמאות:

א. עניין ושתי
קרה מקרה ואחשורוש השתכר. "ביום השביעי, כטוב לב המלך ביין" (א', י) - אמר מה שאמר, ווַשְתִי סירבה לבוא, לכאורה זהו רק מקרה שקרה.

באים רבותינו ואומרים לנו:

"'ותמאן המלכה ושתי' - מכדי פריצתא הואי... מאי טעמא לא אתאי?" (יב ע"ב).

כלומר, היא שהייתה פרוצה, מה הסיבה שלא באה? צניעות זו מה היא עושה? סוף סוף, אם אחשורוש הזמין אותה, כנראה שידע שגם היא נהנית להופיע כך, ולהתפאר ביופיה. אם כן, מה קרה הפעם?

"אמר ר' יוסי בר חנינא: מלמד שפרחה בה צרעת. במתניתא תנא: בא גבריאל ועשה לה זנב" (שם).

לאמִתו של דבר, אין כאן שתי דעות. הפריחה המוזרה שצצה פתאום, וגרמה לה להתבייש להופיע - הייתה עבורה 'זנב' שצמח לה פתאום וביזה אותה. לא קיים זנב נִסי שצץ פתאום.

אם כן, באופן טבעי קרה מקרה שושתי לא הופיעה. אך אל נשכח, שאי הופעת ושתי הוא המפתח לבואה של אסתר בהמשך. מה שמופיע במציאות שלנו כמקרה, אינו אלא פעולה אלוקית מבעד להסתר הפנים.

ובכן - היא לא הופיעה. והמלך הופך את זה להיות שאלה מדינית: הוא כינס ישיבת ממשלה לדון "מה לעשות במלכה ושתי על אשר לא עשתה את מאמר המלך" (א', טו). וממוכן אמר: אדוני המלך, זו בעיה לאומית, זאת איננה רק בעיה פרטית שלך - "לא על המלך לבדו עותה ושתי המלכה, כי על כל השרים ועל כל העמים אשר בכל מדינות המלך אחשורוש" (שם טז) - זו בעיה לאומית, ונדרשת תגובה חמורה. נזכור: ממוכן הוא שהציע, והדבר התקבל על דעת אחשורוש. לכאורה - במקרה, במקרה הוא מציע, והדברים התגלגלו כך שאחשורוש השתכנע. אומרים לנו חז"ל במדרש, כי לממוכן היו כאן חשבונות אישיים:

"ר' יוחנן אמר: תלתא אמוראי, חד אמר - על ידי שהיתה מסטרתו בקורדקין שלה על פניו לכאן ולכאן. וחרינא אמר - על ידי שלא הזמינה את אשתו לסעודת נשים. וחרינא אמר - על ידי שהיתה לו בת והיה מבקש להשיאה למלכות" (אסתר רבה ד, ו).

כלומר, לפי הדעה הראשונה היה לממוכן חשבון ישן עם ושתי על שסטרה לו בנעלה; לפי הדעה השנייה - על שלא הזמינה את אשתו למשתה הנשים אשר עשתה; ולפי הדעה השלישית - הוא היה מבקש להיפטר מושתי, על מנת לקדם את סיכויי בתו להגיע למלכות. אם כך ואם אחרת - מה רוצות לומר שלוש הדעות? שכאשר ממוכן דיבר בחריפות שכזאת, והציע את ההצעה שהתקבלה על דעת אחשורוש - כל זה היה מוּנע מחשבונות אישיים שלו. מדובר לכאורה ברצף מקרים: קרה מקרה שאחשורוש ביקש ממנה מה שביקש, הזדמן שהיא סירבה ושממוכן אמר מה שאמר. לא היה זה הכרחי לקבל דווקא את ההצעה המחמירה הזו, ו'לגמור חשבון' עם ושתי. אבל 'קרה' שאחשורוש קיבל דווקא את ההצעה זו.

ב. בחירתה של אסתר
מסופר במגילה:

"ויהי בהישמע דבר המלך ודתו, ובהקבץ נערות רבות אל שושן הבירה, אל יד הגי, ותלקח אסתר אל בית המלך... ותיטב הנערה בעיניו ותישא חסד לפניו..." (ב', ח-ט).

ובכן קודם כל - קרה מקרה שהיא מצאה חן בעיניו. מי יודע כמה נערות הביאו בפניו! והנה דווקא היא מכולן, נשאה חסד לפניו.

חז"ל מתארים את הזמן שקדם לבחירתה:

"אמר ר' שמואל: כשגזר אחשורוש לקבץ לו בתולות, היו הנערות נכללות ומתקבצות מכל מקום, והיו בנות הגויים לובשות מלבושים נאים ומראות את עצמן לשלוחין של מלך, שהיו מבקשות להינשא למלך; ואסתר היתה מטמנת עצמה, ולא נראתה לכל אדם עד ארבע שנים, משנת שלוש למלכותו עד שנת שבע למלכותו. והיו הסריסים מביאים את הבתולות לפני המלך ולא היו מוצאות חן וחסד בעיניו. עד שמצאו את אסתר בשושן הבירה, ומטמנת עצמה, ולקחוה על כורחה, שכך הוא אומר - 'ותלקח אסתר אל בית המלך' (ב', ח); 'ותלקח' - בעל כורחה ושלא בטובתה" ('אגדת אסתר' ב, ה).

חז"ל מדגישים, אפוא, שאלפי נשים הובאו בפני אותו רשע; במשך ארבע שנים היו בנות הגויים מתאמצות להיבחר, והיו באות מעצמן בהמוניהן. ואף לא אחת מהן נשאה חן בעיניו; והנה דווקא אסתר, שהסתתרה בכל אותה תקופה, על מנת שלא להילקח, נבחרה. באמת - 'מקרה' מעניין!

ג. בגתן ותרש
המגילה מספרת:

"בימים ההם ומרדכי יושב בשער המלך, קצף בגתן ותרש, שני סריסי המלך, משמרי הסף, ויבקשו לשלח יד במלך אחשורוש. ויודע הדבר למרדכי, ויגד לאסתר המלכה, ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי. ויבֻקש הדבר וימצא, ויתלו שניהם על עץ, וייכתב בספר דברי הימים לפני המלך" (ב', כא-כג).

אירע עניין הקֶשֶר שרקמו בגתן ותרש; הזדמן שמרדכי גילה את הדבר, ושנזכר הדבר לזכותו.

אומרת לנו הגמרא במגילה:

"אמר רבי יוחנן: בגתן ותרש - שני טרסיים היו, והיו מספרים בלשון טורסי... והם לא היו יודעים כי מרדכי מיושבי לשכת הגזית היה, והיה יודע בשבעים לשון" (יג ע"ב).

פלא הוא, איך תכננו השניים דבר-קֶשֶר נגד המלך - ושוחחו על אודות העניין בגלוי, בשער המלך, בנוכחות זרים. אלא מסבירה הגמרא: טרסיים היו, ושפתם בלתי מוכרת לחלוטין בשושן הבירה. כיצד יכלו להעלות בדעתם, כי ה'בטלן' היושב דרך קבע בשער המלך - מיוצאי הסנהדרין הוא, ומבין שבעים לשון? אכן - צירוף מקרים נדיר!

וכן, אך יד המקרה הייתה זאת, לכאורה, שהביאה את המן הרשע לחצר המלך בדיוק בנדודי השנה של אחשורוש, כשבמוחו הרעיון 'הגאוני' לתלות את מרדכי.

הנה כי כן, כל התרחשות שבמגילה, כשלעצמה, מצטיירת כ'סתם מקרה', וניתן להביא עוד דוגמאות רבות כיוצא באלו מן המגילה.

גילוי הא-ל המסתתר
דרך כל המקרים הטבעיים, המגילה מלמדת אותנו להכיר את ידו של מלכו של עולם הפועלת בהסתר.

ניתן לומר, ריבונו של עולם התחפש, התלבש בגלימת הנסיבות הטבעיות, ועל ידי כל אלה פעל והזריח את ישועת ישראל שבאותו הדור.

לצורך זה אנחנו קוראים את המגילה, שתפקידה לגלות את הקב"ה העומד כאן מכוסה בגלימה. לא לחינם, 'מגילה' ו'גלימה' - הן אותן מילים בעלות סדר אותיות שונה. המגילה מפגישה אותנו עם בעל הגלימה.

זהו עניינו המיוחד, ה'מחופש', של חג הפורים. פורים בא ללמד אותנו להכיר את הקב"ה הפועל בטבע, מבעד להסתר הפנים; זוהי ההכרה הגדולה והעמוקה ביותר. כשיד ה' מחוללת נִסים גלויים - אי אפשר שלא להכיר בה. "וכל העם ראים" (שמות כ', יד); "ויראו העם את ה' - ויאמינו" (שם י"ד, לא). אבל, להכיר את הקב"ה המכוסה, המופיע בדרך הטבע, הפועל במציאות הטבעית שלנו - לכך נדרשת הכרה מיוחדת במינה, הכרה של פורים. זו הסיבה שאסתר ניתנה להיכתב. זהו הפן החדש שמקנה אסתר לתנ"ך כולו.

על פי דברים אלו מובנים דברי אסתר, שבקשה על פי המדרש מן החכמים את הדברים הבאים:

"שלחה להם אסתר לחכמים - קבעוני לדורות" (ז ע"ב).

יש ללמוד לדורות את הדרך המיוחדת בהנהגת ה' את ישראל, שנתגלתה בימי הפורים.

^ 1 אין הכוונה לנִסים שבכל יום, שעליהם אנחנו מודים תמיד "ועל נסיך שבכל יום עמנו", הכוונה היא לנס בולט, היסטורי, שנקבע כחג לדורות.
^ 2 אמנם רש"י (חולין קלז ע"א, ד"ה תורת משה) מדגיש: "תורת משה - קרויה 'תורה' לפי שניתנה תורה לדורות, ושל נביאים לא קרי אלא 'קבלה' שקבלו מרוח הקודש כל נבואה ונבואה לפי צורך השעה והדור והמעשה" - כלומר התורה ניתנה מראש לכל הדורות, ואילו הנביאים קיבלו את נבואתם בהתאם לצרכים שהיו באותו הדור, באותה השעה וביחס לאותו המעשה - אך מתוך אותן נבואות שנתקבלו בזמנן "לפי צורך השעה והדור והמעשה", רק אלה שהוצרכו לכל הדורות נכתבו.
^ 3 ודאי שגם לו נהיר הכלל של "אין מעבירין על המצוות", אבל לפי הדעה הזאת קיים שיקול מכריע יותר.
^ 4 רש"י מפרש על אתר: "פורים לפסח".
^ 5 אוצר התשובות עמ' 15.
^ 6 מתוך ברכת 'זכרונות' בתפילת מוסף של ראש השנה.

הרב חיים דרוקמן

ראש ישיבת "אור עציון", ראש מרכז ישיבות בני עקיבא.

6 דק'
סיום ש"ס אב תשע"ב
התורה שייכת לכל עם ישראל
סיום ש"ס בדף היומי אב תשע"ב
טו' אב התשע"ב
22 דק'
הרב מרדכי אליהו
דמותו של תלמיד חכם
מתוך אזכרת ה30 המרכזית לרב אליהו זצ"ל
כ"ד תמוז תש"ע
מגילת אסתר
דברי הפורים האלה
מרן הרב צבי יהודה הכהן קוק
אידאולוגיה מציאותית
אדר תשס"ז

מגילת אסתר

5 דק'
מגילת אסתר
אסתר לא מגדת את עמה
הרב יצחק בן יוסף | אדר תשפ"ד
מגילת אסתר
אומן את הדסה
הרב עזריאל אריאל | אדר ב תשפ"ב
כי בא מועד - הלכות פורים
החייבים בקריאת המגילה
סימן תרפט
הרב בנימין חותה | אדר תש"ע
שיעורים נוספים
חייב איניש לבסומי- לך כנוס את כל היהודים
הרב יוסף כרמל | אדר תשע"א

מגילת אסתר

סרטונים קצרים

שיעורים פופולריים

רחל אמנו
יום פטירת רחל אמנו
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | י"א חשון תשנ"ז
הזכרת גשמים
בקשת גשמים
הגאון הרב מרדכי אליהו זצ"ל | התשס"ב
אחדות ומחלוקות
יום ז' מר-חשוון - יש לו כוח מיוחד לאחדות בני ישראל
הרב אליהו ממן | חשוון תשע"ב
עצרת ליחיאל
תורה של חסד במגילת רות
הרב שמעון קליין | תשנ"ז

שיעורים פופולריים

שיעורים חדשים

45 דק'
נח
התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | ז' חשוון תשפ"ז
נח
מגדולת הבריאה לעבודת הלב
הרב חיים בן שושן | ד' חשוון תשפ"ז
43 דק'
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א
עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | ד' חשוון תשפ"ז
עין אי"ה - הרב משה גנץ
משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
הרב משה גנץ | כ"ח אלול תשפ"ו

שיעורים חדשים

שיעורים באתר ישיבה

ניווט מהיר

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א
הרה"ג דוב ליאור
הרב דוד חי הכהן
הרב יעקב שפירא
הרב חגי לונדין
הרב מרדכי הוכמן
הרב שבתי סבתו
הרב בני אלון
הרה"ג יעקב אריאל
הרב מרדכי גרינברג

52 דק'
מידות הראי"ה
אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
הרב משה בר ציון | ה' חשוון תשפ"ז
45 דק'
נח
התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | ז' חשוון תשפ"ז
29 דק'
שם משמואל על הפרשה
שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
הרב חיים כץ | ה' חשוון תשפ"ז
25 דק'
שם משמואל על הפרשה
פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
הרב חיים כץ | ד' חשוון תשפ"ז
43 דק'
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א
עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | ד' חשוון תשפ"ז
40 דק'
יסודות הש"ס
ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
הרב דוד ניסים זאגא | ד' חשוון תשפ"ז
30 דק'
אורות ישראל ותחייתו
תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
הרב משה גנץ | ד' חשוון תשפ"ז
נח
מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
הרב חיים בן שושן | ד' חשוון תשפ"ז
עין אי"ה - הרב משה גנץ
משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
הרב משה גנץ | כ"ח אלול תשפ"ו
44 דק'
עין אי"ה - הרב משה גנץ
שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
הרב משה גנץ | ה' חשוון תשפ"ז
33 דק'
בכורות
בכורות דף כ"ח
הרב אלי סטפנסקי | ה' חשוון תשפ"ז
קרוב אליך
קרוב אליך – נח
עלון מספר 622
עלון מספר 622
רבנים שונים | תשרי תשפ"ז
46 דק'
נח
משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
הרב יצחק בן יוסף | תשרי תשפ"ז
רביבים
חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
הרב אליעזר מלמד | תשרי תשפ"ז
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש
פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
רבנים שונים | תשרי תשפ"ז
נח
מאמר נח פז
הרב נתנאל יוסיפון | תשרי תשפ"ז
30 דק'
בכורות
בכורות דף כ"ז
הרב אלי סטפנסקי | ד' חשוון תשפ"ז
47 דק'
תפילות, קידוש וסעודות
הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
הרב משה בר ציון | ב' חשוון תשפ"ז