ישיבה
בית המדרש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש ויקרא
- שמיני
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
הרב אליהו זצוק"ל
אומרים חז"ל: "תנא והתקדשתם - אלו מים ראשונים, והייתם קדשים - אלו מים אחרונים" (ברכות נג ע"ב).
והתוס' בחולין אומרים שהיתה הוא אמינא שמים אחרונים הם דין דאורייתא, קמ"ל שהם חובה מדרבנן, משום מלח סדומית.
אולם לפי חכמי הקבלה אין קשר בין מלח סדומית למים אחרונים, אלא ממש קדושה שורה על האדם כאשר נוטל ידיו במים אחרונים.
על כן, יזהר כל אחד ואחד במצוה יקרה זו של "והייתם קדושים".
"אַל תְּשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם...וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם וְנִטְמֵתֶם בָּם"
בפסוק הבא נאמר "כי אני ה' אלקיכם והתקדשתם והייתם קדושים". קדשו עצמכם למטה ואני ה' אקדש אתכם מלמעלה.
ובמה באמת האדם נקרא קדוש ושייך לה'? לא על ידי צומות ולא על ידי סגופין. פשוט לאכול את המותר ולהמנע ממאכלות אסורות, ובזה האדם מקדש את נשמתו ולא נהיה "מטומטם", כדברי חז"ל וכדברי הראב"ע "כאדם שאין לו דעת". ע"י מאכל טהור הנשמה נטהרת, המחשבה מזדככת וכדכתיב "ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי" ופירש"י "אם אתם מובדלים מהם, הרי אתם שלי".
קדושת המחנה "אַל תְּשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם וְנִטְמֵתֶם בָּם".
הרב זצ"ל נהג לספר, כי באחת המלחמות התקשר אליו חכם ישועה בן שושן שיחיה, שהיה מפקד בכיר בצבא, ושאל האם מותר לו ולחייליו לאכול פת עכו"ם במצב שבו כבר לא נשאר להם פת ישראל. באמת כבר מובא ב"שולחן ערוך" כי יש מקומות שמקילים ולוקחים פת מנחתום העובד כוכבים, במקום שאין שם נחתום ישראל, מפני שהיא שעת הדחק (שו"ע יורה דעה סימן קיב ב), אבל לא ראוי לעשות כן.
אמר הרב זצ"ל: אין לך שעת דחק יותר ממלחמה. ובוודאי שחכמים "ארבעה דברים פטרו במחנה" של היוצאים למלחמה (רמב"ם מלכים ו). כל שכן כשאין ללוחמים מה לאכול והם צריכים לשמור על כוחם. על כן הרב הורה להם לאכול לצורך המשך הלחימה.
הרב זצ"ל היה רגיל לספר אחר כך שנים רבות, שאף שהיה מותר לאכול פת עכו"ם הם העדיפו לשמור על קדושת המחנה ולא אכלו. והכול "כִּי ה' אֱלֹקֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ לְהַצִּילְךָ וְלָתֵת אֹיְבֶיךָ לְפָנֶיךָ וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ וכו'" (דברים כג טו).
חדשות היום "כִּי הַיּוֹם ה' נִרְאָה אֲלֵיכֶם".
סיפר הרב זצ"ל, כי פעם היו מלגלגים על אנשים שעולים לאוטובוס ומחזיקים ספר בידם ולומדים. רצה הקדוש-ברוך-הוא לאפשר ללומדי התורה ללמוד לא רק "בשבתך בביתך" אלא גם "בלכתך בדרך", ועל כן המציא המצאה חדשה בעולם ושמה "עיתון", ואנשים קונים ערמה של עיתונים ולוקחים עמם לכל מקום, גם בנסיעתם. וקוראים בו ממש מתחילה ועד סוף, מלפני הכותרת של שם העיתון ועד הסוף – היכן שכתוב שם העורך או שם המדפיס. בזכות העיתונים אנשים מפסיקים ללגלג על לומדי התורה, שכן הם בעצמם נסחפו הרבה מעבר לממוצע בנושא של קריאה באוטובוס. ואם אדם נוסע באוטובוס ורוצה לקרוא תהלים או ללמוד גמרא לא יתבייש, ובייחוד אם יושבת לפניו אישה לא צנועה – ישים את הספר מול עיניו ויקרא.
יצר הרע לא יכול לסבול מציאות שאדם מקיים מצווה, ועל כן יש לו הרבה חיילים העוזרים לו לבטל אותנו ממצוות על-ידי שליחים שונים, כמו עיתונים, רדיו ועוד דברים טמאים, שבהם הוא מפתה את האדם לדעת כל מה שקורה בעולם. והרי מה יצא לו לאדם רגיל אם ידע אם באמריקה או בסין ישנה בעיה רפואית או כלכלית? האם הוא יכול לעזור?! אך אם ירצה, יקרא רק את הכותרת הראשית ודיו, אבל להקפיד לקרוא מהאות הראשונה בעיתון ועד האחרונה, זה איבוד זמן לבטלה.
ומה טוב שאדם לא יקרא כלל עיתונים, ומה לו לקוראם ולהצטער על הידיעות שמובאות שם?
ועוד, כשישאלו לאדם בבוא היום "קבעת עתים לתורה?" אם יענה "לא היה לי זמן כי קראתי חדשות", יענו לו שהרי כתוב "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום" – אם מתחדשת לך הלכה זה חדשות של היום, מדוע לא עסקת בתורה?
הפתעות בצרפת "וְאֶת הַחֲזִיר כִּי מַפְרִיס פַּרְסָה הוּא, וְשֹׁסַע שֶׁסַע פַּרְסָה, וְהוּא, גֵּרָה לֹא יִגָּר; טָמֵא הוּא לָכֶם".
בכ"א בניסן תר"יט החלה כריית תעלת סואץ. במשך עשר שנים עמלו כמיליון וחצי פועלים מצריים על כריית התעלה, עד לשנת תרכ"ט בה סיימו את הפרויקט המפואר הזה שיוזמו היה המהנדס הצרפתי פרדיננד דה לספס.
המהנדס הצרפתי, ששהה בחלק מהזמן הזה במצרים, לא הכיר את הרב שעמד מולו וביקש לשוחח עמו. היה זה הרב הגאון רבי רפאל אהרן בן שמעון, בעל ספר "נהר מצרים". "יואיל נא המהנדס לומר לי כיצד עוברים המים בתעלה זו ודרך איזה מבואות?" פתח רבי רפאל בדברים. התפלא המהנדס הצרפתי ושאל את רבי רפאל: "וכי מה לכבוד הרב ולסודות צבאיים שכאלה?".
"אין לי חפץ בסודות צבאיים אלו או אחרים", החל משיב רבי רפאל, "כל ענייני בדברים אלו בכדי שאוכל לדעת אם ניתן להכשיר את המים הללו למקווה טהרה, מחשש שמא שאובים הם או לא". המהנדס לא השתכנע מדבריו של הרב, "מצטער, כבוד הרב, כפי שכבר אמרתי לך, זהו סוד צבאי כמוס", השיב בפנים חתומות וסיים את השיחה. רבי רפאל, שהיה פיקח גדול, ידע כי עליו לגלות בכל מחיר את סוד התעלה, שכן טהרתן של נשות מצרים היהודיות תלויה בדבר זה. וכך הלך בעצמו לתעלת סואץ, לבדוק את הדברים מקרוב.
כשהגיע אל מקום התעלה, בלא אומר ודברים החל מביט הנה והנה. ראה כיצד חפרו את התעלה ולהיכן הולכים המים, ולאט לאט החל משרטט לעצמו מפה מפורטת, על-פי מה שראו עיניו.
לאחר זמן מה נזדמן רבי רפאל לצרפת, ואת מי ראו עיניו? את המהנדס הצרפתי לספס שסירב לספר לו את "סודות" התעלה. ניגש אליו רבי רפאל, פרש אל מול עיניו את המפה ששרטט, ואמר: "הנה כל הסודות הצבאיים שלכם!". המהנדס הצרפתי היה המום. "מאין השגת את זה? הפעלת מרגלים שהשיגו סודות אלו בעבורך?", שאל המהנדס הצרפתי את רבי רפאל, בעוד פניו האדומות מעידות על דמו הרותח בקרבו.
"לא ולא", ענה רבי רפאל תוך שהוא מחייך לעברו, "הלכתי בעצמי לתעלה וציירתי את כל שראו עיני. אך תנוח דעתו של המהנדס, שכן אין לי עניין לרגל, וכמו שאמרתי לך כבר – כל ענייני הוא לדעת את ההלכה". נשם המהנדס הצרפתי לרווחה, ואחר דברי נימוסים נפרדו השניים כידידים. משם פנה רבי רפאל אל בית-המלון שבו התאכסן בביקורו בצרפת, והתיישב שם לאכול פירות לארוחת הערב, כפי שעשה בכל ארוחותיו שם, שכן היה אוכל רק פירות בגלל הכשרות. והנה הוא ראה פתאום כי איש יהודי מחשובי העם סועד את לבו במנה יפה של חמאה לבנה ובוהקת. פנה אליו רבי רפאל ושאלו: "מניין לך חמאה במקום זה?". ענה אותו יהודי: "קניתי אותה מחנות פלונית". אמר לו רבי רפאל: "פלא גדול. והלא אני הגעתי לכאן כמה שבועות לפניך ולא מצאתי כאן מקום שמוכר כחמאה זו. היות שאני מדבר בשפת המקום, אלך ואעמוד על טיבה של חמאה זו". הלך רבי רפאל לאותה חנות, וראה חמאה למכירה, תאווה לעיניים, שלא ראה כמותה מעולם. התפלא מאוד, ועל כן פנה בשאלה למוכר: "התואיל לומר לי כיצד אתה עושה את החמאה הזו?". סיפר לו המוכר, כמשיח לפי תומו: "אין זו חמאה כלל, זה שומן חזיר מהותך ומזוקק היטב". כששמע זאת היהודי שאכל את אותה ה"חמאה" לא ידע את נפשו מרוב צער.
כשסיים הרב זצ"ל לספר סיפור זה אמר: "ומה נאמר אנו כיום, שחכמת הזיוף היא נוראה ואי-אפשר לעמוד על טיב העיבוד של המוצר?".
"אַל תְּשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם...וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם וְנִטְמֵתֶם בָּם"
אמרו חז"ל "ונטמתם בם" – אל תקרי ונטמתם אלא ונטמטם. בוא וראה, טמטום זה נאמר אפילו על תולעים, ללמדך כמה צריך להזהר ביותר מתולעים, בפרי, בירק, במאכל, בדג, בבשר ובכל מקום. ומה גם שאמרו חז"ל כי יש שהם בג' לאוין ויש בד', ויש בששה.
"וּלְהַבְדִּיל בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין הַחֹל וּבֵין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהוֹר. וּלְהוֹרֹת אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל"
את סמיכות הפסוקים יש לבאר כך. חז"ל אמרו בגמרא בחולין שהקב"ה שברא את עולמו, אמר לו למשה רבנו שחזיר טמא הוא, וגמל טמא הוא ואסורים באכילה. והגמרא שואלת: פשיטא?! אלא אומרת הגמרא: שהחזיר מפריס פרסה אך לא מעלה גרה, והגמל מעלה גרה אך לא מפריס פרסה והם יחידים בעולם.
הגמרא נאמרה לפני קרוב לאלפיים שנה והתורה נתנה לפני ארבעת אלפים שנה, ומנין שאין עוד בעולם חיות בדומה להן?
אלא זו הוכחה שהתורה מן השמים! וההבדלה בין הטמא לטהור היא להורות את בני ישראל את האמונה בה' יתברך.
הרב לא נשאר חייב "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם קִרְבוּ שְׂאוּ... מֵאֵת פְּנֵי הַקֹּדֶשׁ אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה".
מספרת הילה נועה: אני מתנדבת בארגון "עזרת נשים" שמארגן כינוסי תפילה והתחזקות לנשים, בין השאר גם לרפואת הרב מרדכי אליהו זצ"ל בימי מחלתו. מטבע הדברים היינו מאוד מקורבות לרבנית שתחיה. במשך הזמן כל הבנות שעבדו בארגון הזה זכו להקים בית בע"ה. כולן, חוץ ממני. בכל פעם שהייתי באה אל הרבנית שתחיה היא הייתה אומרת לי: הרב לא נשאר חייב. בעזרת ה', גם את תזכי להקים את ביתך בקרוב. וחיכיתי מאוד ל"בקרוב" הזה.
בחודש אב התשע"א חלמה חברתי מ"עזרת נשים", מירב צדוק, שהרב הגיע אליה ואמר לה: הילה נועה צריכה לעשות עוד חסד אחד אחרון לפני שהיא מתחתנת. הייתי מאוד סקפטית, ובנוסף לא הבנתי מה הרב רוצה עוד שאעשה בנוסף לכל מה שעשיתי. מירב המשיכה ואמרה שהרב אמר שאלך לציון שלו ואנקה את המתקן של הנרות, ובע"ה "מה' מִצְעֲדֵי גֶבֶר כּוֹנָנוּ וְדַרְכּוֹ יֶחְפָּץ" (תהלים, לז כג).
באותה תקופה הייתי בת 29, והייאוש השתלט עלי כל כך, עד שנמנעתי מלהיפגש עם בחורים, וגם היה לי קשה מאוד לשמוע על סגולות. גם הדברים של מירב נפלו על אוזניים ערלות, ולעצמי חשבתי שאולי אשאל על כך את הרב שמואל אליהו שליט"א, או את הרב עזרא שיינברג שליט"א. מירב, שראתה את ההססנות שלי, התעקשה ואמרה שזה חלום אמת, אבל עדיין לא האמנתי. אלא שאז היא אמרה שהרב אמר בחלום: כמו שעשית אצל הרב בן-טוב. הצטמררתי כולי, ובאותו רגע הבנתי שזה חלום אמת. שכן חודש קודם לכן הייתי על ציונו של הרב בן-טוב, ושמתי לב שבמקום פזורות קופסאות ריקות של נרות וכן שעווה שגרמה ללכלוך. חשבתי לעצמי: הרי הרב בן-טוב זצ"ל היה כל כך צדיק ופרוש, ולא יאה לו שכך ייראה הציון שלו. הוצאתי מהתיק מגבונים, וניקיתי את השעווה ואת הלכלוכים האחרים בלי לספר על כך לאף אחד. אכן, חלום אמת.
חשוב לציין שהרבנים משה בן-טוב זצ"ל ומרדכי אליהו זצ"ל היו קשורים מאוד זה לזה. הרב בן-טוב הלך לעולמו ארבעים יום אחרי פטירת הרב, כי הוא לא יכול היה להתמודד עם הכאב והצער. הוא אמר: השארת אותי לבד, איך אוכל להתמודד עם הכול לבד? הרב בן-טוב, שנקרא "רואה המזוזות", נפטר ביום ה' באב תש"ע, שהוא גם יום פטירת האר"י הקדוש. לאחר שהתברר לי שהחלום הוא חלום אמת, הלכתי לציונו של הרב זצ"ל, עשיתי מה שהרב אמר בחלום, ניקיתי את האזור של הנרות, התפללתי ואמרתי לרב: עשיתי מה שאמרת לי, עכשיו תורך. הימים היו ימי הסליחות, ערב ראש השנה, וארגנו שבת רווקות ברובע היהודי, עם מאתיים בנות, ובהשתתפות הרב שמואל והרבנית טובה אליהו, וכן הרבנית ימימה מזרחי, כדי שייתנו לנו כוחות לקראת החגים. בבוקר יום השבת, לאחר שיחתו של הרב שמואל אליהו שליט"א, הצגתי את עצמי, סיפרתי לנוכחים על החלום ועל מה שעשיתי ואמרתי שאני מחכה לישועה שלי ומחכה להכניס את הסיפור שלי, עם הסוף הטוב, לספר "אביהם של ישראל". כבר במוצאי-שבת התקשר אלי הבחור, שהיום הוא בעלי, וקבענו להיפגש ביום שלישי. לאחר חודש וחצי החלטנו להתחתן, ובט"ו בשבט התשע"ב התחתנו בשעה טובה. ב"ספר המידות" כתוב שמי שקרוב לצדיק, טוב לו בעולם הזה וטוב לו בעולם הבא. ובאמת הרגשתי שהצדיק מלווה אותי. אכן, הרב לא נשאר חייב.
"וּלְהוֹרֹת אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל"
כתב רש"י: "למד שאסור שיכור בהוראה". יכול יהא חייב מיתה? ת"ל "כהנים בעבודתם במיתה ואין חכמים בהוראתם במיתה".
מדוע יש הוא אמינא שחכם ימות על הוראה שהורה בשכרותו? לפי ההלכה, אסור לשיכור להורות הלכה, אבל ללמוד תורה מותר לו. אך לפעמים תוך כדי לימוד תורה יכול הרב להורות הלכה על פלוני שחייב מיתה או לא, היית חושב שהרב נתחייב על הוראת מיתה מיתה, תלמוד לומר "אין חכמים בהוראתם במיתה". ואמנם אסר לו להורות, אך אם הורה, אנוס ופטור.
"וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּיטַב בְּעֵינָיו"
כתב התרגום יונתן "ושמע משה ושפר קדמוי, ואפיק כרוזא במשריתא למימר: אנא הוא דאיתעלמית הילכתא מני, ואהרון אחי אדכר יתה לי".
משה רבנו קצף על בני אהרון בפרהסיא ושאלם 'מדוע לא אכלתם את החטאת'. לו היה משה שומע את תשובת אהרון ושותק 'היו העם חושבים כי משה צודק ואינו חפץ עוד להשיב על דברי אחיו. אשר על כן הוציא משה כרוז ברבים וכדברי רש"י "וייטב כעיניו - (ת"כ) סודה ולא בוש לומר לא שמעתי". שכל העם ידע כי צדק אהרון. ובכך משה רבנו לימדנו יסוד גדול " מודים דרבנן - היינו שבחייהו ". אשרי הדור שגדוליו יודעים להודות בטעותם. מדוע יש הוא אמינא שחכם ימות על הוראה שהורה בשכרותו? לפי ההלכה, אסור לשיכור להורות הלכה, אבל ללמוד תורה מותר לו. אך לפעמים תוך כדי לימוד תורה יכול הרב להורות הלכה על פלוני שחייב מיתה או לא, היית חושב שהרב נתחייב על הוראת מיתה מיתה, תלמוד לומר "אין חכמים בהוראתם במיתה". ואמנם אסר לו להורות, אך אם הורה, אנוס ופטור.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
