ישיבה
בית המדרש
- משנה וגמרא
- קידושין
- שיעורים במסכת קידושין
רבא אומר שהאומר התקדשי לחציי מקודשת משום שמותר לאדם לשאת שתי נשים ואם כן אנו מפרשים שכוונתו הייתה לומר שהוא יוכל לשאת אשה נוספת על גביה, אולם האומר חצייך מקודשת לי אינה מקודשת כי אשה אחת אינה יכולה להתקדש לשני אנשים. נראה שכוונת הגמרא שלפיכך גם איננו מפרשים כך את כוונתו אלא כוונתו היא לקדש ממש רק את חציה, וזה לא ניתן כי "אשה" אמרה התורה ולא חצי אשה, וכן מפורש ברשב"א.
על כך שואל מר זוטרא מדוע לא נאמר שיפשטו הקידושין בכולה, כפי שמצאנו לגבי קרבן עולה שאם אדם מקדיש את חלקה מתפשטת הקדושה ונעשית כולה קדושה. ואולם במקרה שהקדיש חלק שאין הנשמה תלויה בו, כגון את רגל הבהמה, נחלקו התנאים אם הקדושה חלה רק על אותו חלק או שמתפשטת, אך בחלק שהנשמה תלויה בו כולם מודים שמתפשטת. משיבה הגמרא שאצלנו הואיל ויש דעת אחרת – דעתה של האשה – היא לא מקודשת. נעמוד בתחילה על שאלת הגמרא ועל הבנת דין ההתפשטות, ולאחר מכן על תשובתה.
התפשטות קדושה וקידושין
חילוק בין לשון קידושין ללשונות אחרים
רש"י (ד"ה ניפשטו) מסביר את שאלת הגמרא מדוע לא יתפשטו הקידושין – שהרי במקודשת בלשון הקדש אמר לה. עולה מדבריו, שאם יקדשה בלשון אחרת, כגון הרי את מאורסת לי, אכן לא הייתה הווה אמינא שיתפשטו בכולה.
התוס' (ד"ה ונפשטו ובעמ' ב ד"ה חצייך) מסכימים גם הם לחילוק זה, ומסבירים שמוכרחים לומר כך כי אחרת לא יובן כיצד ניתן ללמוד מעולה הרי שם יש פסוק מיוחד ומניין שהוא הדין בקידושין, אך הואיל ומדבר בלשון קידושין זה דומה וניתן ללמוד. התוס' מולידים מכך גם נפקא מינה למעשה, שבמקרה שאין דעת אחרת מעכבת אם יאמר בלשון קידושין יפשטו הקידושין בכולה אבל בלשון אחרת לא יפשטו. הדוגמא למקרה זה היא המקרה המובא בעמ' הבא, שאדם אומר לאשה חצייך בפרוטה וחצייך בפרוטה, ואם כן במקרה זה אם יאמר בלשון קידושין יתפשטו הקידושין בכולה כבר כשאומר את החצי הראשון של דבריו, אך אם יאמר הרי את מאורסת הם לא יתפשטו. על פי זה יישבו התוס' קושיא ממסקנת הגמרא שם. הגמרא נשארה בתיקו לגבי מקרה זה והתקשו התוס' מדוע, הרי הואיל וכאן גם דעתה להתקדש בכולה אין דעת אחרת המעכבת, ותירצו שצריך להעמיד את הסוגיא שם באומרת בלשון אירוסין וכד' ולא בלשון קידושין.
המקנה (ז ע"א על תוד"ה חצייך) כותב שמסתימת הפוסקים משמע שהם חלוקים על שני חידושי התוס'. גם על כך שיש חילוק בין לשון הקדש ללשון אחרת, וגם על כך שכשהאשה מתרצית אכן הקידושין חלים ומתפשטים בכולה.
ואכן חילוקם של רש"י ותוס' מעורר פליאה, מה אכפת לנו באיזו לשון בחר. היה מקום לומר שזהו עניין של אומדנא, שאם בחר בלשון הדומה להקדש דעתו שיחול כפי שחל ההקדש אך לא נראה כך מלשון הראשונים והאחרונים, ועוד שלפי זה תהיה נפקא מינה, שהדין של התפשטות קדושה יחול רק במקרה שהמקדש מכיר את הדין שיש התפשטות קדושה באדם המקדיש חצי קרבן, ודוחק לחדש דין זה שלא נזכר בדבריהם.
כדי ליישב את התוס' חידש הקובץ שיעורים (חלק א סי' נג) שיש בכל קידושין גם קניין ממוני וגם איסור והמקדש יכול להחיל את אחת מהחלויות, או הממונית או האיסורית, והיא ממילא גוררת אחריה ומחילה גם את השנייה 1 . לכן יש מקום לחלק בדין בין המקדש בלשון קידושין, ששם הוא מחיל את הצד הקדושתי והאיסורי, ובכך הדין דומה להקדש שיש התפשטות, ובסיום ההתפשטות יחול הצד הקנייני, לבין מקרה שמקדש בלשון אירוסין, שאז הוא מחיל את הצד הקנייני ובכך אין דין של התפשטות ולכן בגלל שקניין האירוסין לא יכול לחול על חצי אשה הוא נופל, וממילא גם אינו מחיל את הצד האיסורי.
אופן ההתפשטות
המקנה מקשה כיצד ניתן ללמוד מקרבן עולה לקידושין, הרי בעולה חל על חצי ומתוך כך יכול להתפשט, שהרי לשיטה שבמקדש רגל עולה לא מתפשט על כולה בכל אופן הרגל קדושה, אך בקידושין שיש דין של אשה ולא חצי אשה לא יכול לחול על חצי וממילא גם לא ימשיך להתפשט. ומתרץ, שאין לדרוש את הפסוק אשה ולא חצי אשה לפני ההתפשטות אלא הואיל ויש דין של התפשטות יחול על חציה ויתפשט מיד על כולה וממילא לא יתמעט מהדין של אשה ולא חצי אשה, כי סוף סוף חל על כולה.
אולם הגרי"ז (בסטנסיל ח"ד, תמורה ו ע"א, עמ' קכט) בשם אביו הגר"ח הולך בדרך אחרת. היה פשוט לו שלא חל כלל על חצי מהאשה, ולכן מכך שבכל זאת הגמרא השוותה בין קידושין לעולה הוא הוכיח שהדין של ההתפשטות אינו ממילא מצד הדבר המתקדש, שהואיל וחל על חלקו מתפשט על כולו, אלא מצד דיבורו נחשב כאילו מראש קידש את הכל, ולכן גם באשה היה צריך להיות שמראש יחול על כולה. כפי שראינו, מהמקנה מוכח שהבין שכן חל על חלק ואז מתפשט ממילא מצד הדבר המתקדש.
אולי לפי הגרי"ז נוכל להבין את חילוק התוס' בין לשון קידושין לשאר הלשונות, גם בלי להזדקק לחידושו של הקובץ שיעורים שיש שני אופנים שונים לחלוטין בדרך החלת הקידושין, ולא הרי המקדש בלשון קידושין כהרי המקדש בלשון אירוסין. לפי הבנת המקנה שההתפשטות נעשית מצד הדבר המתקדש, שכל דבר שחל עליו חצי קדושה היא מיד מתפשטת לכולו, אכן אין סברא לחלק כתוס' (אם לא נאמר כקובץ שיעורים), כי אם סוף סוף חלה הקדושה היא צריכה להמשיך להתפשט, ומה אכפת לי באיזו לשון החיל. אך לפי הגרי"ז שמשמעות ההתפשטות היא שכבר בדיבורו אנו אומרים שנחשב כקידש את כולה, יש מקום לחלק ולומר שזה דווקא כשקידש בלשון קידושין ולא בלשון אירוסין.
אולם באמת 2 נראה שגם לפי הגרי"ז הקושי נותר במקומו, כי אם לשון אירוסין ולשון קידושין פועלים בדיוק אותו דבר והם רק הבדלי ניסוח של אותו הדבר במילים שונות ונרדפות, מה הסברא לחלק ולומר שבלשון אירוסין לא נאמר שנחשב כאירס את כולה 3 . לכן נראה שאין ברירה אלא לחזור לחידושו של הקובץ שיעורים, ומכיוון שכך שוב נוכל ליישב גם לפי דרכו של המקנה.
דעת אחרת
כאמור, הגמרא תירצה שכאן אין התפשטות של הקידושין בגלל שיש דעת אחרת. בביאור התירוץ יש כמה דרכים בראשונים.
התוס' (ד"ה חצייך) מסבירים שאינה מתרצה אלא למה ששומעת, ואם כן נתרצתה רק לחציה, ולכן לא יכול לחול על כולה וממילא הואיל ואין קידושין בחצי אשה הכל בטל.
רבנו חננאל (מובא ברשב"א ד"ה התם) מסביר שהואיל ושמעה שאמר לחצייך, לא התכוונה להקנות עצמה כלל. כלומר, הואיל והדין הוא שאין קידושין בחצי אשה ממילא דעתה לא להתקדש כלל.
הרשב"א (ד"ה התם) מסביר שאמנם דעתה שיתפשטו בכולה, אך הואיל ואינה מקודשת מכח דבריו בלבד נחשב כמקחת את עצמה, ולא מתקיים הדין "כי יקח", שהבעל צריך לעשות את פעולת הלקיחה.
נראה שלהבנת התוס' הולכים לפי מה שנאמר בפועל, ואומדים שלכך התכוונה האשה, ואילו לפי רבנו חננאל והרשב"א אומדים שכוונתה לפי ההלכה, אלא שרבנו חננאל סבר שכוונתה לפי ההלכה שאין קידושין בחצי אשה, ואילו הרשב"א סבר שיש לכלול בחשבון גם את הדין של התפשטות הקידושין, ואם כן דעתה שיחול בכולה. לכאורה המחלוקת בין התוס' לראשונים האחרים היא מחלוקת מציאותית אם אשה יודעת את ההלכות או לא, וזה תמוה, שהרי אם כן יש לברר את המציאות, ואם ניווכח שהאשה לא ידעה את ההלכה אכן יודו לתוס'. עוד תמוה מדוע לפי רבנו חננאל תולים שידעה את ההלכה שאין קידושין בחצי אשה אך לא ידעה את ההלכה של התפשטות קידושין. לכן נראה להסביר שלפי הרשב"א גם אם אינה יודעת את ההלכה אנו אומרים שהכוונה הסתמית היא להתרצות למה שההלכה אומרת במקרה זה. לעומת זאת לפי התוס' ורבנו חננאל אין כוונתה לפי ההלכה, אלא שלפי התוס' כוונתה בסתם למה שהיא שומעת ולפי רבנו חננאל כל אשה מבינה שלא שייך קידושין בחצי אשה (גם בלי ללמוד) ולכן כוונתה לא להתקדש כלל. בשיטת הרשב"א יש מקום לומר גם באופן אחר, שהאשה כלל אינה נכנסת לפרטים אלו, אלא כל שמקדשים אותה דעתה בסתמא להתקדש כולה.
לפי שיטתו של הרשב"א נראה שלגבי הנקודה שנדונה למעלה, מהו אופן התפשטות הקדושה, מוכרחים לומר כדרכו של המקנה ולא כדרכו של הגרי"ז , ונבאר זאת. לכאורה דבריו תמוהים, מדוע נחשב כאילו מקחת עצמה הרי היא בסך הכל התרצתה ולא עשתה שום פעולה פעילה אלא רק הסכמה סבילה ובמה שונה הסכמתה כאן מכל קידושין שאינם חלים ללא הסכמתה ובכל זאת איננו אומרים שהקיחה את עצמה?! ונראה לחלק שבכל קידושין דברי האיש מהווים פעולת לקיחה על כל מעשה הקידושין והואיל והוא פעיל והיא רק מסכימה באופן סביל אין זה כמקחת עצמה, אולם במקרה שלפנינו הבעל פעל קידושין בחצי מהאשה ואילו החצי השני חל מעצמו, ולכן לגבי החצי השני שאין הבעל פועל כלל – אפילו הסכמת האשה הסבילה נחשבת כמקחת עצמה. הסברנו יובן רק אם נלך בדרכו של המקנה שהחצי השני של הקידושין מתבצע ממילא, אך לפי הגרי"ז שנחשב כאילו דיבור האיש היה על כולה, הרי שהאיש פעיל בכל הקידושין ואין הבדל מכל שאר מעשי קידושין שהסכמת האשה אינה נחשבת למקחת עצמה.
כשהאשה מתרצה
מההסברים השונים של הראשונים עולה נפקא מינה, מה יהיה במקרה שהאשה מסכימה. לפי הרשב"א ברור שאין הבדל אם מסכימה או לא כי הבעיה היא מצד שנחשבת כמקחת עצמה. אך לפי התוס' שהחיסרון הוא שאינה מתרצה אלא לחצי אילו תתרצה לכולה צריך להועיל, ואכן כך מפורש בתוס', כפי שכבר הובא למעלה, ולכן התקשו מספק הגמרא ב"חציך בפרוטה וחצייך בפרוטה" עד שנדחקו להעמיד את הסוגיא באומר בלשון אירוסין ולא בלשון קידושין. כך צריך לומר בפשטות גם לדעת רבנו חננאל .
אולם הרמב"ם (אישות ג, י) הביא את הספק של הגמרא בלשון קידושין וכתב: "אמר לה הרי חצייך מקודש לי בפרוטה וחצייך בפרוטה... בכל אלו מקודשת בספק". וכתב המקנה שמהראשונים והפוסקים משמע שלא חילקו כתוס' בין לשון קידושין ללשון אירוסין, ומוכרחים לומר שלדעתם גם אין חילוק בין נתרצתה רק לחציה לנתרצתה לכולה, ולכן הגמרא לא אמרה שבחצייך בפרוטה וחצייך בפרוטה מתפשטים הקידושין בכולה. המקנה תירץ את שיטתם מדברי הגמרא שאמרה שרק בגלל שיש דעת אחרת איננו אומרים שמתפשטים הקידושין, שכוונת הגמרא היא שהואיל ויש מקרים שאינה מתרצית ואז הקידושין לא יכולים להתפשט אלא צריכים להתבטל כי "אשה אמרה התורה ולא חצי אשה" ממילא תמיד אנו אומרים שכלל לא מתחיל לחול על חצי אשה (כלומר, איננו אומרים שיחול על חצי ואז ימשיך להתפשט משום שיש מקרים שלא יכול להתפשט ואז יקרה שיחול רק על חצי, וזאת לא רצתה התורה 4 ).
לפי ביאור המקנה, גם אם הולכים עקרונית בשיטת התוס' ולא כרשב"א אין נפקא מינה אם מתרצה או לא, אלא שהתוס' עצמם כתבו במפורש שכן מועיל ריצוי, ומכל מקום נפקא מינה לשיטת רבנו חננאל, שנוכל לומר בדעתו שאף שלא הלך כרשב"א יסכים להלכה שלא מועיל ריצוי. כמו כן נפקא מינה גם לרשב"א למקרה של חצייך בפרוטה וחצייך בפרוטה, כי שם לא שייך החיסרון שכתב הרשב"א שמקחת עצמה.
חצי איש
רבא אמר שבאומר התקדשי לחציי מקודשת בגלל שכוונתו לקידושין גמורים אלא שיותר לו לקדש אשה נוספת על גביה. משמע בפשטות שכמו שלא יכולים לחול קידושין לחצי אשה כך לא יכולים לחול לחצי איש אלא שאין זו כוונת האומר התקדשי לחציי, ואכן כך סובר הרשב"א , וכותב שנפקא מינה לכך למעשה באדם המפרש שכוונתו לחציו ממש, שקידושיו לא יחולו, ובכך יש להעמיד את הדרשה "איש ולא חצי איש" 5 .
אך הראב"ד מעמיד את הדרשה "איש ולא חצי איש" שבאה למעט חציו עבד חציו בן חורין שקידש אשה. הרמב"ם ו השולחן ערוך לא חילקו בין מפרש לאומר בסתם, ודייק מכך האבני מילואים (לא ס"ק כא) שסברו כראב"ד שאיש ולא חצי איש באו למעט חציו עבד ולא מקדש לחציו, ובמקדש לחציו אכן חלים הקידושין אפילו במפרש שכוונתו כפשוטו. נראה מדבריו שהטעם לכך שבאיש איננו דורשים "ולא חצי איש" כמו באשה הוא שהואיל ובדרך כלל מקרה זה לא קיים, כי בסתמא כוונתו לאומדנא הנזכרת (לקדש אשה נוספת), התורה לא מיעטה מקרה זה 6 .
הגר"ש שקופ (סי' טז) מסביר את טעם הדין שאפשר לקדש לחצי איש בשונה מחצי אשה, וכותב שדין זה תלוי בחילוק המוזכר בגמרא שאיש יכול לשאת שתי נשים ואשה אינה יכולה להינשא לשני אנשים. בגלל שלאיש מותר לקדש שתי נשים, מותר גם שייחדה רק לחצי גופו, ואמנם הקניין נעשה על ידי כל גופו אבל ההתייחדות היא רק לחציו. לאשה שאסור להתקדש לשני בעלים ממילא גם אסור שיהיה שיור וצריך שכל גופה יתייחד לבעלה. בכך מתיישבת גם לשון הגמרא, שכפי שהערנו למעלה משמע מפשטה כדעת הרשב"א, שרק בגלל שאומדים שכוונתו לשאת אשה נוספת חלים קידושיו. אך לפי הגר"ש שקופ הדברים תלויים זה בזה וזו כוונת הגמרא, שבגלל שמותר לו שתי נשים ממילא גם מותר לייחדה רק לחציו.
^ 1.ראה עוד על כך בסוגיית 'מהות הקידושין'.
^ 2.אלישע רובינשטיין
^ 3.אלא אם נאמר שטעם הדין בהתפשטות קידושין נובע מאומדנא, שמן הסתם כוונתו לקדש כפי הדין של הקדשת קרבן, ואז אפשר לומר שדין זה קיים רק כשבוחר בלשון קידושין הדומה ללשון הקדשת קרבן, אך כבר כתבנו למעלה שלא משמע כדרך זו בלשון הראשונים והאחרונים.
^ 4.צריך להבין את סברתו, מדוע לא נאמר שדווקא במקרים כאלו לא יחול על חצי אשה, אך כשיכול להתפשט יחול ויתפשט.
^ 5.האבני מילואים (לא ס"ק כא) מתקשה למה בחצי איש לא מתפשט בכולו כמו במקנה מתנה לחצי אדם שכתב הריטב"א שמתפשט לכולו. ותירץ שאשה אינה קניין ממוני, ולכן אין לדמות בין דיניה לדיני קניינים ממוניים, וראה על כך בסוגיית 'מהות הקידושין'.
^ 6.צריך עיון גדול מה הטעם, מה בכך שהמקרה לא שכיח, וכי בגלל זה התורה לא תטרח לכתוב ולא ינהג הדין המסתבר, הלא לא מדובר בתקנת חז"ל שבזה יש סברא לומר שבמקום שלא שכיח לא תיקנו.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
