ישיבה
בית המדרש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש שמות
- וארא
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
הרב מרדכי אליהו זצוק"ל
אחרי שמשה מקשה את הקושיה על הצרות שפרעה הביא על עם ישראל, אומר לו ה': "וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי ה' לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם: וְגַם הֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּם לָתֵת לָהֶם אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן אֵת אֶרֶץ מְגֻרֵיהֶם אֲשֶׁר גָּרוּ בָהּ". למה אלוקים מזכיר פה את האבות? רש"י מזכיר את דברי חז"ל במדרש (ש"ר סנהדרין קיא) שאמרו כי יש פה תרעומת על משה. אמר לו הקב"ה למשה: "חבל על דאבדין ולא משתכחין" – חבל על האבות שאבדו. הם לא באו אלי בתלונות כמוך. כי "כשבקש אברהם לקבור את שרה לא מצא קרקע עד שקנה בדמים מרובים. וכן ביצחק ערערו עליו על הבארות אשר חפר. וכן ביעקב (בראשית לג) ויקן את חלקת השדה לנטות אהלו. ולא הרהרו אחר מדותי ואתה אמרת: למה הרעות?".
לאברהם נאמר: עלה לארץ "והיה ברכה". בא אברהם לארץ והנה רעב, ואברהם לא שואל: איפה הברכה? אברהם הבין שזו הדרך להעלות ממצרים את כל "המתנות-ניצוצות-קדושה" אלוקים מבטיח לאבות לרשת את הארץ, הם מגיעים לכאן ורואים את הכנענים כובשים ומיישבים את הארץ במקומם. לא שמענו שהם מאבדים את האמונה באלוקים. להיפך, הם מבינים שעליהם להרבות אמונה אצל אחרים. "וַיתהלכו מִגוי אל גוי ומממלכה אל עם אחֵר" (דברי הימים א טז). הם קוראים בכל מקום בשם ה'.
כל הדברים הללו הם תרעומת של אלוקים כלפי משה. אבל באמת הם גם הדרכה חינוכית: לך בדרכם של האבות ובסופו של דבר תראה ישועות. להגביר את האמונה, לחזק את התפילה, להפיץ את דעת ה'. "וְקֹוֵי ה' יחֲליפו כֹח יַעלו אֵבֶר כַנְשרים, ירוצו ולא ייגָעו ילכו ולא ייעָפו" (ישעיהו מ). בסופו של דבר זה משתלם. בזכות זה, ה' כורת אתם ברית על הארץ – "אשר כָרַת את אברהם וּשבועתו ליצחק: וַיַעמידֶהָ ליעקב לחֹק, לישראל ברית עולם: לאמֹר לך אתן ארץ כנען חבל נחלתכם" (שם). משה מבין את התוכחה הזאת ומאמץ את דרכם של האבות. התוצאה היא גאולה. וזאת גם הדרכה בשבילנו בעת הזאת. ועל אף שפעמים נראה כי קץ הגאולה מתמהמה, זו הדרך שעלינו להמשיך וללכת בה, עד שתבוא הגאולה בשלמותה.
מצג שווא של תפילה
האם פרעה מאמין בכוחה של תפילה או לא? מצד אחד הוא אומר שהכול שקר. "תִּכְבַּד הָעֲבֹדָה עַל הָאֲנָשִׁים וְיַעֲשׂוּ בָהּ וְאַל יִשְׁעוּ בְּדִבְרֵי שָׁקֶר". הוא מלגלג על כוחה של התפילה ומזלזל בה. מצד שני רואים שהוא מפחד מכוח התפילה של העברים, הוא מפחד מהכוח שהתפילה נותנת למתפללים. הוא מנסה למנוע אותה בכל מחיר. הוא מקשה עליהם את העבודה עד גבולות בלתי אפשריים ואומר "נִרְפִּים הֵם. עַל כֵּן הֵם צֹעֲקִים לֵאמֹר נֵלְכָה נִזְבְּחָה לֵאלֹהֵינוּ". לאחר מכת הערוב, מצטייר פרעה כמי שהתחיל להאמין בתפילות ובכוחות של עם ישראל. כאילו התחיל הוא להאמין באלוקי ישראל. "הַעְתִּירוּ בַּעֲדִי", מבקש פרעה, תתפללו עלי. נראה פתאום כאילו המלך המצרי חוזר בו ממשפט הכפירה שעד כה התגונן בו באומרו "לא ידעתי את ה'". הנה הוא מבקש ממשה ומבני-ישראל להתפלל אל ה'. הנה הוא מודה בכוח התפילה של עם ישראל, הנה הוא מודה בכוחו של ה' להכריע גורלות.
אבל צריכים להיות זהירים מ"אמונה" כמו זו של פרעה, מכמה סיבות: הראשונה שבהן היא כי מיד אחרי שסרה מכת הערוב כבקשתו – חוזר פרעה לסורו "וַיַּכְבֵּד פַּרְעֹה אֶת לִבּוֹ גַּם בַּפַּעַם הַזֹּאת וְלֹא שִׁלַּח אֶת הָעָם". אך הפעם לא ה' הוא שמכביד את לבו. פרעה עצמו הוא שמכביד את לבו. ומכאן מבינים אנו, כי גם הבקשה שלו להתפלל – היא לא מתוך אמונה, כי "אמונה" היא מלשון "אמון". "אמינות". על אמונה כמו של פרעה אי-אפשר לסמוך. הוא בסך הכול מנסה את מזלו. ממש כמו הרן שאמר "אם אברהם צודק – אני אתו, ואם נמרוד צודק – אני אתו".
הסיבה השנייה לזהירות הנדרשת מאמונת-השווא של פרעה, היא מעצם הבקשה. בקשתו זו, היא הפוכה מכל תפילה. רוב הסבל ממכות מצרים היה על העם המצרי. הם צועקים ואומרים לו "הטרם תדע כי אבדה מצרים?". הם בלי תבואה, בלי עצים. בלי בעלי-חיים, עם הרבה כאבים ופצעים, עם הרבה הרוגים ומשפחות אבלות. ובשעה קשה כזו מבקש פרעה על עצמו בלבד – "העתירו בעדי". לא אכפת לו מעמו כלל. הוא לא מבקש: "העתירו בעדנו". היינו מצפים, שאם כבר הוא מנסה את מזלו אצל אלוקי העברים – שיבקש בעד כל העם שסובל כל כך בגללו!
אם נתבונן, נראה כי עוד במכת צפרדע, כשנראה היה שפרעה מבקש באמת על עמו – "הַעְתִּירוּ אֶל ה' וְיָסֵר הַצְפַרְדְּעִים מִמֶּנִּי וּמֵעַמִּי" – הוא ניצל את המעמד למשחקי כוחות עם משה. משה שאל: "לְמָתַי אַעְתִּיר לְךָ?" – מתי אתה רוצה שיסורו הצפרדעים ממך ומעמך? אם פרעה באמת דאג לעמו, הוא היה צריך לומר "מיד!". אך פרעה חושב אחרת. הוא חושב שמשה יודע כי המכה עומדת להסתיים ומנצל את "הידע" הזה בשביל להראות את עוצמת תפילתו השקרית. וכך כבר אז הוא אומר בלבו: "בוודאי משה שקרן, אומר לו למחר כדי שהוא יתבזה ברבים". עריצים לא מחשיבים כלל את הסבל של עמם. העיקר שהיריב-האויב יצא מבוזה. זה יכול להיות משה רבנו, וזה יכול להיות כל עם ישראל. זה יכול היה להיות אז, וזה יכול להיות גם בימינו אנו. בָּרוּךְ אֱלֹקִים אֲשֶׁר לֹא הֵסִיר תְּפִלָּתִי וְחַסְדּוֹ מֵאִתִּי
כוח התפילה של הבבא סאלי - אוהבם של ישראל
כשהיו שואלים את הרב אליהו איך התפילות של הבבא סאלי היו מתקבלות, הוא היה אומר כי זה תלוי איך מתפללים. הוא סיפר כי פעם אחת התפלל הבבא סאלי בבית-הכנסת בציבור תפילת מנחה. בתקופה ההיא היו הערבים מסתננים ליישובים בדרום הארץ ומנסים לשדוד, לגנוב, להרוג ולרצוח כמה שיותר יהודים. הם קיוו כי כך הם יצליחו לשבור את רוחם של היהודים ואלה יעזבו את הארץ.
באותו יום הגיע מסתנן ערבי, כיוון את נשקו לתוך בית-הכנסת שבו התפלל הבבא סאלי וירה לתוכו כמה יריות. למזל כולם אף אחד לא נפגע, נפצע או נהרג, אבל כולם, כמובן, נשכבו על הרצפה. היו שיצאו החוצה לתפוס את המחבל, והיו שחיפשו טלפון להודיע למשטרה.
כשסיים הבבא סאלי את התפילה הוא הסתובב אחורה לראות מפני מה שליח הציבור לא מתחיל בחזרת הש"ץ, והנה הוא מגלה בית-כנסת ריק. מתברר שהוא התפלל בכוונה גדולה כל כך, עד שלא שמע את היריות ואת כל הרעש שבא בעקבותיהם.
יצא הבבא סאלי החוצה לקרוא למתפללים לחזור לתפילה ושם ראה את הצבא והמשטרה פרוסים לתפוס את המחבל הערבי. קצין משמר הגבול שראה את הבבא סאלי עומד בפתח בית-הכנסת, ניגש אליו והסביר לו שהיה כאן ניסיון פיגוע של ערבי שירה לבית-הכנסת. כשראה הקצין את הרב משתומם, כי היה בתפילה ולא שמע דבר, אמר לו: מחילה, כבוד הרב, אחוז בגלימה שעל ראשך ותגלה נקב שעשה הכדור בגלימה ליד האוזן. אני לא מבין איך לא הרגשת אותו, איך לא שמעת אותו. אבל לבבא סאלי הדבר היה ברור, הוא הרי היה בתפילה.
הרב אליהו היה מסיים ואומר: אם מתפללים בכוונה כזאת, בידיעה שה' מולך ושומע אותך, התפילה נשמעת אחרת במרומים.
ללכת בדרכיו
מרן הרב מרדכי אליהו היה אומר שוב ושוב כי צריך ללכת בדרכיו של הבבא סאלי. מתברר שהוא לא היה רק נאה דורש, כי אם גם נאה מקיים.
הגבאי של בית-הכנסת "היכל יעקב", שבו היה מתפלל הרב אליהו, סיפר כי בעת מלחמת המפרץ היו צופרים בסמיכות לבית-הכנסת של הרב, ובעת הצפירות האנשים נדרשו להיכנס למקום מוגן כדי להינצל מחשש לפגיעה אפשרית של הטילים.
אחת האזעקות נשמעה באמצע תפילת שמונה-עשרה בליל שבת, והמתפללים נשאו את עיניהם לראות מה יעשה הרב אליהו, האם יפסיק באמצע התפילה או ימשיך להתפלל. הם ראו שהרב המשיך בתפילה כרגיל, ולכן עשו כמוהו ואף אחד לא הלך למרחב מוגן.
אחרי תפילת ערבית של שבת ליוו המתפללים את הרב לביתו, כמו שעשו בכל שבת, והרב ראה כי הרחובות ריקים מאדם. למה הרחוב ריק? שאל הרב את מלוויו בפליאה. אמרו לו המלווים: בגלל הצפירה. או אז התברר שהרב לא שמע את הצפירה כלל וכלל ולא היה מודע לכך שהמתפללים לא פנו למרחב המוגן, אלא נשאו עיניהם אל רבם לראות כיצד ינהג.
כוס ישועות אשא
כוס הקידוש של הבבא סאלי הייתה כוסו של מרן אביר יעקב אבוחצירא זצוק"ל. הבבא סאלי היה מקפיד לקדש בכוס קידוש זו, כי בקידוש של ליל שבת מתמשכות כל ברכות השבת. היא מקור הברכה. הבבא סאלי היה ממשיך את הברכות של אבותיו הקדושים בליל שבת דרך הגביע של רבי יעקב אבוחצירא זיע"א. במשך השנים נפגמה הכוס פעמיים, בשפתה ובתחתיתה. הבבא סאלי עשה מאמץ גדול לתקנה על-ידי צורף כסף דווקא. פעם ראשונה שלח את הכוס למקנאס לתיקון. בפעם השנייה תוקנה הכוס בירושלים. שם לא יכלו לתקנה על-ידי כסף כי אם על-ידי הוספת מסגרת זהב. הבבא סאלי ראה בזה משהו רוחני ואמר: זהב הוא דין, כסף הוא רחמים. בירושלים נמתק הדין ברחמים. לימים נתן הבבא סאלי את הכוס המיוחדת הזאת לרב מרדכי אליהו. כמה פעמים שאלו את הרב אליהו מתי הוא קיבל את הכוס מהבבא סאלי ולרגל איזה עניין, והוא היה מחייך ולא אומר דבר. יש אומרים כי נתינת הכוס מלמדת כי הוא העביר לו את כוח ברכתו. אבל את זה לא הזכיר חכם מרדכי מעולם.
אָבִי אָבִי רֶכֶב יִשְׂרָאֵל וּפָרָשָׁיו
כשהספיד מרן הרב אליהו את הבבא סאלי, הוא דיבר על אלישע תלמידו של אליהו הנביא, שראה את אליהו הנביא עולה בסערה השמימה: "וְהוּא מְצַעֵק אָבִי אָבִי רֶכֶב יִשְׂרָאֵל וּפָרָשָׁיו". אומרת הגמרא: "אָבִי אָבִי – זה אביו ואמו, רֶכֶב יִשְׂרָאֵל וּפָרָשָׁיו – זה רבו שלימדו תורה", ומנין לומדים שזה פירוש רכב ופרשים של ישראל? מתרגומו של רב יוסף שאמר: רַבִּי רַבִּי דְטַב לְהוֹן לְיִשְׂרָאֵל בִּצְלוּתֵיהּ מֵרְתִיכִין וּפָרָשִׁין – רבי רבי, שטוב להם לישראל בתפילתו מרכב ופרשים שלוחמים במלחמה. אמר מרן הרב אליהו, כי כך היה הבבא סאלי בתפילתו לוחם למען עם ישראל יותר מרכב ופרשים.
מרוב אהבת ישראל
סיפר הרה"ג מרדכי אליהו, שהוא שמע על הסיפור הזה של העראק מהרבה אנשים. הרב העיד על עצמו שהוא לא כל כך נוטה להאמין לסיפורי מופתים כאלו, ובירר היטב מי היה באותה סעודה. אחרי שמצא מישהו נאמן, שאל אותו והוא אכן אישר שכך הכול קרה וזה לא סתם סיפור.
סיפר הרב אליהו: אמרתי בלבי, תורה היא וללמוד אני צריך. ניגשתי בדחילו ורחימו לבבא סאלי, והוא בעיני קודשו הבין שיש לי שאלה ואמר לי: בני, שאל. אל תתבייש.
שאלתי אותו: האם נכון הסיפור שמספרים שכיסית את הבקבוק במגבת והעראק לא כלה לעשרות כוסות? הבבא סאלי אמר לי: אנשים לא משקרים, אם הם מספרים, כנראה שזה היה. התביישתי להמשיך לשאול, אבל הוא עודד אותי להמשיך, ושאלתי: איך הרב מביא את הברכה?
אמר לי: לא על-ידי שימוש בשמות קודש ולא בעזרת מלאכים. מאבותיי הקדושים למדתי לא להשתמש בשמות קודש. זה הכול עניין של תפילה. לא הייתה לי ברירה. באו הרבה אנשים להתחזק ולשמוע דברי תורה, לא היה במה לכבד אותם. אי-אפשר לא לכבד את עם ישראל. עטפתי את הבקבוק והתפללתי שתשרה הברכה בדבר הסמוי מן העין. והקב"ה, בזכות אבותיי הקדושים ובזכות הקהל הקדוש, שמע לבקשתי והביא את ברכתו.
המקווה של הפלא
הרב אליהו היה תמיד אומר כי אנחנו יכולים להמשיך את כוחו של הבבא סאלי, וכל אחד יכול. פעם הגיע הרב מרדכי אליהו לבולגריה לעיר סילסטרה, מקום קברו של רבי אלעזר פאפו זצוק"ל, בעל ה"פלא יועץ", וחיפש מקווה לטבול בו. שאל את אנשי המקום ואמרו לו שיש מקווה במרחק של כמה עשרות קילומטרים משם. שאל אותם הרב: למה לא תעשו מקווה אצלכם? אמרו לו: זה מסובך ביותר. אמר להם הרב: לא מסובך. תמצאו בור ריק, תיצקו בתוכו בטון שיכיל בערך קוב מים, לידו תעשו עוד בור אחד שיהיה להשקה ולזריעה.
יהודי אחד מבני המקום שהיה שם אמר לרב: בשבילך זה פשוט, כבוד הרב, אבל לנו זה מסובך. אני מוכן לעשות הכול מיד עכשיו, ובלבד שתעמוד לידי ותראה לי בדיוק איך עושים. הסכים מו"ר הרב. מיד הביא אותו יהודי פועלים וכלי עבודה. בנו תבנית מקרשים, יצקו בטון, והכול בפיקוח הרב ובהנחייתו. כשסיימו את המלאכה, רצה אותו האיש להביא צינור מים ולמלא את המקווה, אך הסביר לו הרב שמקווה צריך למלא במי גשמים או במי מעיין. התעצב האיש אל לבו ואמר: עד שיבואו גשמים למלא מקווה ייקח כמה חודשים, חשבתי שנוכל לטבול היום. אמר לו הרב: נתפלל. אתה עשית את שלך – תן להקב"ה שיעשה את שלו. עמד אותו יהודי ואמר: רבנו אלעזר פאפו, עשינו את המקווה הזה לכבודך, לפי פסק ההלכה שלך. בקש מהקב"ה שיוריד לנו גשם כדי שיתמלא המקווה שבנינו. והוסיף אותו יהודי פשוט: אנא ה', אבינו שבשמים, בנינו מקווה לכבוד הצדיק. אנחנו עשינו את שלנו מיד כשביקש מאתנו הרב. בבקשה, תעשה את שלך, ותן לנו גשמי ברכה למלא את המקווה הזה. שמענו ממו"ר הרב מרדכי אליהו שהוא היה נוכח שם וראה את הפלא. מיד אחרי התפילה של אותו יהודי פשוט, נתקשרו שמים בעבים והחל לרדת גשם כבד עד שהמקווה התמלא על כל גדותיו.
טבילה לעילוי נשמה
בכל שנה בהילולת הבבא סאלי מתאספים רבבות עמך בית ישראל להילולת הצדיק בנתיבות. הרב אליהו היה מגיע לכל הילולא והיה מנצל הזדמנות זו לשאת דברי התעוררות והתחזקות לתורה ולמצוות, והיה מרחיב את הדיבור על שמירת שבת, כשרות וטהרת המשפחה. הדברים נאמרו מעומקא דליבא והרעידו את לבבות השומעים. בהזדמנות מיוחדת אמר הרב שעוצמת דרשתו באה מכוחו של הבבא סאלי, וההתעוררות לתשובה היא העילוי הגדול ביותר שיכול להיות לנשמה.
סיפר הרב על שנה אחת שבה דיבר עם הממונים על המקוואות עוד לפני בואו לשם, וביקש שיורו לבלניות שלאחר ההילולא יאפשרו לכל אישה שרוצה לטבול לעשות כך, בלי לשאול אם עשתה בדיקות וכדו' ובלי לבקש כסף. אמר הרב: אמרתי להם שאני אשלם על כל הטבילות, רק שיאפשרו לכל מי שבאה לטבול. כשהרב עמד לפני קהל האלפים בנתיבות הוא סיפר שפעם עצר הבבא סאלי בנסיעתו כדי להתפלל מנחה וחיפש מקווה לטבול בו, ואמרו לו שיש בין השיחים איזה מקווה מים. הלך לשם וכולו נשרט ונעקץ, אך טבל בחירוף נפש ושמח שמחה גדולה שזכה לטבול. אחר כך עמד להתפלל מנחה. הוסיף הרב בהתעוררות גדולה ואמר: ומה הבבא סאלי, שהיה קדוש וטהור, התאמץ כך בשביל לטבול, אישה שאם לא טובלת דינה כרת על אחת כמה וכמה! ביקש הרב שכל השומעות תלכנה כולן עוד היום לטבול. סיפרו לרב אליהו כי באותו יום באו כ-300 נשים לטבול במקוואות בנתיבות, הרבה יותר מהמספר הרגיל שטובלות בכל יום. חלקן ניצלו כך מאיסורי כרת וחלקן זכו ללכת למקווה בפעם הראשונה בחייהן.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
