ישיבה
בית המדרש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש שמות
- וארא
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
הרב מרדכי אליהו זצוק"ל
אחרי שמשה מקשה את הקושיה על הצרות שפרעה הביא על עם ישראל, אומר לו ה': "וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי ה' לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם: וְגַם הֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּם לָתֵת לָהֶם אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן אֵת אֶרֶץ מְגֻרֵיהֶם אֲשֶׁר גָּרוּ בָהּ". למה אלוקים מזכיר פה את האבות? רש"י מזכיר את דברי חז"ל במדרש (ש"ר סנהדרין קיא) שאמרו כי יש פה תרעומת על משה. אמר לו הקב"ה למשה: "חבל על דאבדין ולא משתכחין" – חבל על האבות שאבדו. הם לא באו אלי בתלונות כמוך. כי "כשבקש אברהם לקבור את שרה לא מצא קרקע עד שקנה בדמים מרובים. וכן ביצחק ערערו עליו על הבארות אשר חפר. וכן ביעקב (בראשית לג) ויקן את חלקת השדה לנטות אהלו. ולא הרהרו אחר מדותי ואתה אמרת: למה הרעות?".
לאברהם נאמר: עלה לארץ "והיה ברכה". בא אברהם לארץ והנה רעב, ואברהם לא שואל: איפה הברכה? אברהם הבין שזו הדרך להעלות ממצרים את כל "המתנות-ניצוצות-קדושה" אלוקים מבטיח לאבות לרשת את הארץ, הם מגיעים לכאן ורואים את הכנענים כובשים ומיישבים את הארץ במקומם. לא שמענו שהם מאבדים את האמונה באלוקים. להיפך, הם מבינים שעליהם להרבות אמונה אצל אחרים. "וַיתהלכו מִגוי אל גוי ומממלכה אל עם אחֵר" (דברי הימים א טז). הם קוראים בכל מקום בשם ה'.
כל הדברים הללו הם תרעומת של אלוקים כלפי משה. אבל באמת הם גם הדרכה חינוכית: לך בדרכם של האבות ובסופו של דבר תראה ישועות. להגביר את האמונה, לחזק את התפילה, להפיץ את דעת ה'. "וְקֹוֵי ה' יחֲליפו כֹח יַעלו אֵבֶר כַנְשרים, ירוצו ולא ייגָעו ילכו ולא ייעָפו" (ישעיהו מ). בסופו של דבר זה משתלם. בזכות זה, ה' כורת אתם ברית על הארץ – "אשר כָרַת את אברהם וּשבועתו ליצחק: וַיַעמידֶהָ ליעקב לחֹק, לישראל ברית עולם: לאמֹר לך אתן ארץ כנען חבל נחלתכם" (שם). משה מבין את התוכחה הזאת ומאמץ את דרכם של האבות. התוצאה היא גאולה. וזאת גם הדרכה בשבילנו בעת הזאת. ועל אף שפעמים נראה כי קץ הגאולה מתמהמה, זו הדרך שעלינו להמשיך וללכת בה, עד שתבוא הגאולה בשלמותה.
מצג שווא של תפילה
האם פרעה מאמין בכוחה של תפילה או לא? מצד אחד הוא אומר שהכול שקר. "תִּכְבַּד הָעֲבֹדָה עַל הָאֲנָשִׁים וְיַעֲשׂוּ בָהּ וְאַל יִשְׁעוּ בְּדִבְרֵי שָׁקֶר". הוא מלגלג על כוחה של התפילה ומזלזל בה. מצד שני רואים שהוא מפחד מכוח התפילה של העברים, הוא מפחד מהכוח שהתפילה נותנת למתפללים. הוא מנסה למנוע אותה בכל מחיר. הוא מקשה עליהם את העבודה עד גבולות בלתי אפשריים ואומר "נִרְפִּים הֵם. עַל כֵּן הֵם צֹעֲקִים לֵאמֹר נֵלְכָה נִזְבְּחָה לֵאלֹהֵינוּ". לאחר מכת הערוב, מצטייר פרעה כמי שהתחיל להאמין בתפילות ובכוחות של עם ישראל. כאילו התחיל הוא להאמין באלוקי ישראל. "הַעְתִּירוּ בַּעֲדִי", מבקש פרעה, תתפללו עלי. נראה פתאום כאילו המלך המצרי חוזר בו ממשפט הכפירה שעד כה התגונן בו באומרו "לא ידעתי את ה'". הנה הוא מבקש ממשה ומבני-ישראל להתפלל אל ה'. הנה הוא מודה בכוח התפילה של עם ישראל, הנה הוא מודה בכוחו של ה' להכריע גורלות.
אבל צריכים להיות זהירים מ"אמונה" כמו זו של פרעה, מכמה סיבות: הראשונה שבהן היא כי מיד אחרי שסרה מכת הערוב כבקשתו – חוזר פרעה לסורו "וַיַּכְבֵּד פַּרְעֹה אֶת לִבּוֹ גַּם בַּפַּעַם הַזֹּאת וְלֹא שִׁלַּח אֶת הָעָם". אך הפעם לא ה' הוא שמכביד את לבו. פרעה עצמו הוא שמכביד את לבו. ומכאן מבינים אנו, כי גם הבקשה שלו להתפלל – היא לא מתוך אמונה, כי "אמונה" היא מלשון "אמון". "אמינות". על אמונה כמו של פרעה אי-אפשר לסמוך. הוא בסך הכול מנסה את מזלו. ממש כמו הרן שאמר "אם אברהם צודק – אני אתו, ואם נמרוד צודק – אני אתו".
הסיבה השנייה לזהירות הנדרשת מאמונת-השווא של פרעה, היא מעצם הבקשה. בקשתו זו, היא הפוכה מכל תפילה. רוב הסבל ממכות מצרים היה על העם המצרי. הם צועקים ואומרים לו "הטרם תדע כי אבדה מצרים?". הם בלי תבואה, בלי עצים. בלי בעלי-חיים, עם הרבה כאבים ופצעים, עם הרבה הרוגים ומשפחות אבלות. ובשעה קשה כזו מבקש פרעה על עצמו בלבד – "העתירו בעדי". לא אכפת לו מעמו כלל. הוא לא מבקש: "העתירו בעדנו". היינו מצפים, שאם כבר הוא מנסה את מזלו אצל אלוקי העברים – שיבקש בעד כל העם שסובל כל כך בגללו!
אם נתבונן, נראה כי עוד במכת צפרדע, כשנראה היה שפרעה מבקש באמת על עמו – "הַעְתִּירוּ אֶל ה' וְיָסֵר הַצְפַרְדְּעִים מִמֶּנִּי וּמֵעַמִּי" – הוא ניצל את המעמד למשחקי כוחות עם משה. משה שאל: "לְמָתַי אַעְתִּיר לְךָ?" – מתי אתה רוצה שיסורו הצפרדעים ממך ומעמך? אם פרעה באמת דאג לעמו, הוא היה צריך לומר "מיד!". אך פרעה חושב אחרת. הוא חושב שמשה יודע כי המכה עומדת להסתיים ומנצל את "הידע" הזה בשביל להראות את עוצמת תפילתו השקרית. וכך כבר אז הוא אומר בלבו: "בוודאי משה שקרן, אומר לו למחר כדי שהוא יתבזה ברבים". עריצים לא מחשיבים כלל את הסבל של עמם. העיקר שהיריב-האויב יצא מבוזה. זה יכול להיות משה רבנו, וזה יכול להיות כל עם ישראל. זה יכול היה להיות אז, וזה יכול להיות גם בימינו אנו. בָּרוּךְ אֱלֹקִים אֲשֶׁר לֹא הֵסִיר תְּפִלָּתִי וְחַסְדּוֹ מֵאִתִּי
כוח התפילה של הבבא סאלי - אוהבם של ישראל
כשהיו שואלים את הרב אליהו איך התפילות של הבבא סאלי היו מתקבלות, הוא היה אומר כי זה תלוי איך מתפללים. הוא סיפר כי פעם אחת התפלל הבבא סאלי בבית-הכנסת בציבור תפילת מנחה. בתקופה ההיא היו הערבים מסתננים ליישובים בדרום הארץ ומנסים לשדוד, לגנוב, להרוג ולרצוח כמה שיותר יהודים. הם קיוו כי כך הם יצליחו לשבור את רוחם של היהודים ואלה יעזבו את הארץ.
באותו יום הגיע מסתנן ערבי, כיוון את נשקו לתוך בית-הכנסת שבו התפלל הבבא סאלי וירה לתוכו כמה יריות. למזל כולם אף אחד לא נפגע, נפצע או נהרג, אבל כולם, כמובן, נשכבו על הרצפה. היו שיצאו החוצה לתפוס את המחבל, והיו שחיפשו טלפון להודיע למשטרה.
כשסיים הבבא סאלי את התפילה הוא הסתובב אחורה לראות מפני מה שליח הציבור לא מתחיל בחזרת הש"ץ, והנה הוא מגלה בית-כנסת ריק. מתברר שהוא התפלל בכוונה גדולה כל כך, עד שלא שמע את היריות ואת כל הרעש שבא בעקבותיהם.
יצא הבבא סאלי החוצה לקרוא למתפללים לחזור לתפילה ושם ראה את הצבא והמשטרה פרוסים לתפוס את המחבל הערבי. קצין משמר הגבול שראה את הבבא סאלי עומד בפתח בית-הכנסת, ניגש אליו והסביר לו שהיה כאן ניסיון פיגוע של ערבי שירה לבית-הכנסת. כשראה הקצין את הרב משתומם, כי היה בתפילה ולא שמע דבר, אמר לו: מחילה, כבוד הרב, אחוז בגלימה שעל ראשך ותגלה נקב שעשה הכדור בגלימה ליד האוזן. אני לא מבין איך לא הרגשת אותו, איך לא שמעת אותו. אבל לבבא סאלי הדבר היה ברור, הוא הרי היה בתפילה.
הרב אליהו היה מסיים ואומר: אם מתפללים בכוונה כזאת, בידיעה שה' מולך ושומע אותך, התפילה נשמעת אחרת במרומים.
ללכת בדרכיו
מרן הרב מרדכי אליהו היה אומר שוב ושוב כי צריך ללכת בדרכיו של הבבא סאלי. מתברר שהוא לא היה רק נאה דורש, כי אם גם נאה מקיים.
הגבאי של בית-הכנסת "היכל יעקב", שבו היה מתפלל הרב אליהו, סיפר כי בעת מלחמת המפרץ היו צופרים בסמיכות לבית-הכנסת של הרב, ובעת הצפירות האנשים נדרשו להיכנס למקום מוגן כדי להינצל מחשש לפגיעה אפשרית של הטילים.
אחת האזעקות נשמעה באמצע תפילת שמונה-עשרה בליל שבת, והמתפללים נשאו את עיניהם לראות מה יעשה הרב אליהו, האם יפסיק באמצע התפילה או ימשיך להתפלל. הם ראו שהרב המשיך בתפילה כרגיל, ולכן עשו כמוהו ואף אחד לא הלך למרחב מוגן.
אחרי תפילת ערבית של שבת ליוו המתפללים את הרב לביתו, כמו שעשו בכל שבת, והרב ראה כי הרחובות ריקים מאדם. למה הרחוב ריק? שאל הרב את מלוויו בפליאה. אמרו לו המלווים: בגלל הצפירה. או אז התברר שהרב לא שמע את הצפירה כלל וכלל ולא היה מודע לכך שהמתפללים לא פנו למרחב המוגן, אלא נשאו עיניהם אל רבם לראות כיצד ינהג.
כוס ישועות אשא
כוס הקידוש של הבבא סאלי הייתה כוסו של מרן אביר יעקב אבוחצירא זצוק"ל. הבבא סאלי היה מקפיד לקדש בכוס קידוש זו, כי בקידוש של ליל שבת מתמשכות כל ברכות השבת. היא מקור הברכה. הבבא סאלי היה ממשיך את הברכות של אבותיו הקדושים בליל שבת דרך הגביע של רבי יעקב אבוחצירא זיע"א. במשך השנים נפגמה הכוס פעמיים, בשפתה ובתחתיתה. הבבא סאלי עשה מאמץ גדול לתקנה על-ידי צורף כסף דווקא. פעם ראשונה שלח את הכוס למקנאס לתיקון. בפעם השנייה תוקנה הכוס בירושלים. שם לא יכלו לתקנה על-ידי כסף כי אם על-ידי הוספת מסגרת זהב. הבבא סאלי ראה בזה משהו רוחני ואמר: זהב הוא דין, כסף הוא רחמים. בירושלים נמתק הדין ברחמים. לימים נתן הבבא סאלי את הכוס המיוחדת הזאת לרב מרדכי אליהו. כמה פעמים שאלו את הרב אליהו מתי הוא קיבל את הכוס מהבבא סאלי ולרגל איזה עניין, והוא היה מחייך ולא אומר דבר. יש אומרים כי נתינת הכוס מלמדת כי הוא העביר לו את כוח ברכתו. אבל את זה לא הזכיר חכם מרדכי מעולם.
אָבִי אָבִי רֶכֶב יִשְׂרָאֵל וּפָרָשָׁיו
כשהספיד מרן הרב אליהו את הבבא סאלי, הוא דיבר על אלישע תלמידו של אליהו הנביא, שראה את אליהו הנביא עולה בסערה השמימה: "וְהוּא מְצַעֵק אָבִי אָבִי רֶכֶב יִשְׂרָאֵל וּפָרָשָׁיו". אומרת הגמרא: "אָבִי אָבִי – זה אביו ואמו, רֶכֶב יִשְׂרָאֵל וּפָרָשָׁיו – זה רבו שלימדו תורה", ומנין לומדים שזה פירוש רכב ופרשים של ישראל? מתרגומו של רב יוסף שאמר: רַבִּי רַבִּי דְטַב לְהוֹן לְיִשְׂרָאֵל בִּצְלוּתֵיהּ מֵרְתִיכִין וּפָרָשִׁין – רבי רבי, שטוב להם לישראל בתפילתו מרכב ופרשים שלוחמים במלחמה. אמר מרן הרב אליהו, כי כך היה הבבא סאלי בתפילתו לוחם למען עם ישראל יותר מרכב ופרשים.
מרוב אהבת ישראל
סיפר הרה"ג מרדכי אליהו, שהוא שמע על הסיפור הזה של העראק מהרבה אנשים. הרב העיד על עצמו שהוא לא כל כך נוטה להאמין לסיפורי מופתים כאלו, ובירר היטב מי היה באותה סעודה. אחרי שמצא מישהו נאמן, שאל אותו והוא אכן אישר שכך הכול קרה וזה לא סתם סיפור.
סיפר הרב אליהו: אמרתי בלבי, תורה היא וללמוד אני צריך. ניגשתי בדחילו ורחימו לבבא סאלי, והוא בעיני קודשו הבין שיש לי שאלה ואמר לי: בני, שאל. אל תתבייש.
שאלתי אותו: האם נכון הסיפור שמספרים שכיסית את הבקבוק במגבת והעראק לא כלה לעשרות כוסות? הבבא סאלי אמר לי: אנשים לא משקרים, אם הם מספרים, כנראה שזה היה. התביישתי להמשיך לשאול, אבל הוא עודד אותי להמשיך, ושאלתי: איך הרב מביא את הברכה?
אמר לי: לא על-ידי שימוש בשמות קודש ולא בעזרת מלאכים. מאבותיי הקדושים למדתי לא להשתמש בשמות קודש. זה הכול עניין של תפילה. לא הייתה לי ברירה. באו הרבה אנשים להתחזק ולשמוע דברי תורה, לא היה במה לכבד אותם. אי-אפשר לא לכבד את עם ישראל. עטפתי את הבקבוק והתפללתי שתשרה הברכה בדבר הסמוי מן העין. והקב"ה, בזכות אבותיי הקדושים ובזכות הקהל הקדוש, שמע לבקשתי והביא את ברכתו.
המקווה של הפלא
הרב אליהו היה תמיד אומר כי אנחנו יכולים להמשיך את כוחו של הבבא סאלי, וכל אחד יכול. פעם הגיע הרב מרדכי אליהו לבולגריה לעיר סילסטרה, מקום קברו של רבי אלעזר פאפו זצוק"ל, בעל ה"פלא יועץ", וחיפש מקווה לטבול בו. שאל את אנשי המקום ואמרו לו שיש מקווה במרחק של כמה עשרות קילומטרים משם. שאל אותם הרב: למה לא תעשו מקווה אצלכם? אמרו לו: זה מסובך ביותר. אמר להם הרב: לא מסובך. תמצאו בור ריק, תיצקו בתוכו בטון שיכיל בערך קוב מים, לידו תעשו עוד בור אחד שיהיה להשקה ולזריעה.
יהודי אחד מבני המקום שהיה שם אמר לרב: בשבילך זה פשוט, כבוד הרב, אבל לנו זה מסובך. אני מוכן לעשות הכול מיד עכשיו, ובלבד שתעמוד לידי ותראה לי בדיוק איך עושים. הסכים מו"ר הרב. מיד הביא אותו יהודי פועלים וכלי עבודה. בנו תבנית מקרשים, יצקו בטון, והכול בפיקוח הרב ובהנחייתו. כשסיימו את המלאכה, רצה אותו האיש להביא צינור מים ולמלא את המקווה, אך הסביר לו הרב שמקווה צריך למלא במי גשמים או במי מעיין. התעצב האיש אל לבו ואמר: עד שיבואו גשמים למלא מקווה ייקח כמה חודשים, חשבתי שנוכל לטבול היום. אמר לו הרב: נתפלל. אתה עשית את שלך – תן להקב"ה שיעשה את שלו. עמד אותו יהודי ואמר: רבנו אלעזר פאפו, עשינו את המקווה הזה לכבודך, לפי פסק ההלכה שלך. בקש מהקב"ה שיוריד לנו גשם כדי שיתמלא המקווה שבנינו. והוסיף אותו יהודי פשוט: אנא ה', אבינו שבשמים, בנינו מקווה לכבוד הצדיק. אנחנו עשינו את שלנו מיד כשביקש מאתנו הרב. בבקשה, תעשה את שלך, ותן לנו גשמי ברכה למלא את המקווה הזה. שמענו ממו"ר הרב מרדכי אליהו שהוא היה נוכח שם וראה את הפלא. מיד אחרי התפילה של אותו יהודי פשוט, נתקשרו שמים בעבים והחל לרדת גשם כבד עד שהמקווה התמלא על כל גדותיו.
טבילה לעילוי נשמה
בכל שנה בהילולת הבבא סאלי מתאספים רבבות עמך בית ישראל להילולת הצדיק בנתיבות. הרב אליהו היה מגיע לכל הילולא והיה מנצל הזדמנות זו לשאת דברי התעוררות והתחזקות לתורה ולמצוות, והיה מרחיב את הדיבור על שמירת שבת, כשרות וטהרת המשפחה. הדברים נאמרו מעומקא דליבא והרעידו את לבבות השומעים. בהזדמנות מיוחדת אמר הרב שעוצמת דרשתו באה מכוחו של הבבא סאלי, וההתעוררות לתשובה היא העילוי הגדול ביותר שיכול להיות לנשמה.
סיפר הרב על שנה אחת שבה דיבר עם הממונים על המקוואות עוד לפני בואו לשם, וביקש שיורו לבלניות שלאחר ההילולא יאפשרו לכל אישה שרוצה לטבול לעשות כך, בלי לשאול אם עשתה בדיקות וכדו' ובלי לבקש כסף. אמר הרב: אמרתי להם שאני אשלם על כל הטבילות, רק שיאפשרו לכל מי שבאה לטבול. כשהרב עמד לפני קהל האלפים בנתיבות הוא סיפר שפעם עצר הבבא סאלי בנסיעתו כדי להתפלל מנחה וחיפש מקווה לטבול בו, ואמרו לו שיש בין השיחים איזה מקווה מים. הלך לשם וכולו נשרט ונעקץ, אך טבל בחירוף נפש ושמח שמחה גדולה שזכה לטבול. אחר כך עמד להתפלל מנחה. הוסיף הרב בהתעוררות גדולה ואמר: ומה הבבא סאלי, שהיה קדוש וטהור, התאמץ כך בשביל לטבול, אישה שאם לא טובלת דינה כרת על אחת כמה וכמה! ביקש הרב שכל השומעות תלכנה כולן עוד היום לטבול. סיפרו לרב אליהו כי באותו יום באו כ-300 נשים לטבול במקוואות בנתיבות, הרבה יותר מהמספר הרגיל שטובלות בכל יום. חלקן ניצלו כך מאיסורי כרת וחלקן זכו ללכת למקווה בפעם הראשונה בחייהן.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גירושין חובת מזונות ילדים בהלכה ובפסיקה
השיעור בוחן את גדרי החיוב ההלכתי של אב במזונות ילדיו, תוך עיון במקורות התלמודיים, במחלוקות הראשונים ובהתפתחות תקנות חכמים לאורך הדורות. בהמשך לכך, מנותחות ההשלכות המעשיות של פסיקות בתי הדין ובתי המשפט כיום, תוך התייחסות לשינויים הכלכליים והחברתיים בימינו.
מידות הראי"ה תיקון הברית: עבודה מתוך שכל
ברית א' - ב'
השיעור עוסק בתיקון מידת הברית ובמעבר מפעולה מתוך טבע או חשק רגעי, לעבודה מושכלת ותבונית שבה האדם בוחר בטוב מפני שהוא אמת. מודגש כי אף שהתיקון דורש מאמץ ואיפוק מול החומריות, הוא מהווה דרגה עליונה של עבודה מאהבה המשפיעה שפע וברכה על העולם כולו.
אור התנ"ך ממשה ליהושע: שותפות בארץ החדשה
יהושע פרק ג'
השיעור עוסק במעבר ההנהגה ממשה ליהושע בכניסה לארץ ישראל, תהליך המתואר כמעבר מהנהגה ניסית ופסיבית להנהגה של שותפות, יוזמה ועשייה מצד העם. מתוך ניתוח הפסוקים ומדרשי חז"ל, מוסבר הצורך בקריאה המשולשת "חזק ואמץ" כבסיס ליצירת מדרגה רוחנית חדשה המשלבת בין מחשבה, דיבור ומעשה.
חיי שרה מידת האבות וגאולת הבנים
שיחת מוצ"ש פרשת חיי - שרה
השיעור עוסק במדרגותיהם הרוחניות של האבות – מקניין מערת המכפלה, דרך לימוד הזכות המיוחד של יצחק על ישראל ועד לגדולת שיחתם של עבדי האבות. מתוך דברי הראי"ה קוק מוסבר כי הדבקות הטבעית והפנימית של האבות בה' היא השורש והמגמה שאליה עם ישראל שב ומתעלה בדור הגאולה.
שם משמואל על הפרשה השידוך של יצחק ורבקה
שם משמואל על הפרשה - חיי שרה (תרע"ח)
השיעור עוסק בשידוך יצחק ומסביר כיצד אליעזר זכה למידות חסד ואמת דווקא בזכות מאבקו העיקש להתנתק מנגיעותיו ואינטרסיו האישיים להשיא את בתו. התגברות פנימית זו היא שאיפשרה לו לנצח את רמאותם של בתואל ולבן ולהוציא מהם את רבקה.
לנתיבות ישראל התורה, ההתיישבות והופעת השם
לנתיבות ישראל א' , מאמר מ"ז (ב), מ"ח, נ"ג
השיעור עוסק בחשיבותה של ההתיישבות הדתית בבניין הארץ, בצורך להרבות באור התורה ובהעמקת לימוד משנתו של מרן הרב קוק. בהמשך לכך, מוסברת מהות קריאת שם ה' על עם ישראל כביטוי לקדושה פנימית המתגלה במצוות, בתפילין ובחיבור לכלל המציאות.
תורה ומדע מנגנוני כוח, כפייה וחירות הנפש
השיעור בוחן את מושג הכוח, יחסי השליטה והכפייה התת-מודעת בחברה מול תפיסות פילוסופיות כמו זו של פוקו. כנגדן מוצגת התפיסה היהודית, לפיה האדם אינו יוצר את עצמו מאפס אלא מגלה את נשמתו האלוקית הפנימית ואת ייעודו בעולם.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א זיכוך המידות בדרך לדבקות
טהרת הנפש והמידות י"א - י"ג
השיעור עוסק באתגר המוסרי והרוחני של האדם בעת עלייתו במעלות הדבקות, שבה מתעצמות גם המידות והחיסרונות הדורשים זיכוך מתמיד. מתוך כך מודגש כי ההכרה בליקויים וההתמודדות עמם אינן עילה לנפילה או לעצבות, אלא מנוף פנימי להמשך צמיחה, התעלות ותיקון.
יסודות הש"ס יסודות וטעמי שבועות בדיני ממונות
פתיחה לענייני שבועות
השיעור עוסק בסוגי השבועות השונים בדיני ממונות מדאורייתא ומדרבנן, ומנתח את הופעתם בסוגיות המרכזיות במסכת בבא מציעא. בהמשך לכך, נבחנים טעמיהן של השבועות והשאלה העקרונית האם שבועה נתפסת ככלי ראייתי מברר או שנועדה לפייס את דעתו של בעל הדין.
עבודת הקודש להחיד"א סודות כתבי החיד"א בספר עבודת הקודש
השיעור עוסק בתהליך הההדרה והמחקר של ספרי החיד"א, וחושף כיצד ביטויים שנראו כטעויות דפוס או שגיאות כתיב התגלו למעשה כמליצות, רמזים וסודות עמוקים. המרצה מדגים באמצעות דוגמאות מכתבי יד כיצד גישתו הייחודית של החיד"א מדויקת ומכוונת בכל אות וסימן.
רביבים איסור כתובת קעקע
אסור מהתורה לחקוק בעור אותיות או צורות שיישארו בו לתמיד | האיסור חל על איש ואישה כאחד, ועל כל מקום בגוף | איסור עשיית קעקוע הוא חוק שטעמו לא נתפרש בתורה | עם זאת, ביארו כמה ראשונים שכך היה מנהגם של עובדי עבודה זרה | המקעקע על עורו צורה קבועה, משתעבד לצורה זו ומונע מעצמו להמשיך ולהתחדש | אחר שהקעקוע כבר קיים אין איסור בקיום התוצאה, ולכן אין חובה מהתורה להסירו | כיום ניתן להסיר את הקעקוע באמצעות לייזר, ולכן נכון להתאמץ להסירו, כדי לבטא בכך את ההתנערות מהחטא
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת חיי שרה תשפז
לְפִי שֶׁעַל יְדֵי בְשׂוֹרַת הָעֲקֵדָה, פָּרְחָה נִשְׁמָתָהּ מִמֶּנָּה וּמֵתָה. הרי קי"ל שְׁלוּחֵי מִצְוָה אֵינָן נִיזּוֹקִין? ואיך מתה שרה על ידי המצוה. וַיֹּאמְרוּ נִקְרָא לַנַּעֲרָ וְנִשְׁאֲלָה אֶת פִּיהָ. מה תלמוד לומר אֶת פִּיהָ, הול"ל 'ונשאל אותה'. כיצד נשא אברהם את הגר בת פרעה שהיא מצרית, וישראל אסור במצרית.
עין אי"ה - הרב משה גנץ חיבור השכל אל הרגש והיראה
שבת א, קס"ט - ק"ע
השיעור עוסק בצורך לחבר את ההבנה השכלית והלימוד אל רגש טהור של יראת שמיים כדי שהדברים יופנמו באדם ולא יישארו ידיעה חיצונית בלבד. בעזרת משלים ומאמרי חז"ל, מודגשת החשיבות של הקדמת הכללים, המידות והקדושה לעיסוק בפרטים כדי להגיע לחיים שלמים ומתוקנים.
