ישיבה
בית המדרש
- שבת ומועדים
- חנוכה
- חנוכה בראי דורנו
- ספריה
- קומי אורי
- א
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
אשר בן חיים
"פליגי בה תרי אמוראי במערבא ר' יוסי בר אבין ור' יוסי בר זבידא, חד אמר טעמא דב"ש כנגד ימים הנכנסים וטעמא דב"ה כנגד ימים היוצאים, וחד אמר טעמא דב"ש כנגד פרי החג וטעמא דב"ה דמעלין בקודש ואין מורידין".
וצריך ביאור - מהו "כנגד ימים הנכנסים" ו"כנגד ימים היוצאים"?
גם צריך ביאור, שהרי הטעם של "מעלין בקודש ואין מורידין", הוא כלל הלכתי מחייב, ובמה נחלקו ביחס ליישומו בענייננו?
ימים יוצאים וימים נכנסים
"ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול, ולא היה בו אלא להדליק יום אחד, נעשה בו נס והדליקו ממנו שמנה ימים, לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים".
הנה, טעמא דבית הלל נראה פשוט, "כנגד הימים היוצאים", שאחר שהדליקו ממנו יום אחד, כפי טבעו, נעשה נס והדליקו ממנו יום נוסף, ואחריו עוד יום ועוד יום, אם כן ככל ש"יצאו הימים" והשמן לא כלה, גדל גילוי הנס ורישומו על הרואים התעצם. על כן, כשתקנו לפרסמו בהדלקת נרות - כך תקנו, ביום הראשון נר אחד ומוסיף והולך לפרסומי ניסא, בהקבלה לגודל ההתפעלות בשעת התרחשותו.
ואולם, מאי טעמייהו דבית שמאי? ומהו "כנגד ימים הנכנסים"? ומי יידע כמה ימים של נס ייכנסו... פרט לריבונו של עולם, ה"מכין" את הנס? והנה ביום הראשון מוכן ועומד מלוא הנס לכל שמונת הימים הבאים, ואמנם עם הופעתו במציאות מוצה חלקו ולמחרת יש באוצר הנס בכדי להדליק עוד שבעה ימים, ולמחרת שישה וכו' וכנגד זה תקנו חכמים ביום הראשון לפרסם את גודל הנס המוכן לנו, ואחר-כך להיות פוחת והולך. (עיין בספר "לאור ההלכה", במאמר "לשיטות ב"ש וב"ה", בהערה 2).
וביתר ביאור: בהיעדר שמן טהור, יש צורך בכמה ימים עד שנוכל לייצרו, הרי בעמדנו לפני הימים אנו זקוקים להרבה מאוד נסים, ואילו ידענו שנקבלו, בלא ספק היינו מתמלאים ברגשי תודה מרובים ומשבחים ומפרסמים רוב הטובה. אמנם כבני-אדם אין אנו יודעים מה צופן העתיד, ולכן רק עם גילוי הנס בפועל בכל יום ויום מתווספת בנו התפעלות והכרת הטוב. ואף-על-פי שבכל יום שעובר אנו מתקרבים לאפשרות להכין בעצמנו את השמן הטהור, הצורך העתידי בשמן נס הולך ופוחת - וממילא, "אוצר הנס" בעצמו, כביכול, הולך ופוחת, אך אנו הולכים ומתפעמים ומתרוממים עם גילוי הופעת טובת ה' עלינו למעלה מסדרי הטבע.
ובזה נחלקו בית שמאי ובית הלל: "לשנה אחרת", אומרים בית שמאי, ראוי לתקן לפרסם ביום הראשון שמונה נרות כנגד גודל גופו של הנס, ובכל יום ויום פוחת והולך.
ובית הלל סוברים שגם לשנה אחרת ראוי לפרסם, כבשנה הראשונה, את הנס ההולך ומתרבה לעינינו, ומופיע במלוא ההתפעלות ביום השמיני, ועל כן מוסיף והולך.
"מעלין בקודש" לעומת "המקודש קודם"
וכעת נבאר בעז"ה מחלוקתם ביחס ל"מעלין בקדש".
הנה, הכלל הזה שמקורו ב"מחתות השרופים", גדרו ההלכתי הוא על חפץ ששימש לקודש שאין להורידו לשימוש פחות, אלא דווקא להעלותו לשימוש קדוש יותר. בעוד שכשמדובר על כמה מצוות עלינו להפעיל את הכלל של "המקודש - קודם". [עיין בקושיית ה"שאגת אריה" (סי' כ"ח ד"ה "ונחזור לענייננו") בסדר הטלית והתפילין, על השלחן-ערוך שנימק איחור התפילין לטלית, ב"מעלין בקדש" וה"שאגת אריה" הקשה כנ"ל. ובביאור הלכה סי' כ"ה כתב ע"פ דברי האליה רבה והגר"א וזה לשונו: "על האדם קאי, שצריך לילך מדרגא לדרגא ולהתעלות בקדושה וכו' ובזה מתורצת קושיית השאגת אריה", והדברים צריכים ביאור).
וב"הר-צבי" או"ח סי' כ' ביאר וז"ל:"דיש שני סוגי מצוות, יש מצווה שהיא לא נעשית על גוף האדם, והמצווה היא רק פעולה מעשית, וכשמזדמן לו לעשות שתי פעולות בזו אחר זו, בזה נאמר כלל המשנה ש'כל המקודש מחברו - קודם את חברו', משא"כ מצווה שנעשית בגופו, שהגוף מלובש בה... שהוא צריך להתקדש בשתי מצוות אלו ולהיות מעוטף בשתיהן, האדם צריך לילך מדרגה לדרגה ולהתעלות בקידוש גופו וכו'".
ועל-פי דברים אלו נראה להסביר דברי בית שמאי ובית הלל על-פי שיטתם דלעיל: שאם באים מצד גוף הנס, אזי אין חל הכלל של מעלין בקדש, אלא אדרבא, יש לנו להקדים את הביטוי היותר מוגדל לנס בתחילה, מעין מקודש קודם. (אף-על-פי שברור שאין זה מגדרי הדין, ולכן באמת אין בית שמאי משתמשים בכלל זה אלא נוקטים "פוחת והולך" כדוגמת פרי החג, ועל כל פנים אינם משועבדים לכלל של "מעלין בקדש").
ואילו לבית הלל, שיסוד "פרסומי ניסא" שלהם הוא מצד רישומו על האדם - האדם צריך לילך מדרגה לדרגה ולהתעלות ע"פ הכלל של "מעלין בקדש". ודוק.
בשולי הדברים, כידוע הלכה כבית הלל, ואולם במדרגת לעתיד-לבוא כתבו חכמי הסוד שתהיה הלכה כבית שמאי.
המבט על "הימים היוצאים", זה האנושי, המתרשם רק מן הדברים שכבר נתגלו, העומד בפתח הדברים ואינו רואה מספיק, אינו בטוח כל הצורך במילוי הייעוד העתידי, זה שעומד רק אחרי התהוות הדברים ומפרסם את הנס - הוא מתאים למדרגת "עולם הזה" הרגילה.
אולם באמת, במבט אידאי חייבת להשתלט הוודאות העתידית, מתוך אמונה שלמה שהייעוד - הוודאי האלוקי - מתקדם ללא הרף ומוליך את המציאות. בחינת "הימים הנכנסים" היא בחינת הוודאות בייעוד. הסייעתא דשמיא - הנס שמופיע עם הטבע, כמו המהלכים הטבעיים בהשגחה אלוקית - הלא הם למען ייעוד, ונמצא שהאחיזה בנקודה השלמה והמתוקנת, הלא היא העוגן שאליו נמשכים כל המעשים.
"הוודאי שמו כן תהילתו" - בטחון הגאולה והתשובה, בדורות גאולים, בדורות של "דבר ה' זה הקץ", חייב הוא להחליף את הצורך האנושי "לראות בעיניים ולמשש בידיים" כל גילוי. כידוע דווקא למען גילוי עתידי קיים לפעמים צורך ל"הסתר", וכך הגואל נגלה ונכסה ועל כל פנים מתקדם ללא הרף.
"שירה חדשה שבחו גאולים... ה' ימלוך לעולם ועד"
לעתיד לבוא, "לשנה אחרת", נסתכל על העבר, עם כל תלאותיו ומשבריו, ונראה את "אוצר הנס" שהיה מוכן לגאולתנו, וכנגד "הימים הנכנסים" נכיר את גודל ימי "עקבתא דמשיחא", ואשרי מי שמכוון עין של מטה כלפי עין של מעלה ואומר בכל יום "ה' מלך".
בוודאות מילוי ייעודינו נתמלא, ואל "הימים הנכנסים" ניכנס במלוא הביטחון, בהישען על אבינו שבשמים ולפעול עם א-ל להופעת שם ה' הגדול על עמו ונחלתו.
-----------------
באדיבות תנועת "קוממיות". להזמנת חוברת המאמרים 9709881 02.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
