ישיבה
בית המדרש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- ספר שופטים
- שיעורים בספר שופטים
- פרשת שבוע ותנ"ך
- פרקי התנ"ך
- ספר שופטים
לימוד השיעור מוקדש לרפואת
הרב חנוך בן רבקה
מלחמת אפרים בגלעד
(א) וַיִּצָּעֵק אִישׁ אֶפְרַיִם וַיַּעֲבֹר צָפוֹנָה וַיֹּאמְרוּ לְיִפְתָּח מַדּוּעַ עָבַרְתָּ לְהִלָּחֵם בִּבְנֵי עַמּוֹן וְלָנוּ לֹא קָרָאתָ לָלֶכֶת עִמָּךְ בֵּיתְךָ נִשְׂרֹף עָלֶיךָ בָּאֵשׁ: (ב) וַיֹּאמֶר יִפְתָּח אֲלֵיהֶם אִישׁ רִיב הָיִיתִי אֲנִי וְעַמִּי וּבְנֵי עַמּוֹן מְאֹד וָאֶזְעַק אֶתְכֶם וְלֹא הוֹשַׁעְתֶּם אוֹתִי מִיָּדָם: (ג) וָאֶרְאֶה כִּי אֵינְךָ מוֹשִׁיעַ וָאָשִׂימָה נַפְשִׁי בְכַפִּי וָאֶעְבְּרָה אֶל בְּנֵי עַמּוֹן וַיִּתְּנֵם ה' בְּיָדִי וְלָמָה עֲלִיתֶם אֵלַי הַיּוֹם הַזֶּה לְהִלָּחֶם בִּי: (ד) וַיִּקְבֹּץ יִפְתָּח אֶת כָּל אַנְשֵׁי גִלְעָד וַיִּלָּחֶם אֶת אֶפְרָיִם וַיַּכּוּ אַנְשֵׁי גִלְעָד אֶת אֶפְרַיִם כִּי אָמְרוּ פְּלִיטֵי אֶפְרַיִם אַתֶּם גִּלְעָד בְּתוֹךְ אֶפְרַיִם בְּתוֹךְ מְנַשֶּׁה: (ה) וַיִּלְכֹּד גִּלְעָד אֶת מַעְבְּרוֹת הַיַּרְדֵּן לְאֶפְרָיִם וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ פְּלִיטֵי אֶפְרַיִם אֶעֱבֹרָה וַיֹּאמְרוּ לוֹ אַנְשֵׁי גִלְעָד הַאֶפְרָתִי אַתָּה וַיֹּאמֶר לֹא: (ו) וַיֹּאמְרוּ לוֹ אֱמָר נָא שִׁבֹּלֶת וַיֹּאמֶר סִבֹּלֶת וְלֹא יָכִין לְדַבֵּר כֵּן וַיֹּאחֲזוּ אוֹתוֹ וַיִּשְׁחָטוּהוּ אֶל מַעְבְּרוֹת הַיַּרְדֵּן וַיִּפֹּל בָּעֵת הַהִיא מֵאֶפְרַיִם אַרְבָּעִים וּשְׁנַיִם אָלֶף: (ז) וַיִּשְׁפֹּט יִפְתָּח אֶת יִשְׂרָאֵל שֵׁשׁ שָׁנִים וַיָּמָת יִפְתָּח הַגִּלְעָדִי וַיִּקָּבֵר בְּעָרֵי גִלְעָד:
השופט העשירי אבצן מבית לחם
(ח) וַיִּשְׁפֹּט אַחֲרָיו אֶת יִשְׂרָאֵל אִבְצָן מִבֵּית לָחֶם: (ט) וַיְהִי לוֹ שְׁלֹשִׁים בָּנִים וּשְׁלֹשִׁים בָּנוֹת שִׁלַּח הַחוּצָה וּשְׁלֹשִׁים בָּנוֹת הֵבִיא לְבָנָיו מִן הַחוּץ וַיִּשְׁפֹּט אֶת יִשְׂרָאֵל שֶׁבַע שָׁנִים: (י) וַיָּמָת אִבְצָן וַיִּקָּבֵר בְּבֵית לָחֶם:
השופט האחד עשר אילון הזבולוני
(יא) וַיִּשְׁפֹּט אַחֲרָיו אֶת יִשְׂרָאֵל אֵילוֹן הַזְּבוּלֹנִי וַיִּשְׁפֹּט אֶת יִשְׂרָאֵל עֶשֶׂר שָׁנִים: (יב) וַיָּמָת אֵלוֹן הַזְּבוּלֹנִי וַיִּקָּבֵר בְּאַיָּלוֹן בְּאֶרֶץ זְבוּלֻן:
השופט השנים עשר עבדון בן הלל
(יג) וַיִּשְׁפֹּט אַחֲרָיו אֶת יִשְׂרָאֵל עַבְדּוֹן בֶּן הִלֵּל הַפִּרְעָתוֹנִי: (יד) וַיְהִי לוֹ אַרְבָּעִים בָּנִים וּשְׁלֹשִׁים בְּנֵי בָנִים רֹכְבִים עַל שִׁבְעִים עֲיָרִם וַיִּשְׁפֹּט אֶת יִשְׂרָאֵל שְׁמֹנֶה שָׁנִים: (טו) וַיָּמָת עַבְדּוֹן בֶּן הִלֵּל הַפִּרְעָתוֹנִי וַיִּקָּבֵר בְּפִרְעָתוֹן בְּאֶרֶץ אֶפְרַיִם בְּהַר הָעֲמָלֵקִי:
תלונת בני אפרם
בפרק הקודם למדנו על ניצחונו הגדול של יפתח במלחמתו עם העמונים ועל מפח נפשו בשעה שחזר לביתו עטור ניצחון וראה את בתו יוצאת לקראתו ונאלץ להקריבה לפני ה' כקרבן כדי לשלם נדרו.
בפרקנו מסופר כי לאחר ניצחונו של יפתח יחד עם אנשי גלעד משבט מנשה, באו בני אפרים לפני יפתח בתלונה וזעם על כך שלא שיתפם במלחמה, ואיימו לשרוף את ביתו כנקמה.
המאבק בין שבט אפרים למנשה לא התחיל בתקופת יפתח וכבר בימי גדעון בן יואש אנו מוצאים סיפור דומה, כאשר בני אפרים באים בתלונות נגדו על שלא שיתפם במלחמה, אלא ששם, גדעון פעל על מנת לפייסם 1 .
כפיות הטובה של בני אפרים
יפתח משיב לבני אפרים: אתם יודעים שאני ושבטי היינו מסוכסכים זמן רב עם בני עמון, וכבר הזעקתי אתכם בעבר ולא עשיתם דבר במשך כל שמונה עשרה שנות השעבוד 2 , ולכן הכנסתי את עצמי בסכנה גדולה ושמתי נפשי בכפי להכות את בני עמון, ומה ראיתם להתלונן עכשיו, אחרי שכבר ניצחתי ואחרי שנמנעתם מלבוא בעבר?!
בתלונתם של בני אפרים היתה כפיות טובה, כפי שכתב הרלב"ג 3 :
"וסיפר אחר זה, שכבר הגיע מרוע בני אפרים שאמרו לשרוף בית יפתח עליו באש על אשר לא קראם בזאת המלחמה תחת מה שראוי להם לגמלו חסד על הטובה אשר עשה להם, ששם נפשו בכפו ונלחם עם אויביהם.
והנה לא נשתדל יפתח לפייסם באופן שפייסם ירובעל, או אולי לא היה יכול על זה, והיה זה סיבה על שנפלו מאפרים מ"ב אלף".
כפיות הטובה של בני אפרים כלפי מי שהביא ישועה לישראל הובילה למלחמת אחים עקובה מדם.
בני אפרים זעמו על יפתח לבדו
דברים דומים כתב האברבנאל 4 , והוסיף לעמוד על המניע למעשה בני אפרים, וכה דבריו:
"זכר שהגיעה רשעת בני אפרים, שמלבד שלא גמלו טובה ליפתח על התשועה שעשה בישראל ושהכניע את בני עמון, הנה עוד נאספו להילחם בו ולשרוף ביתו באש על אשר עבר הירדן להילחם בבני עמון ולא קרא אותם ללכת עמו.
ואמנם למה עשו זה בני אפרים מכל השבטים ומה היתה טענתם בזה? הנה הוא כפי מה שאחשוב, לפי שגלעד היה לחצי שבט המנשה, ומלבד היות אפרים ומנשה אחים, שהיה ראוי שיעזרו איש אל אחיו, הנה עוד היה גבול אפרים סמוך אליהם, כמו שאמר בספר יהושע בנחלת בני אפרים 'ופגע ביריחו ויצא הירדן' (יהושע טז, ז), ולהיותם סמוכים וקרובים זה לזה ואחים, היה ראוי שבני גלעד יקראו אחיהם בני אפרים השכנים אליהם להלוך להילחם עם בני עמון.
והנה חשבו בני אפרים שלא היתה בזה אשמה ועוון לאנשי גלעד, וכי היה זה גאה וגאון מאת יפתח, ולכן עשו תלונתם ליפתח בלבד ואליו אמרו ביתך נשרוף באש, כלומר אם חשבת להינשא בתשועת המלחמה אשר עשית לבדך, עוד מעט תשבע קלון מכבוד כאשר ביתך נשרוף עליך".
אפרים ומנשה היו אחים קרובים וסמוכים זה לזה בנחלתם, ומתבקש היה שיעזרו איש לאחיו בשעת צרה ויקראו זה לזה למלחמה.
האברבנאל מבאר, שבני אפרים לא זעמו על בני מנשה, אלא על יפתח לבדו, בחושבם שהוא זה שהסתיר מהם את דבר המלחמה והוא זה שהדיר רגליהם ממנה בכוונה תחילה, לכן העזו פנים כנגדו ואיימו לשרוף את ביתו.
וישם את אפרים לפני מנשה
המלבי"ם 5 מבאר, שההתנצחות בין אפרים למנשה, יסודה בברכת יעקב לבני יוסף כחמש מאות שנה קודם לכן, וכה דבריו:
"לאפרים חרה לו על שגלעד בחרו ראש וקצין לראש בית יוסף יען שנצחו המלחמה, והם טענו למה לא קרא אותם להילחם, ורצו לשרוף ביתו כי לא הסכימו על נשיאותו כמו שיבאר בפסוק ד', והיה להם הטענה שהיו גדולים ממנשה בבית יוסף כמו שכתוב: 'וישם את אפרים לפני מנשה' (בראשית מח, כ), ועל ידי כך העלילו עליו".
בפרשת ויחי מסופר על ברכת יעקב לבני יוסף בשיכול ידיים. יעקב הראה עדיפות לאפרים על פני מנשה על אף שאפרים היה הצעיר מביניהם, וזאת משום שראה ברוח הקודש שהגדולים שעתידים לצאת מזרעו של אפרים עתידים להיות גדולים יותר מן הגדולים שיעמדו מזרעו של מנשה 6 .
בתום הברכה, פנה יעקב ליוסף ואמר: בזרעך יברך אדם מישראל את בנו כשיבוא לברכו, וכך יאמר: "ישימך אלקים כאפרים וכמנשה...".
הדרשנים אומרים: מפני מה דווקא כאפרים וכמנשה ולא כיתר שבטי י-ה? לפי שבאפרים ומנשה אתה מוצא שחיו ביניהם בשלום ובמישור, באהבה ואחווה תמימה ושלמה ללא שמץ קנאת איש מאחיו. שכן יעקב שיכל ידיו, וביכר צעיר על הבכור, וברכתו של זה לא כברכתו של זה, אלא איש כברכתו ברך, והם לא השיבו ולא הגיבו, ולא התערבו במקום גדולים.
והנה האהבה והאחווה בין אפרים ומנשה שהיו אמיצות בדור האבות, נפגמו בתקופת השופטים. וכל כך למה? כשראו בני אפרים שקם מנהיג משבט מנשה, נזכרו בהעדפת יעקב את אפרים אביהם על פני מנשה, ונתעוררה קנאתם.
הטענה על כך שהדירו את רגליהם מן המלחמה היתה טענת כיסוי להתנגדותם לעצם מנהיגותו של יפתח.
אפרים קודם בכל מקום
חז"ל 7 מדגישים את קדימותו של אפרים לאורך הדורות מאז ברכת יעקב, וזו לשונם:
"'ויברכם ביום ההוא', כשם שקדמו כאן כך קדמו בכל מקום: קדמו בתולדות - 'אלה תולדות בני אפרים' ואחר כך 'אלה תולדות בני מנשה', ביוחסין - 'לבני אפרים תולדותם למשפחותם' (במדבר א, לב), קדמו בנחלה - 'זאת נחלת בני אפרים' (יהושע טז, ח) ואחר כך 'זאת נחלת בני מנשה', קדמו בדגלים - 'דגל מחנה אפרים' (במדבר ב, יח) ואחר כך 'ועליו מטה מנשה', קדמו בנשיאים - 'ביום השביעי נשיא לבני אפרים' (במדבר ז, מח) ואחר כך 'ביום השמיני נשיא לבני מנשה' (במדבר ז, נד), קדמו בשופטים - יהושע משל אפרים וגדעון משל מנשה, קדמו במלכים - ירבעם משל אפרים ויהוא משל מנשה, קדמו בברכה - 'בך יברך ישראל לאמר ישימך אלקים כאפרים וכמנשה', קדמו בברכה - 'וישם את אפרים לפני מנשה'".
דברי חז"ל אלה מאפשרים לנו להבין במעט את טענת בני אפרים וחוסר השלמתם עם מנהיגותו של יפתח.
מתוך כך מובנת גם תגובתו החריפה של יפתח. ולכך יש לצרף את פנייתם התקיפה של בני אפרים ליפתח תוך איום מפורש שישרפו את ביתו, כפי שהדגיש האברבנאל 8 :
"והנה לא ראה יפתח לפייס בדברים לבני אפרים כמו שעשה גדעון אליהם, והסיבה בזה אצלי, לפי שהם דיברו לגדעון בלשון רכה עם היותם במריבה, אבל ליפתח אמרו מיד בתחילה, ביתך נשרוף עליך באש, ולכן ראה להשיבם דברים קשים מאד".
יחס משפיל ומבזה
בתיאור מלחמת האחים הכואבת נאמר: "וַיִּלָּחֶם אֶת אֶפְרָיִם וַיַּכּוּ אַנְשֵׁי גִלְעָד אֶת אֶפְרַיִם כִּי אָמְרוּ פְּלִיטֵי אֶפְרַיִם אַתֶּם גִּלְעָד בְּתוֹךְ אֶפְרַיִם בְּתוֹךְ מְנַשֶּׁה" 9 .
מפסוק זה עולה טענה נוספת כלפי בני אפרים, והיא שלא הסתפקו בקריאת תגר על מנהיגותו של יפתח, אלא היו מתייחסים לבני מנשה ביחס משפיל ומבזה, כדברי רש"י 10 :
"כי אמרו פליטי אפרים אתם גלעד - פחותים שבאפרים היו מבזים את הגלעד ואומרים להם, מה אתם גלעד חשובים בתוך אפרים ובתוך מנשה".
המלבי"ם 11 מסביר לפי דרכו, שבפסוק זה שוב באה טענת בני אפרים על כך שנלקחה מהם זכות הקדימה, וזו לשונו:
"כי אמרו - מבאר סיבת המלחמה, שבני אפרים טענו על שהעיזו אנשי גלעד לבחור את השופט כאילו הם עיקר בית יוסף, והם טענו לנגדם לאמר 'פליטי אפרים אתם', רוצה לומר, אפרים הוא עיקר השבט... ואיך תעיזו לבחור קצין שוטר ומושל".
חטא היוהרה
יפתח אסף את אנשיו ונלחם בבני אפרים, ובני אפרים נסו אל עבר הירדן המערבי, אך אנשי יפתח תפסו את מעברות הירדן וארבו לבני אפרים. האורבים הורו לכל העוברים שם לומר את המילה 'שיבולת', ובני אפרים שלא היו מסוגלים לבטא את המילה כהלכה וביטאו אותה כ'סיבולת', זוהו והומתו, ארבעים ושניים אלף איש ביום אחד.
זהו מספר בלתי נתפס. כדי לסבר את האוזן נזכיר שבכל מלחמות ישראל מאז קמה מדינת ישראל ועד היום נפלו כמחצית ממספר בני אפרים שנפלו במלחמת אחים זו.
ב"תנא דבי אליהו" 12 מציינים חז"ל, שהאובדן הגדול נגרם בגלל חטא היוהרה ומטילים את האחריות על יפתח ועל פינחס, וזו לשונם:
"ושמא תאמר אותן ארבעים ושנים אלף שנהרגו בימי יפתח הגלעדי מפני מה נהרגו?
יפתח הגלעדי נדר נדר שלא כהוגן, ופינחס בן אלעזר עומד. היה לו לפינחס שילך אצל יפתח להתיר את נדרו, היה לו ליפתח לילך אצל פינחס ויתיר לו את נדרו, ולא הלך. זה אומר: 'אני כהן גדול בן כהן גדול בן בנו של אהרן הכהן, אלך אצל עם הארץ?!'. וזה אומר: 'אני ראש לכל ישראל, אלך אצל זה?!'.
זה נוהג גדולה לעצמו וזה נוהג גדולה לעצמו, אוי לה לגדולה שמקברת את בעליה, אוי לה לגדולה שאינה גורמת טובה בעולם".
מי שדבריו נשמעים אין לו להצטנע
ממשיך המדרש ואומר:
"ומי הרג את כל אלה, אמור, לא הרג אותן אלא פינחס בן אלעזר, שהיה ספק בידו למחות ואינו מוחה, להפר לו נדרו ליפתח ולא התיר לו, ולא פינחס בלבד, אלא כל מי שהוא ספק בידו למחות ואינו מוחה, להחזיר את ישראל למוטב ואינו מחזיר, את הדמים הנשפכין לישראל אינן נשפכין אלא על ידיו".
פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן, היה נכדו של מי שהיה 'אוהב שלום ורודף שלום', והיה ממשיך דרכו בהשכנת שלום, לפיכך השלים בימי יהושע בין שבטי עבר הירדן ויושבי ארץ ישראל 13 , וכעת מצופה היה שיתערב וימחה בבעלי הריב ויחזיר את השלום על כנו.
אמנם פינחס היה אמון על עבודת המשכן בשילה ולא היה לו תפקיד בהנהגת הציבור, אך חייב היה לצאת מגדרו בעת משבר, גם מבלי להיות ממונה על הציבור, ובוודאי מחאתו היתה עושה רושם, והיתה משקיטה את הריב.
ככל שאדם גדול יותר, כך תובעים ממנו יותר ומטילים עליו יותר אחריות. מי שדבריו נשמעים, אין לו להצטנע, לשמור על משמרת הכהונה ולומר: "מה לי ולצרה הזאת".
בועז הוא דוגמא ומופת לרגש מופלא של אחריות
בסוף הפרק מסופר כי לאחר מות יפתח שפט את ישראל אבצן מבית לחם 14 . לפי חז"ל 15 , אבצן הוא בועז ממגילת רות, אשר בלילה האחרון לחייו נשא את רות, ומצאצאיו יצאה שושלת בית דוד. אל מול חוסר האחריות שהתגלתה בתקופתו של יפתח, בועז הוא דוגמא ומופת לרגש מופלא של אחריות כלפי עתידם של ישראל מתוך נכונות לוותר על שמו הטוב. פרשיית הנישואים של בועז עם רות סבוכה מיסודה, הן מהפן ההלכתי של נישואים עם נערה מואביה, הן מהפן המעשי של נישואי זקן עם צעירה, ואף על פי כן בועז לא נרתע ולא נכנע לחשבונות חיצוניים, אלא גילה מנהיגות ואחריות ועשה את המעשה הנכון שהביא לישועת ישראל וגאולתם.
מסירות נפש על ההנהגה
חז"ל 16 אומרים, שפינחס ויפתח נענשו באופן אישי על מעשיהם - יפתח מת מיתה משונה, נשרו אבריו ממנו בזה אחר זה עד שמת, ומפינחס ניטלה רוח הקודש, וזו לשונם:
"שניהם נענשו בדמיה של נערה, יפתח מת בנשילת אברים, בכל מקום שהיה הולך בו היה אבר נישול הימנו והיו קוברין אותו שם, הדה הוא דכתיב: 'וימת יפתח ויקבר בערי גלעד' (שופטים יב, ז) - בעיר גלעד לא נאמר, אלא 'בערי גלעד'; פינחס - נטלה ממנו רוח הקודש".
מי שגרם למיתת בתו, בשר מבשרו, בגד בו בשרו ונשלו אבריו. ומי שנמנע מלהתיר את הנדר וגרם למותה של בת ישראל בעקיפין, ניטלה ממנו רוח הקודש ונתרחק ממקור החיים.
יפתח, שהיה דל בתורתו ונותר לבדו בלא זרע שימשיך את דרכו, מסר נפשו על הנהגת ישראל וקם להושיעם מיד בני עמון באין מושיע, ואף בימיו האחרונים לא פסק מללכת ממקום למקום ולהנהיג את האומה על אף שנשרו ממנו אבריו. זו תורתו של יפתח - מסירות נפש על ההנהגה!
^ 1.ראה שופטים ח, א.
^ 2.ראה שופטים י, ח.
^ 3.רלב"ג שופטים יב, א.
^ 4.אברבנאל שופטים יב, א.
^ 5.מלבי"ם שופטים יב, א.
^ 6.ראה רש"י בראשית מח, יט; חזקוני שם, טו; אור החיים שם, יט.
^ 7.בראשית רבה צז, ה.
^ 8.אברבנאל שופטים יב, ג.
^ 9.שופטים יב, ד.
^ 10.רש"י שופטים יב, ד.
^ 11.מלבי"ם שופטים יב, ד.
^ 12.תנא דבי אליהו רבה פרשה יב.
^ 13.ראה יהושע פרק כב.
^ 14.שופטים יב, ח.
^ 15.בבא בתרא צא ע"א.
^ 16.בראשית רבה ס, ג.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
