בית המדרש

  • ספריה
  • נתיבי אמונה
קטגוריה משנית
  • הלכה מחשבה ומוסר
  • לימודי אמונה
לחץ להקדשת שיעור זה
undefined
16 דק' קריאה
אהבת ה', כפי שהתבאר, הינה אחת המצוות המרכזיות בתורה ויש לתת את הדעת כיצד ליישם אותה בפועל. ישנן מספר דרכים לאהבת הבורא, שמתחלקות באופן כללי לשלוש: התבוננות באהבת ה' אותנו, אהבת התורה, והתבוננות בבריאה.

התבוננות בשורש החיים מביאה לאהבת ה'
הזוהר (דף רסג, א) מרחיב מאוד את הדיבור על אהבת ה'. הוא מתחיל בכך שמצוות אהבת ה' נמשכת מתוך אהבת ה' אותנו - הקב"ה אוהב מאוד את עם ישראל, ומתוך כך גם אנחנו מצווים לאהוב את ה'. כך גם בתפילה, לפני שאנחנו קוראים את קריאת שמע, שבה אנחנו מקיימים את מצוות "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹוהֶיךָ" (דברים ו, ה), אנחנו מברכים: "אהבה רבה אהבתנו" או "אהבת עולם אהבתנו", "הבוחר בעמו ישראל באהבה", "אוהב עמו ישראל". אהבתו של הקב"ה אלינו היא אהבה אלוהית, אהבה עצומה וגדולה, ובזמן שלעם ישראל חס ושלום חסר משהו ולא טוב לו – הקב"ה כביכול סובל, חסר לקב"ה. מתוך שמכירים בעובדה שה' רוצה בטובתנו, וחיים את גודל אהבת ה' אותנו,
ניתן לקיים את מצוות אהבת ה'.

אומר המדרש (שמות רבה מט, א):
"וַיַּעֲשׂוּ כָל חֲכַם לֵב" (שמות לו, ח). הדא הוא דכתיב: "מַיִם רַבִּים לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת אֶת הָאַהֲבָה" (שיר השירים ח, ז), מים רבים אלו אומות העולם, שנאמר: "כַּהֲמוֹת יַמִּים יֶהֱמָיוּן" (ישעיהו יז, יב). ואם היו מתכנסין כל אומות העולם לבטל את האהבה שבין הקדוש ברוך הוא לישראל לא היו יכולים, הווי "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה", שנאמר: "וָאֹהַב אֶת יַעֲקֹב" (מלאכי א, ב). "וּנְהָרוֹת לֹא יִשְׁטְפוּהָ" (שיר השירים שם), אלו הכשדים, שנאמר: "אֶת מֵי הַנָּהָר הָעֲצוּמִים וְהָרַבִּים אֶת מֶלֶךְ אַשּׁוּר" (ישעיהו ח, ז). "אִם יִתֵּן אִישׁ אֶת כָּל הוֹן בֵּיתוֹ בָּאַהֲבָה בּוֹז יָבוּזוּ לוֹ" (שיר השירים שם), אבל בני עשו לי מקדש של יריעות וירדתי ושכנתי בתוכם, שנאמר: "וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד... וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן" (שמות מ, לה).
המדרש אומר שהאהבה של ריבונו של עולם לעם ישראל היא אהבה בלתי גבולית, שום דבר לא יכול לכבות אותה. הקב"ה רוצה להשרות את שכינתו בתוכנו, כי הוא אוהב אותנו מאוד. יש להתבונן בדבר הזה. ריבונו של עולם רוצה להשרות את שכינתו בתוכנו. מלך מלכי המלכים בא ואומר לאדם: "אני רוצה לבקר בביתך, תעשה לי פינה שאני אוכל להיות שם כשאני בא", איזו זכות גדולה זאת! זה מבהיל. כאשר משה רבנו שמע את הבקשה הזאת, נבהל, הוא חשב, לכאורה אם צריך לבנות בית לה' הוא צריך להיות גדול ועצום, ואפילו זה לא יספיק, הרי גדולתו היא ללא גבול. והקב"ה אומר שצריך לבנות משכן של יריעות, לא יותר מזה. הגדולה האלוהית היא בלתי גבולית והיא לא צריכה מקום גשמי, "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (שמות כה, ח), כמו שכולם דורשים וכך פשט המילים - "בְּתוֹכָם", בתוכו לא נאמר אלא בתוכם, בתוך ישראל.
הקב"ה אומר: "אני אוהב אתכם, אני רוצה להיות איתכם". הקב"ה אוהב את ישראל, בחר בנו מכל העמים, רוצה להשרות את שכינתו בתוכנו. הוא אומר לכלל ישראל לבנות בית מקדש, ובעצם אומר לכל אחד ואחד מישראל: "אני רוצה להיות קרוב אליך, עשה לי מקום בתוכך, תאפשר לי לשכון בתוכך". מי ששומע את זה מתמלא באהבה לריבונו של עולם; הקב"ה אוהב אותנו, האהבה שלו היא גדולה מאד. "כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים כֵּן לֵב הָאָדָם לָאָדָם" (משלי כז, יט) – כמו שאדם מסתכל במים, אם הוא מחייך גם הפנים שבמים מחייכים אליו, כך אדם שאוהב את חברו גם חברו משיב לו אהבה, זהו טבע האנשים. ריבונו של עולם אוהב אותנו ואנחנו צריכים לדעת את זה, לדעת שהקב"ה אוהב כל אחד ואחד ואהבתו אלוהית ובלתי גבולית. הוא אוהב אותנו מאוד, ללא גבול. הידיעה הזאת, ההכרה שריבונו של עולם אוהב את ישראל ורוצה להשרות את שכינתו בתוכנו, מוכרחת למלא את ליבנו באהבת ה' עצומה.

ההתבוננות בתפילה
כשאדם קם בבוקר ופוקח את עיניו, עוד בטרם הוא קם ממיטתו, לפני שהוא נוטל את ידיו ורוחץ את פניו, מיד כשהוא מתעורר הוא אומר: "מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה, רבה אמונתך".
מילים ספורות אלה שנאמרות ברגע ההתעוררות מהשינה לחיים, מביעות את החוויה העמוקה והנפלאה של שעת ההתעוררות. בסדור "עולת ראיה" מבאר הרב זצ"ל את ברכת מודה אני, ומתוך ביאורו אפשר ללמוד על הרגשותיו של הרב בקומו משנתו. לבו מלא רשמים, מלא התפעלות, מהפגישה מחדש עם העולם הגדול המלא טוב, וזה מביא אותו לשמחה עליונה ולהודאה לקב"ה על הכל. המלה הראשונה הפורצת היא מודה. תודה, תודה לה' על שהחזרת בי נשמתי. כך מתעורר אדם מאמין בבוקר ומתחיל את יומו במבט אופטימי שמח ומאושר, בביטחון בה' הטוב והמיטיב. הוא יודע שהקב"ה אלוהי עולם אדון כל המעשים, הכל ממנו, ועל הכל הוא מודה ומברך.
תחילת סדר יומו של המאמין לאחר שהוא קם – תפילה לקב"ה. הזכות להתפלל לפני הקב"ה באופן חופשי, לפנות לריבונו של עולם בגוף שני כאילו אנחנו עומדים ממש לפניו, מעוררת בנו שמחה. בברכות התפילה ישנו ביטוי להתבוננות בסדר העולם. ברכת יוצר המאורות מביעה את הגדולה של מעשה בראשית: "מה רבו מעשיך ה' כולם בחכמה עשית מלאה הארץ קנינך... המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית". כמה גדולה ומרשימה מערכת צבא השמים, השמש המחדשת את אורה עלינו בכל יום מחדש, והברכה מוכרחה להתפרץ מעומק הלב: "ברוך אתה ה' יוצר המאורות".
הלב הבריא, המאמין, איננו שוקע בשגרת החיים, איננו כורע תחת טרדות היום יום, אלא ער ומתבונן וסוקר את המציאות, רואה את נפלאותיה ויודע מי הוא היוצר הבורא כל אלה. המאמין השלם מתחדש בכל יום, מתרשם מחדש, שמחתו מתחדשת וברכותיו נאמרות מלב חי ומרגיש.
לאחר ברכת "יוצר המאורות" על כל מעשה בראשית, הוא מתעלה למדרגה עליונה יותר, ונזכר בגדולה האלוהית המיוחדת של עם ישראל בהיותו עם ה', אשר הקב"ה אוהבו אהבת עולם ולכן קרב את ישראל אליו ונתן להם את תורתו. האור האלוהי המאיר בתורה נפלא הוא ונשגב לאין ערוך לעומת מעשי בראשית החומריים, ועל זה באה ברכת "אהבת עולם אהבתנו ה' אלוהינו... בנו בחרת מכל עם ולשון". בכל יום ויום מתחדש העולם, ומתחדשת אהבת ה' לישראל, אהבה לוהטת, חיה, חדשה. כך מרגיש המאמין, והוא מברך את ה' על כך ואומר: "ברוך אתה ה' הבוחר בעמו ישראל באהבה".
אחרי שתי הברכות הללו מקבל עליו המאמין עול מלכות שמים מחדש, בכל הנכונות למלא את רצון ה' בשלמות ללא שיור, מתוך אהבה שלימה בכל הלב מתוך נכונות אפילו למסירות נפש, מתוך מוכנות לתת את הכל, "בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ" (דברים ו, ה). כך מתחיל סדר יומו של האדם המאמין, מתוך מבט כולל על העולם ועל החיים ועל מי שאמר והיה עולם. ממילא כל היום איכותי, אידיאלי, משמעותי; לא אפור, רדוד, שטחי וריקני, אלא עמוק עשיר ומלא.

הקב"ה מקדש את ישראל
"וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי" (ויקרא יא, מד). "וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם", פירושו של דבר להתרומם מעל הרצונות הפרטיים, להתקדש ולהתחבר לריבונו של עולם. "וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי", אנחנו מתקדשים ומתחברים אל ריבונו של עולם, מתעלים לדבקות בקב"ה. חז"ל אומרים: "כִּי קָדוֹשׁ אָנִי, קדושתי למעלה מקדושתכם" (בראשית רבה צ, ב). האם זה חידוש שצריך לומר אותו? אפשר להסביר את המושג "והייתם קדושים" שהכוונה שנתעלה ונתקרב לריבונו של עולם, קדושה שהאדם מתקדש ועולה. אבל יש קדושה נוספת שמבטאת את עומק הקשר שבין ה' לישראל. ה"אוהב ישראל" מבאר זאת על פי מאמר חז"ל שגם הקב"ה מניח תפילין. בתפילין הקדושות שהאדם מניח כתוב שאנחנו מקבלים עול מלכות שמים באהבה וכו', ובתפילין של הקב"ה כתוב: "מִי כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ" (דברי הימים א יז, כא. ברכות ו, א), התפילין כאילו מבטאות את המגמה, הקב"ה אוהב את ישראל ומקדש את ישראל. "קדושתי למעלה מקדושתכם" – אתם אוהבים אותי ואני אוהב אתכם פי כמה. הקב"ה אוהב אותנו יותר ממה שאנחנו אוהבים אותו. כמה שנתעלה באהבת הקב"ה, הוא אוהב אותנו עוד יותר.
עלינו להפנים שאהבת ה' לכל אחד ואחד מישראל היא עצומה וגדולה. הקב"ה רוצה את טובתו של כל אחד מישראל וכל הזמן משגיח עליו שיהיה לו טוב, מלווה אותו, וכל מה שה' עושה לו – לטובתו. אומנם לפעמים "כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב ה' יוֹכִיחַ" (משלי ג, יט), אבל גם התוכחה היא מאהבה. הכול מאהבת ה' אותנו. עלינו להיות מודעים לעובדה הזאת, הקב"ה אוהב אותנו, רוצה כל הזמן בטובתנו. הוא רואה כל דבר, שמח בכל דבר טוב שאנחנו עושים ומצטער על כל מה שלא נעשה בשלמות. אם אדם יחיה את זה, לא שייך שיעשה דברים לא טובים; אין אצלו יצר, לא יכול להיות יצר. זאת ההכרה שאדם צריך לחיות אתה, לחיות את המציאות שריבונו של עולם אוהב אותנו מאוד מאוד. הקב"ה אוהב את כל הבריות, אבל יש מדרגות מדרגות והמדרגה הגבוהה שייכת לעם ישראל. לאדם שיחיה כך יש כוחות בלתי מוגבלים לנצח כל חולשה.
ההכרה הזאת היא דבר בסיסי, וכדי לחיות אותה צריך לחדש אותה כל הזמן. כשאנחנו אומרים כל יום בבוקר ובערב "אהבת עולם" או "אהבה רבה", עלינו לרענן את הידיעה שריבונו של עולם אוהב אותנו. כשאנחנו אומרים: "ברוך אתה ה' הבוחר בעמו ישראל באהבה", צריך לדעת שהמילים האלה הן מילים אמיתיות, מילים גדולות. בוקר וערב צריך לחזור על זה, לשנן את הדברים ולחיות אותם לא כמצוות אנשים מלומדה – זה נותן את הכוחות לסלק כל דבר לא ראוי.
כיצד יתכן שאדם יאהב את ה' כשהוא לא רואה אותו? אפשר להמחיש זאת על ידי דוגמה. מישהו מניח לאדם כל יום מתחת לדלת כסף, וכותב לו: מאת י'. יום אחד האדם צריך עזרה בתחום מסוים, ואז י' כותב לו שהוא המליץ עליו אצל פלוני, "אתה יכול לגשת אליו והוא יעזור לך", וחתום – י'. האדם לא יודע מי זה. מי זה שעוזר לו פה ועוזר לו שם, האיש הזה נסתר, לא מכירים אותו. בכל בעיה שיש הוא עוזר. לפעמים הוא גם כותב לאדם "בקרוב תהיה לך בעיה אבל אל יחשוש כי זה יעבור", וחתום – י'. האדם כבר רוצה לראות אותו, מי זה י' שעוזר לו כל הזמן? איך צריך להיות היחס אל האיש הבלתי ידוע הזה? הוא כל כך טוב מכל מיני צדדים, כל דבר שהאדם צריך הוא מסדר לו... וודאי היחס אליו הוא של אהבה רבה.
אפשר לאהוב גם את מי שלא מכירים, גם בלי לצייר את דמותו ומראהו. יש כאן איזה כוח טוב שמסייע ועוזר כל הזמן. אף שאני לא מכיר אותו, לא יודע לצייר אותו ולא יכול לצייר אותו, אני אוהב אותו כי הוא טוב לכל, הכל ממנו, הוא מקור החיים ומקור כל המציאות. בעומק יותר אפשר לראות שלא רק הדברים שמסייעים לנו הם מעשה ה', אלא גם המבחנים שאנו עוברים הם מעשה ה'.
"שיר הייחוד" כולו מדבר על כך שהקב"ה נסתר ולא רואים אותו, ומצד שני הוא נמצא בכל מקום. "לית אתר פנוי מניה" (תיקוני זוהר תיקון נז), ובשום מקום לא ניתן לראותו. הוא גבוה מעל גבוה והוא נמצא במקום הכי נמוך. אנו מכירים את הקב"ה דרך התגלותו, ואין רגע שאנו לא נפגשים איתו אף שלא ניתן להשיג אותו. הלב מלא אהבה, גם כאשר לא יודעים להגדיר, כיוון שפוגשים אותו דרך כל המציאות. כאשר אדם חי בתודעה כזו ומתבונן באופן זה, כל דבר בעולם מקבל משמעות. ישנו הבדל עצום בין אדם שאוכל משולחנו של מלך לבין אדם שאוכל בביתו. אם נתבונן שבזה שהקב"ה נותן את ההנאות שבעולם גם האוכל שלפנינו מאת ה' הוא, ההנאה שלנו מהאוכל ומכל שאר ההנאות הטובות תהיה בוודאי הרבה יותר גדולה ומשמעותית.
ב"אורות הקודש" (חלק ג עמ' קסז, קעא) הרב אומר שהתענוג על ה' הוא שיא התענוגים, ואי אפשר לתאר אותו בכל סגנון של שירה, ואפילו את קצה התענוג לא ניתן לתאר. כאשר אדם חי את העובדה שהקב"ה הוא הכל, אז הוא דבק בו באהבה. כשאנו עולים במדרגת האמונה, אנו מתעמקים בטוב ה' ובנפלאותיו, רואים את גדלותו ורוצים את קרבתו. אנו שמחים שה' אוהב אותנו ומקרב אותנו, "אהבת עולם אהבתנו". ככל שנבין שהקב"ה אוהב אותנו, "כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים" (משלי כז, יט), כך נאהב אותו יותר.

האתגרים כמנוף לאהבת ה'
בכל המצבים יש לאהוב את ה'. גם אם יש קושי רוחני, לימודי או חברתי – כל מה שקורה הוא לטובה. צריך להתבונן בכל מקרה וקושי ולראות בו אתגר שהקב"ה רוצה שנתגבר עליו. כשיש דבר שמצער את האדם, הוא צריך להגיד לעצמו שהדבר המצער הגיע מריבונו של עולם. גם כשמישהו מסוים גרם לו את הצער, הוא רק השליח, אבל בעצם הכל משמים. ולכן, למרות הצער, עליו להמשיך בלימוד התורה ועשיית הטוב והנכון בשמחה ובאמונה, להתגבר על הקשיים, להפיק מהצער לקחים להמשך עבודת ה' בכל הגודל. הדבקות מתפתחת באמצעות קשיים, ולשם כך הם מגיעים אל האדם. הקשיים מגיעים בשביל להתגבר עליהם. התפילה אינה בשביל שנינצל מהצרות, אלא הצרות הן בשביל שנתפלל (יבמות סד, א). אם אדם מסתכל כך יהיו לו הרבה יותר כוחות להתמודד.
כאשר אדם נקלע למצבים שבהם הוא יכול להיסחף למקום לא טוב, אם ידע ויזכור שמדובר בניסיון מאת ה', התנהגותו תשתפר ויקל עליו לעמוד בניסיון. כשמאמינים שהניסיון בא כדי להעמיק את הקשר לקב"ה ולעלות ממדרגה למדרגה, הניסיונות מובנים ונעשים קלים יותר. הדבר מצריך הרבה תרגול, וככל שמתקדמים בתרגול, עולים לדרגה גבוהה באמונה המביאה את האדם לשמחה.

הסרת המחיצות בדרך לדבקות
רבי מנחם מנדל מויטבסק, מתלמידי הבעל שם טוב והמגיד ממזריטש, מבאר בספרו "פרי הארץ" (כי תשא) את הפסוק "כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות ל, יב) כציווי להרים את הראש. הראש הוא עיקרו של האדם ויש פעמים שהראש נמצא במקום נמוך וצריך להרים אותו.
חז"ל אומרים על שכם בן חמור, שמפרשתו של אותו רשע צריך ללמוד איך להידבק בריבונו של עולם (בראשית רבה פ, ז). הכוונה לשכם בן חמור שדבק בדינה, והתורה מוסיפה ואומרת שחפץ בה וחשק בה, ביטויים חזקים מאוד של תאווה חזקה מאוד וקשר עמוק, ומזה צריכים ללמוד על היחס שצריך לפתח כלפי ריבונו של עולם. כדי להיות דבק צריך להסיר את כל המחיצות, אי אפשר להדביק דבר אל דבר אם הוא לא נקי ויש בו חלודה. "פרי הארץ" מביא משל מהבעל שם טוב, אי אפשר להדביק חתיכות של כסף אם יש עליהן לכלוך או כל דבר אחר שמפסיק, אלא צריך לשפשף את הלכלוך ואז אפשר להדביק. זה פירוש הפסוק: "אִם תְּבַקְשֶׁנָּה כַכָּסֶף" (משלי ב, ד). בדרך זו צריכה להיות הדבקות בריבונו של עולם, דבקות שמחברת חיבור מוחלט. כל המצוות שאדם מקיים, אם הן לא בדבקות גדולה – חסר בהן העיקר; קיום מצוות בלא דבקות הוא כמו גוף בלי נשמה.
איך בונים את הדבקות הזאת? כמובן, על ידי התבוננות וחזרה שוב ושוב על גדולת ה', על טוב ה', על העונג הגדול להיות עוסקים בתורה ובמצוות. שינון מתמיד. עלינו להרגיל את עצמנו, שעבודת ה' שלנו תהיה עבודה בדבקות, ובתפילה שלנו נתענג על ה', נרגיש עד כמה התפילה מרוממת את הקשר לה'. האדם פונה אל ריבונו של עולם וה' מקשיב לו. אדם יכול לבקש ממנו, להתחנן, לספר את כל המצוקות שלו. אפשר להודות על כל הטובות שהקב"ה מיטיב איתנו, לראות את גדולתו של הקב"ה ולשבחו – גם זה מרומם את האדם, כשהוא עומד בפני הגדולה האלוהית ומתמלא בשבח. לעבוד על כך שהלב יהיה דבק, שיהיה אוהב, לקיים את "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹוהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ" (דברים ו, ה). כשהלב מלא בזה, מובן שאין מקום לדברים אחרים. זאת הדרך הבריאה ביותר והנכונה ביותר להתמודד עם כל מיני נטיות ותאוות גשמיות וחומריות. אם הלב מלא באהבת ה' ותורתו, מלא באהבת עם ישראל וארץ ישראל, בכל דבר שבקדושה – אין מקום לתאווה להיכנס ללבו.
זה הפירוש של הפסוק: "כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", לעורר אותנו שלא להתעסק רק בפרטים – בדרכים המעשיות השונות להתמודדות עם היצר הרע – אלא להרים את הראש של כל עבודת ה' והמצוות, להרים את הלב לאהבת ה'.

אהבת ה' מתגלה באהבת התורה
חז"ל במדרש תנחומא (פרשת נח, ג) מלמדים אותנו שלימוד התורה מגלה את אהבת ה' המצויה בלומד. וכך אומרים:
לפי שאין לומד אותה אלא מי שאוהב הקדוש ברוך הוא בכל לבו ובכל נפשו ובכל מאודו, שנאמר: וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹוהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ (דברים ו, ה).
יש לאהוב את התורה בכל לבבך ונפשך ואפילו "וּבְכָל מְאֹדֶךָ" שפירושו – מאוד מאוד (ראב"ע שם). חכמים פירשו גם "בכל ממונך", ועוד פרשו "בכל מידה שהוא מודד לך הוי מודה לו במאוד מאוד" (ברכות ט, ה), אך הפשט הוא "מאוד" והפרושים האחרים כלולים בו.
כדי ללמוד את התורה יש לאהוב את ה' מאוד מאוד. מצד אחד הקב"ה כפה על ישראל הר כגיגית, לומר לנו: אתם חייבים לקבל את התורה, בין אם אתם רוצים ובין אם לא. ומצד שני ה' ציווה אותנו לאהוב אותו בכל לבבנו ונפשנו. ציווי זה מעניין. כאשר אוהבים אותו – אוהבים לקיים את מצוותיו, אך איך ניתן לצוות לאהוב? אלא שכאשר ה' מצווה אותנו לאהוב הוא גם נותן לנו כוח, ואומר לנו שאנו יכולים לעשות זאת. יש להגיע לאהבה כזו שממלאת את כל הלב, ואז, אף שהלימוד קשה, אנו אוהבים ללמוד. הביטוי שהלימוד קשה הוא קצת מפחיד. הכוונה היא שצריך נכונות להשקיע את הכוחות כדי לשקוע בעולמה של תורה ולקנות את התורה. עלינו להסכים לקבל עול גדול, ובעיקר לפתח את אהבת התורה. כלומר, לא להסתפק בשקידת התורה ותלמודה בלבד, אלא לפתח ולגלות את אהבת ה' ואת אהבת תורתו.
אין ללמוד מתוך תחושה של הכרח וכפייה אלא לטפח את האהבה ללימוד. יש להשתוקק ללמוד, לבוא בחשק לסדר הלימוד, בגישה שהלימוד משמח. יש ללמוד בישוב הדעת ולא בעצבנות, ולשמוח בהצלחת הלימוד.
הדרך לטפח את אהבת התורה היא על ידי התרגלות בלימוד התורה, תוך התבוננות באורה של תורה ובזכות הגדולה שיש למי שעוסק בדבר ה'. עלינו להבין שכשאנחנו עוסקים בדברי תורה זה בבחינת "יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ" (שיר השירים א, ב), דבר ה' מדבר מתוך הפה שלנו. אם נרגיש את הגדולה של התורה, ממילא נאהב ללמוד, שכן כל דבר בתורה אהוב ומבוקש. ההתבוננות בגדולת הקב"ה, בטובו ובעניינה של התורה, ויחד עם זה, לימוד התורה בפועל, מעוררים בנו את האהבה.
עלינו להתרגל ללמוד ביום ובלילה, ביום שישי ובמוצאי שבת. בחורף, ליל שבת ומוצאי שבת הם זמנים שאפשר ללמוד בהם שעות רבות וארוכות. בדרך כלל במוצאי שבת קצת קשה ללמוד, שכן המעבר מקדושתה של השבת גורם לשינויים בנפש שעלולים להכביד מעט, אבל הקושי קיים רק למי שלא רגיל בכך. מי שהתרגל ללמוד במוצאי שבת אוהב מאוד את הלימוד הזה, וכך קדושת השבת נמשכת על לימוד התורה. בליל שבת לא רגילים ללמוד בעיון ומחפשים ללמוד דברי אגדה, פרשת שבוע וכן הלאה. גם זה עניין של הרגל. רק לאחר שאדם מקנה לעצמו את ההרגל ללמוד גמרא בשבת, פתאום הוא רואה שיש ללימוד טעם מיוחד, טעם של שבת. גמרא של שבת היא גמרא מיוחדת, ומותר ללמוד גם עיון בשבת (מחזיק ברכה רצ, ו). יש לזה גדר של עונג שבת, ללמוד "קצות" ו"מנחת חינוך". לאהוב את התורה, זאת העבודה החשובה ביותר שלנו.
ככל שהאהבה תהיה יותר חזקה וגדולה, וממילא הלימוד יהיה יותר בחשק ובדביקות – כך הלימוד יישמר יותר, כך תהיה בו סייעתא דשמיא גדולה יותר, וכמובן גם התוצאות תהיינה טובות יותר לאין ערוך, לאו דווקא מבחינת הכמות אלא מבחינת השייכות לתורה ולדבר ה', מבחינת הקישור הפנימי. אנחנו עוסקים בתורה ולומדים לשמה, כדי שאור התורה יאיר בעולם, שאור ה' יתגלה ויופיע.
צריך לקבוע זמן שבו עובדים על התחזקות בעבודת ה'. יש לקיים מבצע של אימונים לפתח את האהבה בלב, לאהוב את ה' יותר ויותר, לאהוב את מצוותיו ולאהוב את תורתו, עד שמגיעים לכך שאוהבים את לימוד התורה. אהבת הלימוד תושג כשכל אחד ילמד בדרך שהוא מרגיש שהיא מתאימה לו, בצורה שהוא מבין ומתקדם, ולא בלימוד שמכביד עליו, תורה שמשמחת אותו. "פִּקּוּדֵי ה' יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב" (תהילים יט, ט). אין להסתפק בקיום התורה אלא יש לשמוח בה. אין להסתפק בקיום התפילה אלא יש לשמוח בעבודת ה'. יש לעבוד על הלב שלא נעסוק רק בדיבור, לימוד, הבנה, השגה ועשייה, אלא גם נחווה. נרגיש בשבת רוממות קודש. נרגיש התעלות בזמן הברכה. זה עניין של עבודה – מבצע של התגברות בעבודת ה'.

התבוננות בבריאה
"אור המאיר" (פרשת פקודי) שואל על הפסוק: "שְׂאוּ מָרוֹם עֵינֵיכֶם וּרְאוּ מִי בָרָא אֵלֶּה" (ישעיהו מ, כו), האם כאשר נסתכל לשמים נראה מי ברא אותם? הרי נראה שמש וכוכבים, לא יותר מזה? ותשובתו: אנו עם ישראל "דורשי ייחודך", ענייננו בעולם להראות שהקב"ה יחיד ומיוחד, שהכול ממנו ואין עוד מלבדו.
כך אדם צריך להתבונן בעולם, בכל דבר יש לראות את ריבונו של עולם. צריך להתבונן בפנימיות ולא רק במעשה הטבע, וכך להסתכל על המאורעות. בכל מאורע יש להתבונן ולהבין מה הקב"ה מראה לנו. בכל דיבור שאדם שומע, אפילו מאנשים פשוטים, הוא צריך לשמוע דרך מילותיהם את דבר ה'. כיוון שזה ענייננו בעולם, וריבונו של עולם משגיח על הכול ואין מקרה, מכל דבר שאדם פוגש הוא צריך ללמוד דבר לעבודת ה'. כך מפרש "אור המאיר" את הפסוק "שְׂאוּ מָרוֹם עֵינֵיכֶם" – בכל דבר שאתם רואים, הרימו עיניכם למרום והתבוננו בשורשו. "וּרְאוּ מִי בָרָא אֵלֶּה".
יש כאן גם רמז שה"מי" – היחיד, ברא את "אלה" – הרבים. לכל המציאות המפורדת בעולם יש שורש אחד עליון, ממנו נמשך הכול. אלה שאינם מסתכלים כך הם בבחינת "עֵינַיִם לָהֶם וְלֹא יִרְאוּ, אָזְנַיִם לָהֶם וְלֹא יִשְׁמָעוּ" (תהלים קטו, ה-ו). הם שומעים מה האיש מדבר, ולא שומעים מה ריבונו של עולם מדבר מתוך דברי האיש, לא רואים שדבר ה' הוא המדבר מתוך המציאות. כמו שבמקדש יש לראות את המקדש העליון, כך בעולם יש לראות את תוכנ., מהותו של העולם היא לגלות את ריבונו של עולם. אם אדם חי בהסתכלות כזו, אהבת ה' פורצת אצלו את כל הגבולות. הוא רואה את טוב ה' כל רגע.
גם מה שאדם נושם לא קורה מעצמו. על הפסוק: "כֹּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ הַלְלוּיָהּ" (תהלים קנ, ו) דורשים חז"ל: על כל נשימה ונשימה שאדם מעלה חייב לקלס את יוצרו (דברים רבה פרשה ב, לז). האוויר שאנו נושמים זו מתנה אלוהית. בכל רגע ורגע הקב"ה מזרים לתוכנו אוויר. חז"ל אומרים שהקב"ה ברא את העולם באות ה"א (בראשית רבה יב). הכוונה שהקב"ה ברא את העולם עם אוויר – ה"א היא אות המבטאת את הנשימה.

עבודת ה' רק דרך הציווי האלוהי
הדרך להיות קשורים לריבונו של עולם היא על ידי קיום רצונו. בפרשת שמיני נאמר: "וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי קָרָא מֹשֶׁה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו וּלְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל" (ויקרא ט, א), ובהמשך: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' תַּעֲשׂוּ וְיֵרָא אֲלֵיכֶם כְּבוֹד ה'" (שם ו). מדוע ישנה הדגשה שזה הדבר אשר ציווה ה'? הנצי"ב (הרחב דבר שם) מסביר שיש כאן הדרכה מיוחדת. ישראל התרוממו והתלהטו בתשוקה יתירה להתקרב לה' ביום שכל כך ציפו לו. הנה כבר בנו את המשכן, השכינה עומדת לשרות בתוכם, עברו שבעת ימי המילואים והגיע היום השמיני שבו אהרן ובניו עומדים להתחיל לעבוד. הדברים נאמרו אל בני ישראל שנפשם התלהטה ברצון לדבוק בה' באהבה בלא גבול, עד שהיו מוכנים להסתכן ולמסור את עצמם למיתה כדי להתקרב לריבונו של עולם. למרות שידעו שבהתקרבות יתירה לריבונו של עולם יש סכנה, הם חפצו להתקרב מאוד לה'. לכן אמר משה: "זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' תַּעֲשׂוּ", צריך להתקרב אל ה' רק על פי רצונו, ורק באופן זה "וְיֵרָא אֲלֵיכֶם כְּבוֹד ה'". את ריבונו של עולם צריך לעבוד על פי ה' ולא על פי רגשות הלב והטבע האנושי, כמה טהור וזך שיהיה. את העבודה צריך לעשות כשם שציווה הקב"ה. הנצי"ב ביאר שגם בני עדת קורח היו צדיקים ורצו להתקרב לה' על ידי עבודת הקטורת, למרות שידעו שיש סיכוי שימותו.
הנצי"ב מוסיף ומביא שזה ביאור ה"מכילתא" על הפסוק (ספרא שמיני, מכילתא דמילואים ו):
אמר להם משה: אותו יצר הרע העבירו מלבכם ותהיו כולכם ביראה אחת ובעבודה אחת לשרת לפני המקום. כשם שהוא יחידי בעולם כך תהיה עבודתכם מיוחדת לפניו, שנאמר: וּמַלְתֶּם אֵת עָרְלַת לְבַבְכֶם (דברים י, טז), מפני מה? כִּי ה' אֱלֹוהֵיכֶם הוּא אֱלֹוהֵי הָאֱלֹוהִים וַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים (שם יז), עשיתם כן – וְיֵרָא אֲלֵיכֶם כְּבוֹד ה' (ויקרא ט, ו).
מבאר הנצי"ב שהכוונה היא שכל ישראל יהיו בעבודה אחת, בדרך התורה כמצוות ה', ולא באופן שכל אחד עובד את ה' על פי רחשי לבבו וכפי הבנתו והרגשתו האישית. הנצי"ב מבאר שבעבודה אישית קיים יצר הרע, שאותו צריך להעביר מהלב כדי לעשות בדיוק כפי שציווה ה'.
ה"שפת אמת" (שמיני תרל"א) מבאר גם הוא פסוק זה, ומדגיש את הצד החיובי. הנצי"ב הסביר שבשום פנים ואופן אסור לעבוד את ה' שלא על פי צו ה', וה"שפת אמת" לומד מהפסוק שכל העשיות יהיו רק כאשר ציווה ה', בכל דבר בעולם. לא רק המצוות, כל ההתנהגות צריכה להיות תמיד כאשר ציווה ה'. יש למצוא בכל דבר את דבר ה', גם בעשיות של רשות. בכל התנהגות, בכל המפגשים עם הסובב ובכל מה שקורה איתו – לראות את ריבונו של עולם בכל דבר ודבר. רצון ה' הוא בכל דבר בעולם, הכל הוא ברא לכבודו ובכל מעשה צריך למצוא את הנקודה הפנימית של רצון ה'.
מי שמצא את רצון ה' והצביע עליו היה משה רבנו, שאמר לישראל: "זֶה הַדָּבָר". ראו את העצמיות של הדבר, את מה שציווה ה' בדבר, בכל דבר שאתם עושים, מצאו את מה שציווה ה' לעשות בו, כיצד משתמשים בו לעבודת ה'.
ה"אור החיים" מסביר ביאור שלישי על הפסוק הזה. בפסוק הקודם כתוב: "וַיִּקְרְבוּ כָּל הָעֵדָה וַיַּעַמְדוּ לִפְנֵי ה'", ומדייק "אור החיים" שעל כך אמר להם משה: "זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' תַּעֲשׂוּ וְיֵרָא אֲלֵיכֶם כְּבוֹד ה'". הקב"ה רוצה את העמידה הזאת, ה' רוצה שתמיד תעמדו לפניו ותמיד תזכרו שאתם עומדים לפניו. "שִׁוִּיתִי ה' לְנֶגְדִּי תָמִיד כִּי מִימִינִי בַּל אֶמּוֹט" (תהילים טז, ח). "אור החיים" מדייק את דבריו על פי המדרש שהביא הנצי"ב:
תהיה עבודתכם מיוחדת לפניו שנאמר: וּמַלְתֶּם אֵת עָרְלַת לְבַבְכֶם (דברים י, טז), מפני מה? כִּי ה' אֱלֹוהֵיכֶם הוּא אֱלֹוהֵי הָאֱלֹוהִים וַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים (שם יז), עשיתם כן – וְיֵרָא אֲלֵיכֶם כְּבוֹד ה' (ויקרא ט, ו).
מבאר "אור החיים" שזאת כוונת המדרש, לזכור תמיד שעבודתכם היא לפני ה'. בזמן שכל הקהל עומד לפני ה' זאת המדרגה הגבוהה, "וַיִּקְרְבוּ כָּל הָעֵדָה וַיַּעַמְדוּ לִפְנֵי ה'", זאת המדרגה היותר גדולה והיותר שלימה. אם כן למדנו מפרשה זו: לא לעשות אחרת מרצון ה' כמו שאומר הנצי"ב, בכל דבר בעולם למצוא את רצון ה' כמו שאומר ה"שפת אמת", ו"אור החיים" משלים את הדברים בכך שתמיד צריך לעמוד לפני ה'.

אחריות בני התורה
לא פשוט ליישם את הדברים. קל לתת עצות אך קשה ליישמן. אם משתדלים – מתקדמים, לא בשעה אחת, לא ביום אחד ולא בהחלטה חד פעמית; כדי לפעול על דברים שנוגעים לעומק נדרש תהליך. אנחנו צריכים להצליח ליצור דגם של אנשים אוהבי ה' בגדלות ובשמחה, וכך כל היצרים יידחו מאיתנו, כל הגירויים השליליים יהיו מאוסים עלינו, נגיע למצב שלא תהיה תאווה לרע ולא יהיה צריך להילחם נגדו. אנו זקוקים למאה אנשים שיגיעו לשלב הזה, כדי שיוכלו להפיץ זאת לכל הנוער בארץ. זאת תהיה מהפכה של ממש. הדור דורש זאת, וזה מה שה' רוצה מאיתנו. נוכיח שמציאות כזאת היא דבר מעשי, ואחרי שנוכיח זה יתפשט. מי שיזכה להיות מהראשונים יהיו זכויותיו גדולות מאוד. ה' יתן לנו את הכוח לעלות ולהצליח. חזק ונתחזק.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il