ישיבה
בית המדרש
- מדורים
- רביבים
- שבת ומועדים
- סוכות
- מעמד הקהל וניסוך המים
מטבע הדברים, בתקופת בחירות, שבהן צריך להכריע ולבחור מפלגה אחת, מובלטות המחלוקות והאחווה הבסיסית שאמורה להיות בין כל ישראל נפגמת. לכן יחד עם החובה להביע עמדה ולקדם ערכים דרך המפלגות השונות, גם חובה לזכור את הערכים המשותפים – ועל ידי כך למנוע את התפתחות הוויכוח לאיבה. לשם כך טוב שיהיו רבנים שיישארו מחוץ לוויכוח הפוליטי.
עמדה זו מתאימה לחג הסוכות, שבו צריכים כל ישראל להתעלות מעל צורכי השעה הפרטיים ולעלות יחד לבית המקדש ולחגוג את כל הטוב שאספו במשך השנה. את הטוב על כל צדדיו ומדרגותיו, גם אלו שנראים לכאורה כסותרים. וזהו שאמרו חכמים: ראויים כל ישראל לישב בסוכה אחת (סוכה כז, ב). וכן ארבעת המינים רומזים לכל סוגי היהודים שמתאגדים יחד בחג הסוכות. ועל ידי התאחדות כולם, כולל אלה שאין בהם תורה ומצוות, ה' מתעלה וישראל מתקיימים ומתברכים (ראו פניני הלכה סוכות א, ח; ד, ב).
מצוות הַקְהֵל
מצווה נוספת שמבטאת את רעיון האחדות סביב התורה המקודשת היא מצוות הַקְהֵל. בחג הסוכות שבמוצאי שנת השמיטה מצוות עשה להקהיל את כל ישראל, אנשים נשים וטף, ולקרוא באוזניהם מן התורה פרשיות מחומש דברים שמזרזות לאמונה, יראה, לימוד תורה וקיום מצוותיה.
רביבים (823)
הרב אליעזר מלמד
688 - קבלת מלכותו ותקיעת השופר
689 - מצוות הקהל ואחדות העם
690 - לימוד התורה כפשוטה
טען עוד
גם חכמים גדולים שידעו את כל התורה וגרים שעוד לא הבינו עברית היו חייבים במצווה, שמעמד הקהֵל הוא מעין בבואה של מעמד הר סיני, וכל ישראל יחד צריכים לכוון לבבם ולדמות בנפשם כאילו עתה הם מקבלים את התורה מפי הגבורה (עיין רמב"ם חגיגה ג, ו).
תיקנו חכמים שהמלך הוא שיקרא בתורה, כדי לכבד ביותר את מעמד הקהֵל. אולם גם כאשר אין מלך או שקולו חלש או שהוא קטן, אין המצווה מתבטלת, ויקרא הגדול שבישראל, כגון נשיא, כהן גדול או גדול הדור (פניני הלכה סוכות ח, א).
יש אומרים שקיימו את מעמד הקהֵל בלילה של מוצאי יום טוב הראשון (תפארת ישראל), ויש אומרים שקיימו אותו למחרת ביום הראשון של חול המועד סוכות (האדר"ת).
התועלת למשתתפים
לכל אחד מהמשתתפים במעמד הייתה תועלת גדולה. מי שמסוגלים ללמוד ולהעמיק בדברי התורה היו מתעוררים מתוך כך להרבות בלימוד. מי שמסוגלים לשמוע ולהבין היו מתעוררים להטות אוזנם לשמוע את דברי התורה ולקיימם. הקטנים שהגיעו לגיל חינוך היו מטים אוזנם לשמוע את התורה, ומתוך גודל קדושת המעמד קיבלו חשק וחיזוק עצום ללמוד את התורה ולקיים את מצוותיה. ואף הטף שהתקרבו לגיל חינוך ספגו בנשמתם את גודל מעלתה של התורה, שאין חשובה ממנה, שכולם יחד מתאספים לשומעה. ואף הוריהם התעוררו מתוך כך להכרת השליחות הגדולה המוטלת עליהם: לחנך את ילדיהם לתורה ולמצוות (רמב"ן דברים לא, יב-יג; מהר"ל גור אריה שם).
זמן המצווה והחייבים בה
מעמד הקהֵל חתם בחותם קודש את מחזור השמיטה הקודם, שלאור ההתכנסות של כל ישראל לשמוע את התורה בסוף מחזור השמיטה עלה והתברר שכל מה שהיה מקושר לתורה הוא בעל ערך נצחי, ומה שלא – נשכח ונאבד. ומתוך כך קיבל עם ישראל הארה וחיזוק להמשיך ללכת בדרך התורה במשך מחזור השמיטה העומד לבוא לטובה.
גם מי שלא היה יכול לשמוע את קריאת המלך בגלל שמיעתו החלשה, או מפני שנאלץ לעמוד רחוק מחמת הצפיפות – צריך היה לכוון ליבו לקריאה, "שלא קבעה הכתוב אלא לחזק דת האמת, ויראה עצמו כאילו עתה נצטווה בה ומפי הגבורה שומעה, שהמלך שליח הוא להשמיע דברי הא־ל" (רמב"ם חגיגה ג, ו, עפ"י לחם משנה שם).
סדרי המצווה
לקראת הכינוס היו הכהנים סובבים בכל ירושלים ותוקעים בחצוצרות כדי להקהיל את העם להר הבית. והיו מביאים בימה גדולה של עץ ומעמידים אותה באמצע עזרת נשים, והמלך היה עולה ויושב עליה כדי שישמעו את קולו וכדי שיראו אותו בקריאתו. ואם רצה לכבד את התורה ולקוראה בעמידה, הרי זה משובח.
לכבוד התורה והמלך היו מהדרים להעביר את הספר ולהעלותו מאדם לאדם עד שיגיע למלך. וכך עשו: חזן בית הכנסת שעל הר הבית היה נוטל את ספר התורה ונותנו לראש הכנסת, וראש הכנסת נותנו לסגן הכהן הגדול, וסגן הכהן הגדול היה נותנו לכהן הגדול, והכהן הגדול נותנו למלך, והמלך היה מקבלו כשהוא עומד.
לפני הקריאה בתורה ואחריה בירך המלך כדרך שכל הקוראים בתורה מברכים, ולאחר מכן הוסיף עוד שבע ברכות, על ישראל ועל המקדש.
מנהג זכר להקהֵל
בדורות האחרונים עוררו גדולי הרבנים את הציבור היהודי שהתקבץ בארץ ישראל לעשות זכר למצווה היקרה הזאת, כדי לכבד את התורה וכדי לעשות זכר למקדש. וכבר למדנו שתיקנו חכמים כמה תקנות זכר למה שהיו נוהגים במקדש, ולמדו זאת ממה שנאמר: "כי אעלה ארוכה לך וממכותיך ארפאך נאום ה', כי נידחה קראו לך, ציון היא דורש אין לה" (ירמיהו ל, יז), ממה שנאמר "דורש אין לה", משמע שצריך לדורשה ולהזכירה, ועל ידי כך תתרפא מכתה (ראש השנה ל, א).
אומנם מוסכם שכיום מצוות הקהֵל המקורית אינה מתקיימת, מפני שהמצווה קשורה במצוות העלייה לרגל, וכל זמן שבית המקדש חרב אין מצווה לעלות לרגל (חגיגה ג, א). אף על פי כן ראו גדולי הרבנים עניין גדול בעשיית זכר למצווה הזאת שמתקיימת על ידי כלל ישראל, ובמיוחד בדורות הללו, שעם ישראל הולך ומתקבץ בארצו.
אומנם בין הרבנים החרדים היו שהתנגדו לקיום המעמד, מחשש לפריצת גדרות המסורת. ומכיוון שאין לדבריהם בסיס איתן בהלכה לא חששו לדבריהם גדולי הרבנים.
הרבנים שעודדו קיום זכר להקהֵל
הראשון לעורר לכך היה הרב האדר"ת שבסוף ימיו כיהן כרבה של ירושלים וחיבר לשם כך את קונטרס 'זכר למקדש'. בעמדה זו נקט גם חתנו, מרן הרב קוק, אף שלא הספיק לעורר לכך בפועל. עוד רבנים עודדו מנהג זה, וביניהם הרב טיקוצ'ינסקי (עיר הקודש והמקדש ח"ד פרק טו), והרבנים הראשיים לישראל הרב הרצוג והרב עוזיאל. גם הרב חרל"פ והרב צבי יהודה הכהן קוק תמכו בעמדה זו. במיוחד פעלו למען קיום המעמד הרב שלמה דוד כהנא, שבמשך עשרות שנים כיהן כאב"ד בוורשה ובסוף ימיו שימש כרבה של העיר העתיקה, ובנו הרב שמואל זנוויל, שבעת שכיהן כמנכ"ל משרד הדתות ארגן בפועל את מעמדי 'זכר להקהֵל'.
קיום מעמדי הקהֵל בפועל
בשנת תש"ו, לאחר השואה ולפני קום המדינה, יצאה יוזמתם של הרבנים אל הפועל והתקיים לראשונה מעמד 'זכר להקהֵל' בהשתתפות הרבנים הראשיים וגדולי הרבנים. את מלאכת הארגון ביצע המרכז לתרבות של הפועל המזרחי. מאז בכל סיום שמיטה התקיים מעמד 'זכר להקהֵל', זולת בשנת תשל"ד, מפני שבאותם ימים מלחמת יום הכיפורים הייתה בעיצומה, והגברים גויסו לקרבות לחרף נפשם על הגנת העם והארץ. בשנת תשמ"ח התקיים מעמד מכובד במיוחד שבראשו עמדו הרב שפירא והרב אליהו שכיהנו כרבנים הראשיים. רבבות התקבצו לרחבת הכותל, שהתמלאה עד אפס מקום עם כל המבואות והמרפסות הצופות אליה. המעמד שודר בשידור חי בטלוויזיה, נשיא המדינה חיים הרצוג השתתף יחד עם הרבנים הראשיים בקריאה. רבים מצמרת המדינה השתתפו בטקס, וביניהם ראש הממשלה, שרים רבים ונשיא בית המשפט העליון. מאז ועד היום, בכל מוצאי שמיטה, ביום הראשון של חול המועד סוכות, מתקיים בכותל המערבי מעמד 'זכר להקהֵל', בהמון רב וכבוד גדול לה' ולתורתו.
כהמשך לכך יש מקום לחזק את היוזמות לקיים זכר להַקְהֵל בקהילות השונות, כדי להתכנס יחד לקרוא בחומש דברים ולעורר את הלבבות לאמונה ולימוד התורה וקיום מצוותיה, להתחזק במצוות האמונה וביישוב הארץ, בהעמדת המלכות והמשפט ובעזרה לזולת, שאלו המצוות העיקריות שהיו קוראים במעמד הקהֵל (ראו פניני הלכה סוכות ח, ב).
השראה ממנהג הקהֵל לכל הקהילות
כיוצא בזה תיקנו חכמים בהשראת מצוות הקהֵל שייקהלו ישראל בכל קהילה לקרוא בתורה בכל שבת. וכן תיקנו לקיים את דרשת השבת שאליה היו מגיעות גם נשים (ירושלמי סוטה א, ד; תניא הראשון יח). "אמר הקב"ה למשה: עשה לך קהילות גדולות ודרוש לפניהם ברבים הלכות שבת, כדי שילמדו ממך דורות הבאים להקהיל קהילות בכל שבת ושבת ולכנוס בבתי מדרשות, ללמד ולהורות לישראל דברי תורה איסור והיתר, כדי שיהא שמי הגדול מתקלס בין בניי... אמר משה לישראל: אם אתם עושים כסדר הזה, הקב"ה מעלה עליכם כאילו המלכתם אותו בעולמו" (ילקוט שמעוני ויקהל ת"ח).
מתוך בעיתון בשבע
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
