ישיבה
בית המדרש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש בראשית
- ויצא
שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם
הרגשה מיוחדת במינה להיות בבית אל ב'שבת בית אל', ולקרוא את הפרשה הזאת, פרשת החלום בבית אל. אנחנו אמנם לא בדיוק באותו מקום, אבל בוודאי במקום סמוך ונראה. זה המקום, שבחז"ל באחת הדעות, אומרים שכאשר יעקב יצא לחרן בקפיצת הדרך, קדושת בית המקדש קפצה לכאן לקראת יעקב אבינו.
"וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו" (בראשית כח, יא) ואחר כך כתוב: "וַיִּקַּח אֶת הָאֶבֶן אֲשֶׁר שָׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיָּשֶׂם אֹתָהּ מַצֵּבָה" (שם פס' יח). חז"ל מדייקים מכאן שכל אחת מהאבנים אמרה עלי יניח צדיק ראשו עד שנתלכדו כל האבנים להיות אבן אחת (בראשית רבה סח, יא). אומר המהר"ל דבר זה מופלא מצד שיעקב הוא מאחד את כל ישראל ועל ידו הם גוי אחד בארץ. יעקב אבינו נקרא ישראל, ועם ישראל כולו נקרא ישראל על שמו. זאת אומרת, שיעקב הוא מאחד את כל ישראל. ומדוע יעקב הוא זה שמאחד את כל ישראל כי יעקב מדרגתו עליונה מאד. חז"ל אומרים לנו ששופרא דיעקב מעין שופרא דאדם הראשון (בבא בתרא נח.). יעקב הוא מתקן מבחינה מסוימת את חטאו של אדם הראשון. זה התחיל באברהם והמשיך ביצחק, ויעקב הגיע לאיזו בחינה מסוימת של תיקון חטא אדם הראשון. אדם הראשון היה בריאה אלוקית והיה מושלם בבריאתו. ושופרא דיעקב מעין שופרא דאדם הראשון, כפי שהיה לפני החטא. אז יעקב היה במדרגה כל כך גבוהה, ואומר המהר"ל, שככל שעולים במדרגה ונמצאים במקום יותר גבוה ויותר מתוקן, במקום מופשט, שם אין פירוד, רק אחדות. ויעקב אבינו נמצא במקום הגבוה הזה שבו הכול מאוחד. וזה הרמז של חז"ל שכל האבנים התלכדו יחד לאבן אחת. חז"ל אומרים שהיו שתים עשרה אבנים כנגד שבטי ישראל, כולן התאחדו כל אחת אומרת עלי יניח צדיק ראשו, כל שבט קשור עם יעקב, והוא המאחד את כל ישראל. והוא שם את האבן מראשותיו, מדייק בזה המהר"ל שהראש הוא אחד, הוא המקור שמאחד את כל הגוף כולו. הוא המקור שהכול מתאחד סביבו. זהו יעקב שמאחד את עם ישראל.
יעקב מעין דיוקן של מעלה
ויעקב חולם את המהות שלו, חולם את התפקיד שלו בעולם: "וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ" (בראשית כב, יב). מפרשים חז"ל, המלאכים עולים למעלה ורואים דיוקן כביכול של השכינה, מסתכלים למטה ורואים את יעקב, והוא נראה כמו דיוקן של מעלה. כלומר יש איזו בחינה ביעקב שהוא כל כך נטהר והזדכך שהוא כביכול נראה כמו דיוקן של מעלה. והם רוצים לפגוע בו כי המלאכים מקנאים שהוא נמצא בארץ ואיך הוא יותר מהם, איך הוא כמו דיוקן של מעלה, "וְהִנֵּה ה' נִצָּב עָלָיו" (שם פס' יג) ה' מגן עליו מפני המלאכים. חז"ל רוצים ללמד אותנו על המקום הגבוה של יעקב אבינו.
'בשבילי נברא העולם'
ראיתי בשיחה מעובדת מדברי ר' מנחם מנדל מוויטבסק על דברי המשנה במסכת סנהדרין (פרק ד' משנה ה): "לפיכך חייב אדם לומר בשבילי נברא העולם". המשנה מדברת על עדים שבאים להעיד בדיני נפשות שמישהו חייב מיתה, ומסבירה המשנה עד כמה זה חמור שמישהו יהרוג את הנפש כי כל אדם ואדם יכול לצאת ממנו עולם שלם, כמו שהיה אצל אדם הראשון שהוא היה אדם אחד וממנו יצא עולם שלם. כל אחד הוא שקול כנגד כל העולם, לפיכך חייב אדם לומר בשבילי נברא העולם, רש"י מסביר אם אדם בבכוח בפוטנציאל שלו הוא בעצם אדם שממנו יכול לצאת עולם שלם, אז הוא חשוב כעולם מלא. אדם צריך לדעת את משמעות מעשיו שהם שקולים כנגד כל העולם.
הפשט של הדברים 'חייב אדם לומר בשבילי נברא העולם' - הרי יש עוד אנשים בעולם, אלא הכוונה שאדם יכול לעלות למדרגה רוחנית כזאת שכאילו בשבילו נברא העולם. כמו שחז"ל אומרים לנו על אברהם אבינו "אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם" (בראשית ב, ד) אל תקרי בהבראם אלא באברהם (בראשית רבה יב, ט) האותיות 'בהבראם' הן אותיות באברהם, זאת אומרת בזכותו של אברהם אבינו העולם נברא וממשיך להתקיים. וכמו שאמר רבי שמעון בר יוחאי שבזכות אני ובני, העולם יכול להתקיים (סוכה מה:). אדם אחד יכול להיות במצב כזה מרומם ומתוקן, שהוא בעצמו גורם שכל העולם כולו יתקיים בזכותו. למדרגה כזאת יכול להגיע האדם, כך היה אברהם אבינו. וזו מדרגת יעקב. יעקב הוא "סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה" (בראשית כח, יב), הוא המחבר שמיים וארץ. "וְהִנֵּה ה' נִצָּב עָלָיו" (שם פס' יג) על מי ניצב, האם על יעקב או על הסולם - זה אותו הדבר! הסולם זה יעקב, הסולם מבטא את עניינו של יעקב, ה' נצב עליו, יעקב הוא נושא את שם ה' בעולם. יעקב אבינו במדרגה כזאת רוחנית שהוא הנושא שה' נצב עליו. הרי שבידי אדם היכולת כביכול לקיים את העולם.
להתבונן בכל מאורע בעולם מה בא ללמד אותי
מוסיף על זה ר' מנחם מנדל מוויטבסק, שכל מה שקורה בעולם זה קשור לאדם כיוון שהוא יכול להשפיע על כל העולם, הוא צריך להתבונן בעולם ולחשוב שכאילו כל מה שקורה בעולם זה תלוי בו, ומה שקורה בעולם זה אמור להשתקף בו. יש צרות יש קשיים, זה אומר שמשהו בך צריך תיקון. כמו שנאמר בזוהר שבאו תלמידים לרבי שמעון בר יוחאי ואמרו שיש עצירת גשמים אמר להם רשב"י עצירת גשמים, זאת אומרת, שיש איזה מחסום בשפע בעולמות העליונים ועל כן יש עצירת גשמים גם בפועל. מה שקורה כאן בעולם, נובע מסיבה עליונה בעולמות עליונים, אם יש שמה חסימה עליונה, שקירבת ה' היא לא שלמה יש איזו חציצה, "כִּי אִם עֲוֹנֹתֵיכֶם הָיוּ מַבְדִּלִים בֵּינֵכֶם לְבֵין אֱלֹהֵיכֶם" (ישעיהו נט, ב). זה גורם שגם כאן בעולם נעצר השפע. תסתכל על העולם, ותראה את המשמעות הרוחנית של הדברים הללו. כשאדם מתבונן הוא יכול להיות במדרגה שיש לו השפעה על העולם כולו, ומה שקורה בעולם תלוי בו במידה מסוימת. אז בכל דבר שהוא רואה בעולם, הוא מבין מה המשמעות בשבילו. אם יש שפע בעולם מצד אחד, ומצד שני חוסר בעולם, זה אומר על המצב הרוחני הפנימי שלו. זה הפירוש 'בשבילי נברא העולם', היינו שכל מה שקורה בעולם, בא כדי ללמד אותי על המצב שלי. אם יש מקום בעולם שהוא לא מושלם, במידה מסוימת זה תלוי בי, ואני צריך לראות איך אני מתקן בי את החיסרון הזה. כלומר, כל המציאות כולה מדברת אל האדם. העולם מדבר אליו ומלמד אותו מה הוא צריך לעשות, וכיצד עליו לפעול כדי לתקן ולהתקדם ולעלות.
ר' מנחם מנדל מויטבסק מביא משל מתינוק שחושב שהכול שלו. כל מה שמביאים לבית הוא חושב שזה שלו. כל מה שבבית, אבא, אמא, האחים, הצעצועים, המשחקים, הכול סובב סביבו, הכול בשבילו, אין מישהו אחר. כשאדם גדל, במובן מסוים הוא צריך לרומם את המחשבה הזאת, שהרי היא מחשבה תינוקית טבעית פשוטה, צריך לרומם אל מקום גבוה יותר ולהתבונן שכל העולם מדבר אליו, בשבילי נברא העולם. אם תינוק אומר 'בשבילי נברא העולם', אז גם אדם שמתעלה למדרגה גדולה, צריך להבין שבעצם כל מה שקורה שייך לו. צריך ללמוד איך מכל מה שקורה, הוא פועל לתיקון ושלמות של עצמו, וממילא כמובן זה משפיע על כל העולם. אני אמנם אומר שזה מבחינה מסוימת, אבל באמת כך הדבר, שכל אדם קשור לכל העולם כולו, וכל אדם בהתנהגות שלו משפיע על עולם שלם. וכיון שכך, האדם צריך להתבונן בעולם ולראות מה חסר, ואם חסר, זה חסר בו, וללמוד מזה מה עליו לתקן. יעקב אבינו היה במדרגה הזאת שהעולם עומד עליו, כמו שהיה אצל אברהם אבינו, ובמובן מסוים בבחינה עוד יותר גבוהה אצל יעקוב, כי יש התקדמות מאברהם ליצחק ומיצחק ליעקב. העולם עומד על יעקב וזה הרעיון של הסולם.
מעשה אבות סימן לבנים – עם ישראל חוזר לארצו
יעקב זה בעצם ישראל, והוא מייצג את עם ישראל. חז"ל אמרו לנו שמעשה אבות סימן לבנים, מה שקורה עם האבות אחר כך מתברר שזה סימן לבנים. והתהליך הזה שקורה ליעקב שהוא צריך לעבור את הגלות ואחר כך לשוב בחזרה, זה סימן לבנים "וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ וַהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל הָאֲדָמָה הַזֹּאת" (בראשית כח, טו), זה נאמר לא רק ליעקב אבינו הפרטי, זה נאמר לכל ישראל. "הנה אנוכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך והשיבותיך אל האדמה הזאת" וזה מה שקורה. ואנחנו ב"ה אחרי אלפים שנות גלות חזרנו, ואנחנו נמצאים במקום הזה שהקדוש ברוך הוא אמר את הדברים האלה והשיבותיך אל המקום הזה.
מדרגת יעקב - נחלה בלי מיצרים
הגמרא בשבת קיח: אומרת: אמר ר' יוחנן משום ר' יוסי כל המענג את השבת נותנים לו נחלה בלא מיצרים שנאמר "אָז תִּתְעַנַּג עַל ה' וְהִרְכַּבְתִּיךָ עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ וְהַאֲכַלְתִּיךָ נַחֲלַת יַעֲקֹב אָבִיךָ" (ישעיהו נח, יד), לא כאברהם שכתוב "קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ כִּי לְךָ אֶתְּנֶנָּה" (בראשית יג, יז) ולא כיצחק שכתוב בו: "כִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל" (בראשית כו, ג). אלא כיעקב שכתוב בו: "וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה" (בראשית כח, יד).
זאת אומרת, שנחלתו של יעקב אבינו היא בלתי מוגבלת. זה המשך למה שאמרנו מקודם שיעקב הוא במדרגה מאוד גבוהה, כביכול מדרגה רוחנית עליונה מופשטת מעל הגבולות, והברכה אליו מתפרצת בלי גבולות "ופרצת ימה וקדמה צפונה ונגבה".
מצד שני אנחנו פוגשים מאמר חז"ל במסכת פסחים (פח:) שבו רואים שיעקב מבטא את המסגרת את הבית.
"אמר ר' אלעזר מאי דכתיב: "וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה' אֶל בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב" (ישעיהו ב, ג) אלהי יעקב ולא אלהי אברהם ויצחק אלא לא כאברהם שכתוב בו הר "אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם בְּהַר ה' יֵרָאֶה" (בראשית כב, יד). ולא כיצחק שכתוב בו שדה שנאמר וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה" (בראשית כד, סג) אלא כיעקב שקראו בית שנאמר: "וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא בֵּית אֵל" (בראשית כח, יט).
שוב רואים שיש מדרגות מדרגות, והלכו עמים רבים...אל בית אלוקי יעקוב , זו המדרגה של יעקב . אצל אברהם הר ה', יצחק שדה, ויעקב בית.
מזבח ומצבה – עבודה כללית ופרטית
נסביר את המדרגה של יעקב, על פי מה שהרב מסביר בעניין המצבה.
חז"ל אומרים שהמצבה שהייתה אהובה בימי האבות אחר כך נאסרה. התורה מצווה וְלֹא תָקִים לְךָ מַצֵּבָה" (דברים טז, כב), מה קרה מה השתנה שמצבה הייתה אהובה בימי האבות, ואחר כך נאסרה. יש בזה כמה פירושים של ראשונים, הרב מסביר (באגרות ראי"ה חלק ג' איגרת תשמ"ו) שבזמן האבות ההדרכה הייתה כללית מאוד, לא הייתה מסגרת של הלכות של סדר. ההדרכה הייתה לקרב את הבריות אל ריבונו של עולם באופן מאוד כללי. לדעת שיש בורא עולם וצריך לעבוד אותו ולעשות את רצונו אבל ללא מסגרת ממשית איך לעבוד בפרטי הדברים. עוד לא הייתה מסגרת של תרי"ג מצוות. זו הייתה מצבה. זה היה השלב הראשון, מצב התחלתי לא מושלם, שאמנם עובדים את ה', אך כל אחד כיחיד וכפרט. אחר כך כשעם ישראל קם ונהיית אומה, עבודת ה' מתחילה להופיע בתור כלל ולא בתור פרטים, כלל ישראל מופיע בצד השלם שלו, ויש בחינה של תורה. זאת אומרת, יש כאן שני שלבים, האבות מבטאים את העבודה האישית הפרטית. כל אחד קשור לריבונו של עולם בקשר שלו, ועובד את ה' לבדו, אין קבוצה, אין מסגרת, אין אומה, אין ציבור, יש רק יחידים. כך היה בהתחלה סדר עבודת ה'. אחר כך שלב הבא כשעם ישראל מופיע בתור עם, עבודת ה' משתנה לחלוטין. עם ישראל עובד כעם "מִזְבַּח אֲבָנִים תַּעֲשֶׂה לִּי" (שמות כ, כא) לא פרטים שכל אחד בדרך שלו מתקשר לריבונו של עולם. אלא עם ישראל עובד ככלל, פירושו של דבר שכל עם ישראל עובד יחד את ריבונו של עולם. זה מה שמתבטא בבית המקדש שמקריבים קרבן אחד בשם כלל ישראל. "אֶת הַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם" (שמות כט, לט). כלל ישראל מקריב קרבן אחד. כלל זה גם אחד, וגם הרבה פרטים שהופכים להיות אחד, לציבור. וכשעם ישראל כציבור עובד את ה', המצבה נהייתה שנואה. בהתחלה זה היה סדר עבודת ה' אבל אחרי שעם ישראל נהיה עם וציבור, אז העבודה דווקא במזבח אבנים ולא במצבה, לא עובדים את ה' כפרטים, אלא עובדים את ה' כולם ביחד, וכל אחד ואחד הוא חלק מכל המהלך של ההופעה האלוקית הכללית שמופיעה בעם ישראל.
בית אלקי יעקב – מסגרת מפורטת שעל ידה יופיע דבר ה' בעמים
הרב מדגיש עוד נקודה, 'בית'. אצל האבות הייתה עבודת ה' לא דווקא בפרטי מצוות על פי סדר של קיום התורה, אלא באופן כללי מתחברים אל הקודש, אל האור, אל ריבונו של עולם, רוצים להיות יותר טובים יותר מתוקנים בלי מסגרת מפורטת של הלכות והדרכה שיורדת לכל סדרי החיים ומכוונת את העבודה לכל פרטיה ודקדוקיה. לאחר שניתנה לנו תורה, התורה מכוונת אותנו לאופן השלם והמתוקן. זו הבחינה של בית של יעקב. זהו סדר העבודה העתידי של ישראל שהם עובדים באופן השלם והמתוקן. יעקב מבטא את המהלך הזה שיהיה לעתיד לבוא, המהלך של התיקון השלם. לא הר ולא שדה אלא מסגרת של בית. וזו בעצם הדרך לרומם את כל העמים כולם. כלומר כשישראל עובדים את ה' בצורה המושלמת, בצורה של בית ומסגרת מפורטת, אז יגיעו ישראל למעלתם השלמה, ואז יתקיים הפסוק שהנביא אומר: "ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלוקי יעקב". דווקא השלמות של המציאות של אומה שמקיימת את כל המסגרת של עבודת ה', היא תביא להכרה של כל האומות, שיראו את גדולת הדרך הזאת וירצו להתחבר אליה. ואנחנו מתקרבים לזה.
חלום ונבואה היחס ביניהם
השבוע היה יום השנה של הרב חרל"פ (ז' כסלו). ורציתי להזכיר משהו מדבריו. הרב חרל"פ אומר שיש מדרגות בנבואה, חלום זו המדרגה הכי נמוכה של נבואה. זה מובא גם בחז"ל וגם בזוהר. ויש מדרגות גבוהות זו למעלה מזו מדרגות של נבואה, וזאת מדרגה כביכול הנמוכה - מדרגת החלום. הזוהר שואל בפרשה למה יעקב רק חולם חלום ולא שומע את דבר ה' כשהוא ער. והזוהר מסביר מפני שיעקב עוד לא התחתן. כל עוד הוא לא היה שלם הוא לא זוכה. ומתעוררת השאלה אבל אחרי שיעקב הגיע לחרן ללבן והוא התחתן, למה הקדוש ברוך הוא התגלה אליו בחלום למרות שהוא כבר התחתן, כי הוא עדיין בחוץ לארץ. בחוץ לארץ אי אפשר להגיע למדרגת הנבואה הגדולה. אחר כך כשיעקב חוזר לארץ ישראל אז הוא עולה במדרגה והוא לא רק חולם חלום. הקדוש ברוך הוא מדבר אליו במראה ממש ולא בחלום.
מבאר הרב חרל"פ, יש בחלום מבחינה מסוימת מדרגה יותר גבוהה ממדרגה של נבואה רגילה. כי נבואה באה מלמעלה, וחלום בא מתוך פנימיותו של האדם מתוך תוכו. לא הקדוש ברוך הוא נגלה אליו מלמעלה, אלא הוא חולם. הנשמה הגיעה למדרגה כל כך טהורה ופנימית שהיא כבר פוגשת את הקדוש ברוך הוא בתוכה, וזה משהו עצמי. מה שאין כן נבואה היא יכולה לשרות על אדם שהוא לא כל כך ראוי לנבואה, ובאופן חד פעמי הנבואה שורה עליו. אדם כזה שאינו בר הכי לו יראה בחלום. החלום מבטא גדולה פנימית של האדם שהוא כל כך הזדכך והזדכך והוא כבר רואה דברים רוחניים מאוד עליונים בגלל הזכות שלו. יש בזה צד לא גבוה כי זה לא ניתן ממש מלמעלה, אולם יש בזה צד מעלה של האישיות המיוחדת הזאת. זו הנקודה של חלומו של יעקב.
הדבקות של הרב חרל"פ ברבו ובארץ ישראל
הרב צבי יהודה כשהיה מזכיר את הרב חרל"פ, היה מדגיש נקודה אחת מיוחדת באישיות שלו, שהוא חשב שזה הדבר שצריך ללמוד ממנו וזה מבטא את עניינו - הדבקות שלו ברב. בבית הרב יש חדר קטן שבו הרב היה לומד. הרב צבי יהודה סיפר לי שכשהרב חרל"פ היה מתקרב לחדר הקטן של הרב בבית הרב, מתקרב לידית הדלת, היה כולו רועד מיראה. כך היה היחס שלו כלפי הרב קוק. הרב חרל"פ בעצמו היה תלמיד חכם גדול, היה גאון, מגדולי התורה בירושלים ובכלל. אבל כשהיה כותב לרב, כתב בדרך ארץ עצומה ובהתבטלות מלאה, ''משתחווה' וכל מיני ביטויים של התבטלות. הרב צבי יהודה חשב שהקשר הזה תרם להתעלותו הגדולה של הרב חרל"פ.
הרב חרל"פ מספר על המעלה שהייתה לרב זצ"ל שלא הייתה לו 'נפילת המוחין'. מה זה נפילת המוחין - זה ביטוי של החסידות האומר לשמור על גובה רוחני כל הזמן שלא יהיה הפסק בדבקות, שיהיה מצב כזה של 'כמעיין המתגבר וכנהר שלא פוסק' וזה היה הרב. כל אישיותו, כל ימיו, עד יומו האחרון הוא היה כמעיין המתגבר לא היו לו נפילות. מה פירוש נפילות לא מה שאנו אומרים נפילות חלילה אלא כאילו יש מצבים כאלה שלפעמים היו הגדולים אומרים 'היום אין לי ראש', 'היום אין לי מה להגיד', 'יש הסתר פנים' אצל הרב זה לא היה.
לרב חרל"פ הייתה אהבה גדולה לארץ ישראל, חיבור מיוחד לארץ ישראל, הוא לא רצה לצאת מארץ ישראל. וכששלחו משלחות של רבנים שעשו סיורים בכל הגליל וכד' והגיעו לעכו, הרב חרל"פ אמר אני כאן לא יוצא מספק מגבולות ארץ ישראל, אני נשאר רק בארץ ישראל. וכשהיו דיונים על חלוקת ארץ ישראל, זה היה לפני שמונים וחמש שנים בשנת תרצ"ז, היו דיונים רחבים האם להסכים לחלוקה ולקבל חלק מארץ ישראל ועל ידי זה יוכלו לעלות רבים לארץ ישראל, או לסרב ולא להסכים לחלוקת ארץ ישראל. כתב על כך הרב חרל"פ: "על דבר השאלה העומדת על הפרק בקשר עם הדו"ח של הוועדה המלכותית אם שרי לוותר על חלק מארץ ישראל הנה הדבר ברור ופשוט דחלילה לישראל לוותר דכל ויתור על משהו קדוש בקדושת ארץ ישראל חלק גדול או חלק קטן הוא בבחינת לא הודה בארצו" כאילו אנחנו מסכימים שזו לא הארץ שלנו חלילה וחס "ואין שום הבדל בין אם לא הודה בכל הארץ ללא הודה בחלק מן הארץ. משה רבינו כשהתחנן לבוא בארץ, התחנן שיעבור בכל הארץ לא רק בשפלה כי אם בהר ההר הטוב הזה והלבנון, וכשלא נתקבלה תפילתו לעבור בכל הארץ לא נכנס אף בחלק הארץ. ואם על משה רבינו שאמרו עליו 'איש מצרי הצילנו' היה נחשב זה ללא הודה בארצו". חז"ל אומרים לנו יוסף שהודה בארצו נקבר בארצו, ומשה שלא הודה בארצו לא נקבר בארצו. יוסף כששאלו אותו מאיפה הוא, הזדהה כאיש עברי מארץ העברים, הוא אומר להם שהוא מארץ ישראל. זה טבעי, יוסף היה באמת מארץ ישראל. מאיפה יוסף בא, מארץ ישראל. משה שהוא הגיע למדיין, אמרו: "אִישׁ מִצְרִי הִצִּילָנוּ מִיַּד הָרֹעִים" (שמות ב, יט) הוא באמת בא ממצרים, מה רוצים ממנו, אם הוא לא היה בארץ ישראל, מדוע הוא היה צריך להגיד שהוא מארץ ישראל?! חז"ל אומרים לנו משה לא הודה בארצו לכך לא נקבר בארצו. מה הוא יכול היה להגיד... מכאן אתה למד שכל יהודי איפה שהוא נמצא כשישאלו אותו מאיפה אתה, הוא צריך להגיד מארץ ישראל. כך היה משה צריך להגיד. באופן זמני אנחנו נמצאים ארבע מאות שנה במצרים אבל אנחנו מארץ ישראל. אני אומר את זה לפעמים לאנשים שבאים מאמריקה, אתם צריכים להגיד ששואלים אתכם מאיפה אתם, אל תגידו ניו יורק, אל תגידו ארה"ב, תגידו מארץ ישראל! תודו בארץ! אסור שיהיה מצב כזה שאדם לא מודה בארצו. צריך לדעת שאנחנו מארץ ישראל.
נפקא מינה להלכה כשלמדנו מסכת כתובות בסוף המסכת יש הלכה אם האישה רוצה לעלות לארץ והבעל לא רוצה לעלות לארץ, שומעים לאישה. הבעל צריך לגרש אותה ולתת לה גט שתוכל לעלות לארץ ישראל. איפה נמצאת ההלכה הזאת - לא בהלכות מלכים, ההלכה הזאת נמצאת בסדר נשים בהלכות אישות. מה זה קשור להלכות אישות - כי אם זוג התחתן וזה בא מעיר זו וזה בא מעיר אחרת אז יכול הבעל לדרוש מאשתו לחזור לעיר שהוא רגיל בה כי זה היה כאילו מונח בהסכם שלהם. בדרך כלל אדם חוזר למקומו ואם הוא רוצה לחזור לארץ ישראל, זה גם כן נחשב כאילו חוזר למקומו. לכן זה נמצא בהלכות אישות כי אדם שייך לארץ ישראל, ולכן אם האשה רוצה לעלות לארץ ישראל, והאיש לא רוצה, הוא חייב לאפשר לה לעלות לארץ ישראל. וכן להיפך, אם האיש רוצה והאישה לא רוצה, הוא נותן לה גט ופטור מלתת לה כתובה כי היא הייתה חייבת לעלות אתו. זה היה ההסכם, לא דיברו על זה בפירוש אבל זה ההסכם הבסיסי שיש לכל אחד זכות לחזור הביתה. וארץ ישראל היא הביתה. אז משה לא הודה בארצו, הוא לא אמר שהוא מארץ ישראל.
לא לחתום על ויתור מארץ ישראל
וכותב הרב חרל"פ שאם "יצטרכו חלילה לכתוב על חוזה בינלאומי שמשמעו יהיה ויתור על איזשהו מכל זכותנו על ארץ ישראל נוח יותר לחותמים לקצץ בהונות ידיהם ולא יקצצו בנטיעות גן רווה ציון מכלל יופי אלוקים הופיע". ביטוי שמוזכר הרבה עד כדי כך. זאת אומרת מחייבים לחתום, חייבים לקצוץ הידיים שלא יהיה אפשר לחתום, כי לא שייך לוותר ולהגיד במפורש את הדבר הזה. אכן הרבה גדולים היו בדעה אחרת, ואמרו נתחיל ונקבל חלק מהארץ ואחר כך נמשיך, וזה מה שקרה. אבל להגיד בפה הסכמה עקרונית שאנחנו נקבל חלק אחד מארץ ישראל ומישהו אחר יקבל שלטון על חלק אחר, זה אי אפשר. היו גדולים שאמרו שעל זה צריכים למסור את הנפש, כי זה ויתור על מצווה לתמיד. וזה אי אפשר. אדם מוותר על מצווה באופן עראי משום פיקוח נפש, אבל מה שנדרש כאן זה כאילו ויתור תמידי על מצווה, החתימה שעושים כאן היא הסכמה לחלוקה לתמיד, על זה צריך למסור את הנפש, כך הייתה עמדתו של הרב חרל"פ.
ר' מנחם מזמבה אמר שויתור על חלק מארץ ישראל זה כמו ויתור על חלק מהתורה וזה לא שייך. וכמו שאם חסרה אות אחת בתורה אי אפשר לקרוא בספר, אותו דבר אם חסר שעל אחד בארץ ישראל אז חסרה השלמות של ארץ ישראל. וכך היה הרב חרל"פ, נולד בארץ ישראל גדל בארץ ישראל, גר בארץ ישראל, זו פרשת יעקב, וגם של רבי יעקב משה חרל"פ זכותו תגן עלינו.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
