- פרשת שבוע ותנ"ך
- נצבים
- פרשת שבוע ותנ"ך
- וילך
שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם
"אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל: טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ" (דברים כט, ט – י). 'כולכם ניצבים' אומר אור החיים ניצב פירוש ניצב על, ניצב על מישהו, ממונה על מישהו, לכולם יש אחריות. מדובר כאן על ערבות, שכל ישראל ערבים זה לזה, אבל יש בזה מדרגות. כל אחד לפי המקום שהוא נמצא בו, האחריות מתרחבת על כל מי שיש לו השפעה. לראשים של כלל ישראל יש להם ערבות מיוחדת על כל ישראל. אחר כך ראשי השבטים שיש להם אחריות על השבטים, אחר כך הזקנים שערבים למשפחותיהם, והשוטרים, וכל איש ישראל הוא ניצב, כי כל אדם ואדם יש לו איזושהי השפעה על הסביבה שלו ויש לו משום כך אחריות.
תוכחה משום ערבות או ערבות מתוך תוכחה
מרן הרב חוקר האם דין ערבות נובע מדין תוכחה, מכיוון שיש מצווה "הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ" (ויקרא יט, יז) ממילא יש לכל אחד אחריות להוכיח, ואם השני לא התנהג כהוגן, סימן שהוא לא הוכיח אותו מספיק, ולכן הוא ערב. או שעצם הערבות נובעת מהעובדה שכל ישראל הם עם אחד ומתוך שכל ישראל הם עם אחד וכולנו קשורים אחד בשני, יש לנו אחריות ויש מצוות 'הוכח תוכיח את עמיתך'.
ביאור מחלוקת התנאים לפי החקירה הנ"ל
נחלקו התנאים (בסנהדרין מג:) מתי ישראל נהיו ערבים זה לזה, האם רק כשנכנסו לארץ ישראל וגם אז הם ערבים רק על הנגלות לה' אלוקינו ועל הנסתרות הם לא ערבים, אנחנו לא יודעים מה הנסתרות של השני ואיך אפשר להוכיח על הנסתרות?! אם כן דעה אחת אומרת שישראל נהיו ערבים כשנכנסו לארץ ישראל ובאו בברית בהר גריזים והר עיבל ואז הם נהיו ערבים רק על הנגלות (דעת רבי נחמיה). דעה אחרת אומרת, שהייתה ערבות גם לפני הכניסה לארץ על הנגלות, ומאז שנכנסו לארץ נהיו ערבים גם על הנסתרות (דעת רבי יהודה). ויכול להיות שזה תלוי בחקירה, אם אנחנו אומרים שישראל ערבים גם על הנסתרות, זאת אומרת, שלא מצוות הוכח תוכיח את עמיתך היא הגורמת לערבות כי הרי אי אפשר להוכיח על הנסתרות, אלא שערבות היא משהו בסיסי, כל ישראל קשורים זה בזה באופן טבעי בטבעם הפנימי, זה לא עניין של בחירה וכל אחד שעושה פעולה, הוא פועל על כל האחרים, וכל ישראל ערבים זה בזה, בגלל זה כמובן יש מצוות הוכח תוכיח. אז מה שאתה יכול להוכיח על הנגלות - תוכיח, ועל הנסתרות אתה ערב אף שאתה לא יכול להוכיח. זו המציאות שעם ישראל הוא עם אחד. אבל אם נאמר שמצוות הוכח תוכיח היא הגורמת לערבות, זה מתאים לתנא שאומר שכאשר ישראל נכנסו לארץ ישראל הם נהיו ערבים רק על הנגלות, כי על הנגלות אפשר להוכיח, ומפני שאפשר להוכיח - יש ערבות.
הזכות שבערבות
בכל מחלוקת שיש, שני הצדדים צודקים, כל צד צודק מבחינה מסוימת. עם ישראל הוא עם אחד, וכל מה שקורה לכל אחד זה נוגע לכולם. ויש לנו אחריות, וכל אחד ראשית כל הוא אחראי על עצמו. יש לך אחריות על מעשיך, אף אחד לא יכול להפריע לך, אתה אדם חפשי וכל אדם יכול לבחור ולעשות מה שהוא רוצה. זו האחריות הראשונית, אבל זה לא נגמר בזה. האדם צריך לדעת שהאחריות שלו היא לא רק לגבי עצמו, כל פעולה שהוא עושה משפיעה על סביבתו בגלים, משפיע בעצם על כל ישראל. וכל הקרוב קרוב קודם, וזה כמובן גם למוטב. כשאדם עושה מצווה, הוא לא רק מתרומם בעצמו, אלא כיוון שהוא חלק מהאומה הישראלית הוא מרים את האומה הישראלית, והאומה הישראלית קשורה בכל העולם כולו, אז מעשה מצווה אחת מכריע את העולם כולו לכף זכות. צריך לזכור את הגודל הזה של המעשים של האדם, וחלילה וחס אם אדם עבר עבירה, לא רק שהוא פגם בעצמו אלא הוא גורם פגם כללי. וכך גם באופן המעשי, האדם קודם כל אחראי על עצמו, אך לא רק על עצמו. כל אחד צריך לדעת, שאם יש לו יכולת של השפעה כלשהי על חבר על סביבה על האחים קטנים, ועל כל מי שיש לו איזו השפעה, הוא מחויב להשפיע לטוב. זו לא התנדבות, זה הסדר. החיוב הזה הוא זכות, הוא לא חיוב של עול אלא זו זכות, ביחד כולנו עם אחד. וכמובן שמידה טובה גדולה תמיד ממידת פורענות, ולכן זה שאנחנו ערבים זה לזה, זה דבר נפלא, כי מידה טובה גדולה ממידת פורענות. ויש המון זכויות, לכל אחד יש זכויות, וכולם שותפים בזכויות האלה, זה לא רק שאתה ערב על הדברים הרעים של השני, אתה ערב גם על הדברים הטובים, והטוב הוא תמיד יותר גדול מהלא טוב, וצריך לעשות השתדלות שהכול יהיה באופן טוב לטובה ולברכה.
אנחנו בימים האחרונים שלפני ראש השנה, וצריך להרבות כמה שיותר בזכויות, ולמנוע כל חולשה וכל ירידה. הימים האלה הם ימים שצריכים למצות אותם בצורה הכי טובה וגדולה, כמה שאפשר יותר ויותר.
'כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו' – בקריאת שמע
"כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ" (דברים ל, יד) לא בשמיים ולא מעבר לים , בפיך עכשיו אתה יכול לעשות.
למה זה כל כך קרוב, זה לא כל כך פשוט לקיים את המצוות, מדובר על כל המצוות שבתורה ויש דעה שמדובר על התשובה. על כל פנים זה לא כל כך קל בפיך ובלבבך לעשותו. אבל אנחנו שמים לב למה שאנחנו אומרים בפה, ולמה שאנחנו מצווים לחשוב בלב כל בוקר וכל ערב, כשאנחנו מקבלים על עצמנו עול מלכות שמיים ואומרים ברצינות, אנחנו מכירים בעובדה שיש בורא עולם אלוקי ישראל, ואנחנו אומרים: "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ" (דברים ו, ה) ואנחנו צריכים כמובן להתכוון כשאומרים את המילים האלה בכל הלב בכל הנפש, ואסור לשקר. צריכים להזדהות עם כל מה שאומרים. 'בכל נפשך' פירושו של דבר בכל הכוחות שלך, אפילו אם דורשים ממך עכשיו מאמץ של מסירות נפש, צריך למסור את הנפש. אם אדם חושב על זה בבוקר, והוא חושב שאם יתגלגל עניין כזה של מסירות נפש, אני אמסור את הנפש, אני אעמוד בזה, כי זה מה שאני מצווה, זה יהיה קשה, אם זה יהיה מסירות נפש של ייסורים, יגידו לי עכשיו אם אתה לא עושה דבר כזה, אתה תקבל מלקות על גבי מלקות, יכאיבו לך מאוד מאוד, יסרקו את בשרך במסרקות של ברזל, אדם צריך לקבל על עצמו שהוא יעמוד בניסיון, וכמה שיהיה לו צער הוא יעשה את רצון ה'. הנכונות הזאת חשובה מאד. אדם צריך בבוקר להכין את עצמו להיות נכון לאהוב ולעבוד את ה' בכל מצב. יש בכל נפשך שאתה מוסר את הנפש, 'בכל מאודך' זה בכל המאמצים שלך, נדרש ממך עכשיו מאמץ גדול מאוד לעשות את המצווה, וזה קשה מאוד, ואתה אומר כן אני אתאמץ בכל הכוחות, אם אדם בבוקר מקבל על עצמו את ההסכמה הזאת, אז כל הקשיים שיש לו אחר כך לשקוד על התורה, לברך את הברכות, לעשות את המצוות, להתגבר על כל מיני פיתויים במשך היום - הם קטנים בעיניו, על זה בוודאי שהוא יכול להתגבר. ההחלטה הזאת יכולה להחזיק מעמד לפחות עד הלילה. בלילה עוד פעם אדם מקבל על עצמו את הקבלה הזאת שהוא אוהב את ה' 'בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך', אז הפסוק אומר 'קרוב אליך הדבר מאוד', רק תחשוב ברצינות על מה שאתה אומר בפיך, 'בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך', ואם תחשוב על זה ותקבל על עצמך, אז כל היום בוודאי תתמודד עם כל הקשיים הקטנים. לא מבקשים ממך עכשיו ייסורים איומים ונוראים, מבקשים ממך רק לשקוד קצת על התורה, לא להתבטל, להרבות במצוות, בין אדם לחברו. ההתרגלות לקבלת עול מלכות שמיים בוקר וערב, היא התרגלות שמשנה את כל ההתנהגות של האדם.
עומק התשובה מצד ה'
הפרשה שלנו עוסקת במצוות התשובה. נתבונן בדברי המהר"ל על התשובה. דרכו של המהר"ל לבאר את מדרשי חז"ל ולהעמיק בהם ולהתבונן, וכך הוא מראה לנו את המהלך הרוחני של חז"ל, איך חכמינו הסתכלו על התשובה.
המהר"ל (בנתיבות עולם נתיב התשובה פרק א') מביא דברי חז"ל:
"שאלו לחכמה חוטא מה עונשו? אמרה "חַטָּאִים תְּרַדֵּף רָעָה" (משלי יג, כא) . שאלו לנבואה חוטא מה עונשו? אמרה הנפש החוטאת היא תמות. שאלו לתורה, חוטא מה עונשו? אמרה יביא קרבן ויתכפר. שאלו להקב"ה חוטא מה עונשו? אמר יעשה תשובה ויתכפר, שנאמר: "טוֹב וְיָשָׁר ה' עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ", בדרך למה הוא טוב בשביל שהוא ישר ולמה הוא ישר בשביל שהוא טוב. אלה דברי המדרש בירושלמי מסכת מכות.
מסביר המהר"ל, שאלו לחכמה חוטא מה עונשו - לפי השכל הישר של האדם, אם האדם חטא, הוא פגע בעצמו, הוא עכשיו פגום, 'חטאים תרדוף רעה', הוא התרחק אז הוא רחוק. בגלל מעשיו הוא סובל ומסכן, הוא הזיק את עצמו, וזו בעיה שלו. שאלו לנבואה, חוטא מה עונשו - הנבואה יורדת מן השמיים, הנבואה זה משהו אלוקי, והיא יורדת אל תוך המציאות, היא לא יכולה לסבול קלקולים. הנבואה אומרת: הנפש החוטאת היא תמות. אין דבר כזה חטא. שאלו לתורה חוטא מה עונשו - התורה מדרגה עוד יותר גדולה לכאורה, התורה הייתה צריכה להגיד דבר יותר חריף, אם הנבואה אומרת הנפש החוטאת היא תמות, התורה הייתה צריכה להגיד אלף מיתות, עונש יותר קשה, כי התורה כל כך גבוהה ולא יכולה בכלל לסבול חטא, והנה התשובה של התורה, יביא אשם ויתכפר. יש הבדל בין הנבואה והתורה. הנבואה היא נמשכת אל תוך המציאות על ידי הנביא. התורה היא מעל כל המציאות, אז כשיש מפגש בין הנבואה ובין החטא זה תרתי דסתרי, זה לא יכול להיות, הנבואה לא יכולה לסבול חטא, הנפש החוטאת היא תמות. אבל התורה היא מעל המציאות היא מאירה מהגבהים שלה את כל המציאות, היא פועלת על המציאות, היא בעצם המקור של המציאות, הקב"ה הסתכל בתורה וברא את העולם, היא פעלה את כל המציאות אז היא יכולה גם לתקן את הקלקולים, כי היא מעל.
שאלו את הקב"ה, חוטא מה עונשו – הוא אפילו לא צריך קרבן, יעשה תשובה ויתכפר. צריך להבין למה זה מספיק, מה ההבדל בין התורה שהיא דבר ה' לקב"ה, כאילו יש כאן מדרגות, ריבונו של עולם עוד יותר גבוה. התורה מופיעה את הגדולה האלוקית וריבונו של עולם גבוה מעל גבוה.
נשתמש במשל שהמהר"ל מביא אותו, ואני קצת אוסיף עליו. בן מלך חטא לאביו, עשה נזק גדול לאביו, פגע באביו, הוא לא יודע מה לעשות, הוא נמצא עכשיו רחוק. בהתחלה הוא כעס והלך ושבר והתרחק, קודם היה לו כל מה שיש למלך, הכול היה לו, עכשיו אחרי שהוא פגע באביו, פגע במלך והתרחק, הוא לא יודע מה לעשות, הוא רחוק וקשה לו. אז החכמה אומרת, זה המצב שלך, זה מה שמגיע לך, להיות רחוק, שברת, קלקלת, פגעת, גרמת לעצמך להיות רחוק. בית דין אומר, רגע אחד מגיע לו עונש אם הוא פגע במלך, לא מספיק מה שהוא פגע בעצמו, מגיע לו עונש. הנבואה, בית דין, הולכת לפי הוראות מלמעלה, מי שפוגע במלך, מגיע לו עונש. חושב הבן איך אני חוזר לאבא, איך אני אפייס אותו, הלך להתייעץ עם יועץ, שואל אותו מה אני יכול לעשות, אומר לו תשלח לאבא איזו מתנה, איזה דבר יפה, תכתוב לו מכתב התנצלות, תבקש סליחה, ואז יכול להיות שהוא יתפייס. תחפש את הדרך איך לפייס אותו, קרבן, וידוי, ואז אולי הוא יסלח, יש להניח שהוא יסלח. אמרו למלך, הבן שלך מתחרט ורוצה לחזור, אומר המלך, טוב שיבוא אני לא צריך שום דבר, רק שיבוא. דוד המלך שבנו מורד בו, ונלחם בו, הוא רוצה שהוא יישאר חי, זה הבן שלו. אבל הוא מורד בך, הוא רוצה להרוג אותך, והוא צועק 'בני בני', האבא מאד אוהב את הבן. הקב"ה הוא אבא, והוא שמח שהבן חוזר אליו. הוא אומר לא צריך מתנה, "קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים וְשׁוּבוּ אֶל ה'" (הושע יד, ג). רק תבואו ותגידו שאתם רוצים את קרבתי, אני מקבל אתכם באהבה ובשמחה רבה. זה הרעיון שנאמר כאן בדברי חכמים.
אומר המהר"ל (נתיב התשובה סוף פרק א):
"שאלו להקב"ה חוטא מה עונשו? והוא יתברך אומר, יעשה תשובה ויתכפר, ביאור זה שמצד כי הנמצאים כולם תלוי בו שבים אליו, כי כן הנמצאים שבים אל ה' יתברך, כי אין להם קיום בעצמם כמו שהתבאר. וזה החוטא כאשר הוא פורש מחטאו ושב אליו יתברך, ה' יתברך מקבל אותו כי זה הוא מצד מידת ה' שהוא מקבל כל הנמצאים שהם שבים אליו, ולכך הקב"ה אומר יעשה תשובה ויתכפר כי מצד ה' יתברך החטא מסתלק".
כלומר לשוב אל ה' זה הסדר של העולם. הביאור הרחב של הרעיון הזה מופיע באורות התשובה. אבל את היסודות שלו רואים כאן בנתיב התשובה של המהר"ל.
העולם כולו נמשך מריבונו של עולם, ותלוי בריבונו של עולם, וכל קיומו תלוי בריבונו של עולם, וזה סדר העולם שכל הזמן הוא שב אל ה'. זה סדר קיומו שהוא כל הזמן תלוי בה' וחוזר אליו כי הוא לא יכול להתקיים בלעדי ה'. זה הסדר של בריאת העולם, זה הכלל של כל המציאות כולה. כשאדם חוזר בתשובה, הוא חוזר אל המהלך האלוקי של העולם, וכמובן שהקב"ה מקבל אותו, כי זה הסדר של העולם.
העולם כולו מאז שהוא נברא, נמצא בתהליך של תשובה, הוא תלוי כל הזמן בקב"ה. והתשובה היא מצד הקב"ה, התשובה לא מתחילה מהאדם שהחליט לתקן את דרכיו, ועכשיו הוא רוצה לשוב אל ה', אלא זה מתחיל ממהלך אלוקי, ה' משיב אותו. מה זאת אומרת - כשאדם מבחירתו בוחר לשוב בתשובה, בעצם האיר בו אור ה' המשיב אותו אליו, אז האדם כאילו בחר, אבל הוא בעצם מגלה את המציאות האמיתית של הטבע של עצמו ושל העולם - לשוב אל ה'. אז ה' משיב, והאדם בחר, שניהם ביחד. אתה התעוררת לחזור בתשובה, ואתה רוצה לתקן את דרכיך, מה שקרה אצלך, זה שהתעוררת ונפתחת אל העומק שבתוכך, אל הטבע המושך אותך אל ריבונו של עולם. המהר"ל חוזר על זה כמה פעמים.
התשובה מחזירה את העולם אל מקורו
המהר"ל בהמשך (ש-ם פרק ב) מביא את דברי חז"ל במסכת שבת (קנג.):
"רבי אליעזר אומר שוב יום אחד לפני מיתתך, שאלו תלמידיו את רבי אליעזר וכי אדם יודע באיזה יום ימות? אמר להם כל שכן ישוב היום שמא ימות מחר ונמצא כל ימיו בתשובה. ואף שלמה אמר בחכמתו: "בְּכָל עֵת יִהְיוּ בְגָדֶיךָ לְבָנִים וְשֶׁמֶן עַל רֹאשְׁךָ אַל יֶחְסָר".
רבי אליעזר אומר שצריך האדם לשוב יום אחד לפני המיתה, אבל בגלל שהוא לא יודע מתי המיתה, אז הוא צריך תמיד לשוב. ואם זו כוונת רבי אליעזר שצריך תמיד לשוב בתשובה, שיגיד שאדם צריך שיהיו כל ימיו בתשובה, למה הוא אומר את זה בצורה עקיפה, שוב יום אחד לפני מיתתך, וכי אדם יודע מתי ישוב וכו' אז שישוב כל הימים.
מבאר המהר"ל שבמשפט 'שוב יום אחד לפני מיתתך', יש רעיון עמוק והוא שבשעת המיתה אדם חוזר בחזרה אל מקורו, הוא שב אל ה', הוא נברא על ידי ריבונו של עולם ועכשיו הוא חוזר אליו, ובעצם המיתה זו תשובה. אז אם אדם שב בשעה שהוא שב פיזית, כביכול התשובה היא שלמה מכל הצדדים, כי תשובה זה לשוב אל ה'. מלמד אותנו כאן המהר"ל את עומק עניינה של התשובה, שהתשובה זו תנועה אל המקור, אדם יצא מן המקור ונמצא בסבב, הוא תלוי במקור וחוזר חזרה למקור, זה המהלך של עניינו של העולם. ולזה מרמז רבי אליעזר, לא רק לצד הפרקטי המעשי שכדאי תמיד לשוב או לשוב לפני מיתתו, אלא ללמדך גודל עניינה של התשובה, שהיא תהליך פנימי ועמוק מאוד, גילוי של הופעה אלוקית שנמצאת בתוך האדם בעצמו, שבתוך תוכו כל הזמן נמשך לריבונו של עולם. ברגע שאדם מתעורר לתשובה, הוא נמשך בעצם אל הטבע הפנימי של העולם ושלו. זה מהלך כל כך גדול כי לשוב בתשובה זה לא לקיים מצווה פרטית אלא מהלך כללי. כל מצווה שאדם עושה הוא מתקרב אל הקב"ה. יש לו רמ"ח איברים ושס"ה גידים רוחניים שהם כנגד המצוות, וכל מצווה שהוא עושה הוא מתקרב אל ה' במובן הזה. אבל תשובה זה מהלך כללי, זו התעוררות כוללת של כל המהות שלו, וזה גודלה של התשובה, ולכן אמרו חכמים שכשאדם שב בתשובה מוחלים לו ולעולם כולו. לא אמרו שאדם מניח תפילין הוא התקדם וכאילו כל העולם כולו הניח תפילין. רק על תשובה זה נאמר, אתה שב בתשובה, אתה פותח שער כללי, פתחת את הכול, כולל כל המצוות וכל הדברים הטובים זה כולל הכול, אז מוחלים לו ולעולם כולו.
לשונו של המהר"ל (נתיב התשובה פרק ג):
"מפני כי התשובה נבראת קודם שנברא העולם, ומפני כך מוחלים אל כל העולם, כי העולם על ידי תשובה דבוק במדרגה שבה מחילת הכול, ויש להבין זה, כי בעל התשובה פותח שער עליון אשר הוא שער התשובה".
כלומר, יש הרבה שערים, תרי"ג שערים, אבל בעל התשובה פותח את השער הכללי, ולכן מכאן נמשכת מחילה לכולם. מהלך התשובה, רעיון התשובה, הוא רעיון של ההתקרבות הכללית של העולם אל מקורו. כשהוא מתעורר באדם, הוא מתחבר אל מהלך גדול מאוד, מהלך אלוקי, מהלך שהוא המגמה של העולם.
זדונות נהפכים לזכויות – השב מגלה את סדר העולם
המהר"ל מביא את דברי חכמינו שאומרים שמי ששב בתשובה מאהבה הזדונות נהפכים לזכויות (יומא פו:), וצריך להבין את זה, איך יכול להיות שזדונות איומים ונוראים חמורים מאוד, תשובה מאהבה הופכת אותם לזכויות, איך אפשר להבין את הדבר הזה.
מבאר המהר"ל (נתיב התשובה סוף פרק ב):
"אמנם עיקר הפירוש כי התשובה מה שהוא שב אל ה' יתברך בכל לבבו ובכל נפשו. ודבר זה הוא סדר העולם שהעולם הזה שב אל ה' יתברך ואין לו קיום מצד עצמו רק שהוא שב אל ה' יתברך אשר ממנו הוא נמצא, ואליו שבים כל הנמצאים, וזה הקיום שלהם מפני שהם שבים אל ה' יתברך" ..."ודבר זה שהוא סדר העולם שכך ברא ה' יתברך את העולם וזה עצמו זכות האדם שאדם נמשך אחר סדר העולם כאשר נמשך אחר העולם אשר סידר ה' יתברך".
תשובה מאהבה היא שיא של התשובה, שאדם נמשך מאוד אל ריבונו של עולם, רוצה את הדבקות בריבונו של עולם, מרגיש ריחוק עצום ועושה תנועה גדולה של התקרבות לריבונו של עולם, והתחושה של הריחוק היא מעצימה את הרצון שלו להתקרב. אז יוצא שזה שהוא התרחק בעצם גורם את הדבקות שלו. הוא מרגיש ריחוק ומאד חסרה לו הדבקות בריבונו של עולם, כגודל הריחוק כך עוצמת האהבה שמתגלה, והוא שב בתשובה מאהבה. אצל אדם קרוב לא רואים את הדבר הזה, אדם שבא מרחוק רוצה להתקרב ומתאמץ להתקרב, ההתקרבות מרחוק היא קשה, זה לא קל להיות בעל תשובה, והוא מאוד רוצה ומתאמץ בכל כוחות הרצון שלו, ובעצם מה שהוא עושה כאן, הוא מופיע את סדר העולם. זה סדר העולם שהעולם נמשך אל ריבונו של עולם, קיומו של העולם הוא מהקב"ה, כל הזמן העולם כאילו מחכה לריבונו של עולם כמו שהארץ מחכה לגשם שיקיים אותה. כל העולם כולו זקוק לקיומו מריבונו של עולם, והוא שב כל הזמן, וכשאדם מבטא את זה בשכל, בתודעה שלו, בהבנה שלו, הוא מופיע את הסדר של העולם, וזה פועל על העולם כולו. זה עניינה של התשובה. היסודות האלה שאנחנו רואים כאן במהר"ל, מופיעים יותר מאוחר בהרחבה בספר אורות התשובה. וכאן היסודות של הרעיונות האלו.
התעוררות לתשובה
וזה העניין המיוחד של הימים שאנחנו נמצאים בהם, ימי התשובה. חז"ל הדגישו בעיקר את עשרת ימי תשובה, הימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים. אבל חכמים הקדימו והוסיפו את כל חודש אלול וקבעו אמירת סליחות ימים לפני ראש השנה. הר"ן אומר שנהגו להגיד סליחות רק בעשרת ימי תשובה, יש מדרגות מדרגות של התקדמות. על כל פנים בימים האלה אנחנו משתדלים להתחבר לעניינם של הימים הללו, ולחזק את עצמנו בהתעוררות גדולה לשוב בתשובה מתוך התחושה של האחריות לא רק האישית הפרטית שלנו אלא אחריות כללית. כל אחד עד כמה שהוא יכול. בתפילה אנחנו יכולים להתפלל על כולם וצריכים להתפלל. ובמעשים ראשית כל לפעול על עצמנו שאנחנו לא נקלקל לא לנו ולא לאחרים, ונשפיע גם על החבורה היותר קרובה וגם על הרחוקה, שה' יזכנו בע"ה שהימים האלה יהיו ימים מלאים תוכן והתרוממות רוחנית.
'וגילו ברעדה' – שני הצדדים של ראש השנה
אנחנו עומדים לקראת הסליחות. "וגילו ברעדה", אנחנו יודעים שראש השנה מצד אחד הוא יום טוב ומצד שני לא אומרים בו הלל (ראש השנה לג:).
שאלו מלאכי השרת למה לא אומרים הלל - יום שכל אחד ואחד עומד לפני בית דין של מעלה, יום שבו האדם נידון, העולם נידון, האם אפשר להגיד הלל ביום הזה? מצד אחד אי אפשר לומר הלל, ומצד שני אמרו חכמים שלובשים בגדים לבנים כי יודעים שהקב"ה ידון אותנו לטובה. זאת אומרת, שצריך להחזיק את החבל בשני הצדדים, מהצד הכללי יש לנו ביטחון בריבונו של עולם, ואנחנו בטוחים שהכול יהיה בע"ה לטובה. ומצד הפרטים, חכמינו אמרו לנו, וזה מוסכם על חכמי ישראל, שראש השנה זהו יום הדין כפשוטו, וכל אחד נידון בו, וכמה שנהיה יותר זכים, כך יהיה הדין עלינו בע"ה לטובה ולברכה.
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א
ראש מוסדות ישיבת בית אל, לשעבר רב הישוב בית אל, מייסד ערוץ 7. מתלמידיו הקרובים של מרן הרצי"ה זצ"ל לקורות חייו המלאים לחץ כאן.
נתיב העבודה - המשך פרק י"ח (9)
שיעור מס' 73
י"ח אייר תשפ"ג
נתיבות עולם - נתיב העבודה – סיכום פרק ז (3)
שיעור מס' 92
י"ז סיון תשפ"ג
בזכות מה נקרע הים?
שיחת מוצ"ש פרשת בשלח תשפ"ב
י"ג שבט תשפ"ב
מהו התוכן האמיתי של העולם?
לנתיבות ישראל - סיום מאמר "והנצח זו ירושלים"
ג' אב תשפ"ג
פיתרון יוסף לחלומו של פרעה
אם יש הבטחה, למה יעקב ירא?
הזיכרון המשותף לראש השנה ושבת
הלכות שטיפת כלים בשבת
מהדורות החדשות במצרים שדיברו על ישראל
איך נראית נקמה יהודית?
איך עושים קידוש?
חידוש כוחות העולם
איך ללמוד גמרא?
למה ללמוד גמרא?
מה המשמעות הנחת תפילין?
