ישיבה
בית המדרש
- משנה וגמרא
- קידושין
- שיעורים במסכת קידושין
טעם האיסור ומקורו
יש לעיין בפשט דברי רב – אסור לאדם שמא תתגנה והתורה אמרה "ואהבת" – וניתן להבינו בשני אופנים. האופן הראשון, אם תתגנה עליו ויחיה עימה בלא אהבה ורעות או שיגרשנה, יעבור על "ואהבת". לדרך זו, צריך לומר שדברי רב הם תקנת חז"ל, שרצו למנוע מאנשים מלהגיע לאיסור ולכן סייגו ותקנו לא לקדש מבלי לראות.
אולם ניתן לפרש באופן אחר ולומר שכבר בעת הקידושין עובר על "ואהבת" ואפילו אם לבסוף לא ישאנה, וזאת משום שעצם עשיית מעשה שעלול להזיק לחבר הוא מעשה לא טוב שאדם לא היה רוצה שחברו יעשה לו, ואם כן גם לו אסור לעשות כך לחברו.
על הדרך השנייה יש להקשות, הרי סוף סוף האשה התרצתה והסכימה למרות שידעה שהבעל לא ראה אותה. לדרך הראשונה לא קשה, כי חז"ל תקנו לא לנהוג כן למרות שהאשה התרצתה, שמא בסוף יבוא לידי עבירה, אך לדרך השנייה שהאיסור הוא בעצם הלקיחה קשה, מדוע יש בכך איסור, אם היא עצמה מסכימה. ונראה להשיב על כך, שאמנם האשה מעדיפה להתקדש על ידי שליח מאשר בכלל לא להתקדש אך לבעל יש אפשרות לקדש אותה באופן שוודאי לא תיפגע והוא דחק אותה ואילץ אותה לעשות זאת באופן שעלול לגרום לה לפגיעה. ניתן דוגמא לדבר. אדם שחברו הגיע לביתו רעב מאוד, ויש ברשותו שני מאכלים, שאחד מהם ספק מקולקל. אם יביא לחברו את המאכל המסופק, אף שחברו ידע את מצב המאכל ומתוך מצוקתו ייאלץ להתרצות ולאוכלו, ודאי שנהג בדרך לא נאותה ועבר על "ואהבת" בכך שלא הביא לו את המאכל הטוב. גם אם לבסוף יתברר שהמאכל המסופק היה תקין, לא יהיה בכך כדי למנוע ממנו את האיסור, שהרי הוא לא היה רוצה שחברו ייאלץ אותו לאכול מאכל כזה כשיש ברשותו מאכל אחר שאין בו ספק.
האמרי גדליה (הג"ר גדליה פינקל. על סוגייתנו ס"ק ה) מביא את דברי תוס' ר"י הזקן (ד"ה ותתגנה) המוסיף "וישנאנה", ושואל על דבריו מדוע אם כן הגמרא לא הביאה את האיסור "לא תשנא אחיך בלבבך", ומשיב כדרך השנייה שהצענו, שעל האיסור "לא תשנא" עוברים רק אם ישנאנה, אך על "ואהבת" עוברים כבר בשעת הקידושין, ואפילו אם לא ישנאנה בסוף, משום שעצם עשיית מעשה שעלול להביא פגיעה הוא כבר מעשה השנוי עליך, ו"מאי דסני עלך לא תעביד לחברך".
כך נראה גם מדברי הנודע ביהודה (מהדו"ק אה"ע עז). הוא משיב מדוע הקידושין שליח ולא אומרים שאין שליח לדבר עבירה, ובתשובתו האחרונה כותב: "איסור זה אינו מצד הקדושין רק שמא תתגנה בעיניו ואם גומר בדעתו שהוא מרוצה אפילו ימצא בה דבר מגונה אין כאן איסור, ואם כן איסור זה בדעתו תלוי ולכך לא אמרינן בזה אין שליח לדבר עבירה". הוא לא כותב בפשטות שהאיסור כלל לא מתחיל בעת הקידושין אלא רק אם אחר כך תתגנה עליו, אלא שהאיסור תלוי בדעתו כי אם יחליט בדעתו שיתרצה בכל מקרה לא יעבור. מוכח מכך שלדעתו עוברים כבר בעת הקידושין.
מאידך, הבית יוסף (אה"ע לה, א) מדייק מדברי הטור שאם אינו יכול לקדשה בעצמו, כגון שהוא במקום רחוק ממנה ואי אפשר לו לילך למקומה לראותה רשאי לקדש על ידי שליח, ומנמק הבית יוסף "דלא אמרו אסור אלא היכא דאיפשר". מדבריו משמע בפשטות כדרך הראשונה, שזהו רק איסור מדרבנן, ורבנן לא תקנו את תקנתם במקום שיש בכך קושי רב.
יתירה מזו, הרמב"ם (אישות ג, יט) כתב: "וכן האיש אין ראוי לו שיקדש קטנה, ולא יקדש אשה עד שיראנה", ומהסמיכות לדין "אין ראוי שיקדש קטנה" דייק האמרי גדליה (אות ח) שלדעתו אפילו אין בכך איסור מדרבנן אלא רק עיצה טובה, אולם נראה שאין דיוקו מוכרח, ומכל מקום כך נראה מדברי המאירי, הכותב: "נדנוד עבירה יש למי שמקדש עד שיראנה".
טעם המתירים
כפי שהבאנו מהדוגמא לגבי המביא לחברו מאכל שיש ספק על תקינותו, מסתבר שגם על מעשה הגורם ספק עוול עוברים על "ואהבת", שהרי ודאי הדבר שנוי עליך, ואם כן יש לתהות על הבית יוסף וכל ההולכים בדרך הראשונה, מדוע אין איסור מהתורה אלא רק מדרבנן. גם לפי הדרך השנייה, עלינו לשאול שאלה זו על הלשון הראשונה בגמרא, הסוברת שאין בכך כלל איסור ואפילו לא מדרבנן.
ניתן להשיב על כך, שהואיל והאשה מתרצה ומסכימה אין בכך איסור, ודרך זו לא קיבלה את דברינו לעיל שהואיל והוא יכול לנהוג באופן אחר ואינו רוצה אלא מאלץ אותה להתרצות על ידי שליח יש בכך איסור, אלא סוף סוף אם היא מתרצה אין בכך איסור.
עוד יש לומר, שעל פי רוב גם כשאינו רואה אותה מראש הם יחיו באושר, ולפיכך אינו צריך לטרוח ולהתאמץ רק בשביל החשש הרחוק שמא תתגנה עליו. במילים אחרות, האיסור של "ואהבת" הוא רק כאשר אדם מתנהג בצורה לא סבירה, שאז יש לומר שהדבר היה שנוי עליו אילו נהגו כנגדו באופן כזה, אך אם ההתנהלות סיברה אין בכך איסור. כמובן, לא מסתבר לומר שנחלקו הלישנות במציאות, עד כמה זהו חשש רחוק, אלא המחלוקת היא כיצד להתייחס למציאות הידועה, האם יש להתייחס לחשש במידה כזו כחשש מספיק סביר כדי לדרוש מהמקדש לטרוח ולקדש בעצמו, או שבחשש כזה קידושין על ידי שליח זו התנהלות סבירה שאין בה דופי.
במקום אונס
רש"י (ד"ה בהא) מוסיף על דברי הגמרא שיש איסור: "אם יכול לקדש בעצמו וקידש על ידי שליח". כלומר, אם הוא אנוס ויש קושי גדול לקדש בעצמו רשאי על ידי שליח.
כך עולה גם מדברי התוס' (ד"ה אסור. השני) לגבי המקרה המקביל, אב המקדש את בתו הקטנה. גם לגבי דין זה אומר רב יהודה בשם רב שאסור לאדם לקדש את בתו הקטנה שמא כשתגדיל לא תתרצה בקידושין אלו. התוס' מקשים, הרי האיסור לא קיים לגבי הצד של האשה הואיל ו"טב למיתב טן דו", ומתרצים שדווקא בגדולה שבוחרת מעצמה להתקדש בלי לראות את בעלה קיימת הסברא שתתרצה משום "טב למיתב" אך בקטנה שאביה פעל לקדשה קיים החשש אפילו מצד האשה. משמע בפשטות מקושייתם שמדובר באותו האיסור שאמר רב בהלכה הקודמת, שאסור לבעל לקדש מבלי לראותה, וכן מסתבר גם מסברא, ועל גבי כך מסיימים התוס' שבזמן הזה שאנו בגלות נוהגים לקדש קטנות משום שאם יש סיפק ביד אדם עכשיו לתת לבתו נדוניא שמא לאחר זמן לא יהיה סיפק בידו ותשב בתו עגונה לעולם. נמצא שבמקום אונס מתירים.
יש לברר מדוע מותר במקום אונס. לפי הצד שכל האיסור הוא רק מדרבנן, התשובה מובנת, שכן יש לומר שחז"ל לא גזרו במקום אונס או קושי גדול, כשם שנאמר בגמרא בהלכות מסויימות שחז"ל לא גזרו במקום צער.
אולם לפי הצד שהאיסור מדאורייתא לכאורה תמוה, כיצד קושי גדול מתיר איסור דאורייתא?! ונראה שהתשובה לכך ברורה. גדר האיסור הוא לא לעשות לחברי דבר השנוי עלי, שלא הייתי רוצה שיעשו לי, ולפיכך יש לבחון כל מעשה במבחן הסבירות, האם זהו מעשה סביר או שלא ראוי לעשותו. ככל שהסיכון שייפגע חברי קטן יותר ומצד שני ככל שהטירחה הנדרשת כדי להימנע ממעשה זה גדולה יותר כך יש להסתכל על מעשה זה כסביר ואין בו איסור. יש לשקול בכל מעשה את היחס בין הטירחה לבין גודל הפגיעה ולבחון האם זהו מעשה סביר בחברה או שמצופה שאדם יימנע ממנו ומי שאינו נמנע נחשב לפוגע בחברו.
כמובא לעיל, הבית יוסף (אה"ע סי' לה, א) דקדק מדברי הטור, שכתב כדברי רש"י שמדובר ביכול לקדשה בעצמו, שאם אינו יכול "כגון שהוא במקום רחוק ממנה ואי אפשר לו לילך למקומה לראותה, או שהיא כבודה בת מלך פנימה ואין אדם יכול לראותה" לא יניח מלקדשה בשביל זה. ומנמק הבית יוסף: "לא אמרו אסור אלא היכא דאיפשר". אפשר לדחוק בדבריו, שחז"ל פירשו שאין איסור אלא כשאפשר, אולם בפשטות משמע מדבריו שמדובר רק באיסור דרבנן, וחכמים לא אסרו אלא כשאפשר.
כשהאשה שלחה שליח – האם הבעל עובר איסור?
הגמרא כותבת שלאשה מותר לשלוח שליח משום שאין חשש שבעלה יתגנה בעיניה, משום ש"טב למיתב טן דו" והרצון והצורך הגדולים שלה להיות נשואה יתגברו על התגנות בעלה. רש"י (ד"ה דו) מקשה, שגם כשהאשה שולחת שליח בעלה לא יראנה ואם כן הדבר אסור, ומיישב שאכן מצד הבעל גם במקרה זה יהיה איסור אולם המשנה עסקה באשה ומצדה אין איסור . הריטב"א (ד"ה וכי איתמר) מיישב באופן אחר וכותב שבסיפא העוסקת בצד של האשה, מדובר שהאשה לא מכירה את הבעל אמנם הבעל מכיר אותה.
עולה מדבריהם, שהאיש אכן עובר גם במקרה זה. לכאורה לפי הצד שמדובר כאן על איסור "ואהבת" שעובר עליו כבר בשעת הקידושין, לא מסתבר לומר שהבעל יעבור במקרה זה, שהרי אם האשה העדיפה ובחרה לשלוח שליח ולא לבוא בעצמה, לא יעלה על הדעת שהוא יעבור על "ואהבת" כאשר פעל לפי רצונה. הוא לא צריך לדאוג לה יותר ממה שהיא דואגת לעצמה, ובפרט שהייתה לה עדיפות לשלוח שליח ומחמת כך העדיפה ובחרה לא לבוא בעצמה, ודוחק לומר שהאשה לא מספיק מודעת להשלכות או שהיא נזדרזה לשלוח שליח מפני רצונה העז להינשא ולפיכך שגתה ושלחה שליח ועל הבעל מוטל לדאוג לה ולהצילה מטעותה. לפיכך, מוכח מדברי רש"י והריטב"א שנקטו כצד השני, שעל "ואהבת" עוברים רק בעת הקטטה, והאיסור לקדש הוא תקנה מדרבנן, והואיל וחז"ל תקנו לחשוש שמא יגיעו לידי עבירה בעתיד, אסור לבעל לקדש אפילו כשהאשה העדיפה ושלחה שליח.
המהר"י בירב (ד"ה אמר עוד) מעלה אפשרות לומר אחרת מרש"י, שאכן אם האשה שלחה שליח אין איסור לבעל, אולם הוא לא מנמק כטעמנו, שאז לא שייך שיעבור על "ואהבת", אלא מנמק שאם האשה לא רוצה להתקדש בעצמה אלא על ידי שליח הרי שהבעל אנוס (כפי שראינו לעיל, במקרה של אונס נתבאר ברש"י שמותר לקדש). מכך שלא נימק כטעמנו, מוכח שגם הוא לא צעד בדרך הראשונה אלא סבר שמדובר כאן בתקנת חז"ל.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
בבא מציעא מבוא למסכת בבא מציעא ועמל תורה
שיעור פתיחת זמן חורף תשפ"ז
הצורך ביראת ה' בלימוד תורה | אדם צריך לפתח בעצמו אהבת תורה | המעלה והזכות שבלימוד תורת ארץ ישראל | יגיעה בתורה | הלכות בין אדם לחבירו במסכת בבא מציעא
