ישיבה
בית המדרש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש במדבר
- חקת
שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם
אומרים חז"ל במדרש (במדבר רבה יט א): "זאת חוקת התורה, זה שאמר הכתוב מִי יִתֵּן טָהוֹר מִטָּמֵא לֹא אֶחָד לא אחד, כגון אברהם מתרח, חזקיה מאחז, יאשיה מאמון, מרדכי משמעי, ישראל מאומות העולם, העולם הבא מהעולם הזה, מי עשה כן, מי ציווה כן, מי גזר כן? לא יחידו של עולם"?! יש כאן לכאורה דברים שצריכים ביאור. טהור הרי צריך לצאת מטהור, איך יכול להיות טהור מטמא? אברהם נולד לתרח, עובד עבודה זרה, רשע מקולקל, איך יכול להיות שיצא ממנו אברהם? וכן חזקיה מאחז. אלא שהמדרש מלמד אותנו שכל העולם כולו שייך לריבונו של עולם. ריבונו של עולם הוא אחד ויחיד, וכל העולם כולו הוא גם כן אחד, והקיצונים בשני הצדדים - הצדיקים הגמורים ולעומתם הרשעים הגמורים, הם כולם שייכים לאותו מקור. לכן יכול לצאת טהור מטמא כי הטמא הוא גם כן לא לגמרי מנותק מהמקור, מרבונו של עולם. יש כאן השתלשלות של האור האלוקי, שהוא משתלשל ומצטמצם, אבל תמיד נשאר שם ניצוץ אלוקי טהור, ולפעמים, אדרבה, הניצוץ הוא מכוסה ומבחוץ נראה איום ונורא, אבל ניצוץ פנים פנימי מקיים אותו. אז מבחוץ זה נראה טמא, רחוק, מנותק, אבל בעצם הוא לא היה יכול להתקיים אילולא הוא היה מקושר למקור. ואדרבה, יכול להיות שהניצוץ הזה שהוא כל כך עמוק, הוא יכול להתפשט רחוק וזה מראה גם על הנקודה הפנים פנימית שלו. לכן, יכול להיות מצב כזה שמִטָּמֵא יתגלה הדבר הטהור, הקדוש, כיוון שהניצוץ הפנימי אומנם הוא היה מכוסה, אבל הוא עוצמתי ולכן יכול היה להיות בתוך כל הכיסויים האלה. המדרש מלמד אותנו שהעולם הוא מאוחד. כמובן, המדרש הזה בא בעקבות הפרשה שלנו, שמצד אחד, פרה אדומה מטמאה את הטהורים ומאידך היא מטהרת את הטמאים. כי לכאורה זה תרתי דסתרי. אבל זה הקב"ה, 'חוקה חקקתי גזרה גזרתי' (שם ח), העולם הוא אחד.
המלחמה בין הגוף לנשמה
מכאן אני רוצה להמשיך אל דברי בעל 'קדושת לוי', רבי יצחק לוי מברדיצ'ב (פרשת חוקת ד"ה זאת חוקת התורה) שאומר שחוקי התורה נעלמים, טעמי המצוות לא ידועים, וצריך לקיים אותם כי ככה הקב"ה ציווה. הנשמה לא צריכה הסברים, היא יודעת שהיא רוצה תמיד לעבוד את הקב"ה. אמנם, הגוף צריך להבין, ואם הוא לא מבין הוא לא כל כך רוצה לקיים את המצוות. יש מלחמה בין הגוף ובין הנשמה. אפשר אולי להעמיק בזה יותר ולומר שהנשמה אפילו יודעת את הטעמים. נתבונן על מה שהתורה אומרת: 'חוקה חקקתי גזרה גזרתי'. זה לא אומר שאין טעם לפרה אדומה, יש טעם, אבל הוא נסתר, הוא עמוק מאוד, בהבנה האנושית הרגילה אי אפשר להבין זאת. זה אפילו נסתר מעיני גדולי החכמים, אבל יש טעם, כל דבר יש לו טעם, זו הנשמה שהיא מופשטת מכל המציאות המגושמת והיא יודעת את הטעמים ולכן היא חפצה מאוד לעשות את רצון ה'. היא יודעת את הטוב שיש בקיום רצונו של הקב"ה.
מדרגת הצדיקים הטהורה
הנשמה שנמצאת בגוף מוסתרת, מכוסה, היא מופיעה בצורה מגושמת ובצורה הזאת היא לא מבינה ומשיגה את זה. ויש כאן מלחמה גדולה ביניהם. אז אם הנשמה מצליחה לנצח את הגוף, והגוף עושה תמיד את רצונה של הנשמה, אז הגוף מתקדש ומתעלה, וזה מה שאמרו חז"ל 'צדיקים שבמיתתן נקראו חיים' (ברכות יח א). הם לא מטמאים, קברי צדיקים אינם מטמאים. הגמרא מספרת (כתובות קג ב), שאחר מותו של רבי, הוא היה בא כל ליל שבת לעשות קידוש בביתו. כלומר, הוא עדייו כאילו הופיע בעולם הזה. פעם אחת השכנה הרגישה את זה מאז הוא הפסיק להופיע, והתוספות (שם עמוד ב ד"ה אותו היום) אומר שהרב רבי חיים כהן אמר שאילו היה חי בזמן פטירתו של רבינו תם, אף על פי שהוא כהן, הוא היה נטמא לו, משום שרבינו תם היה כזה צדיק בבחינת קברי צדיקים אינם מטמאים. אז יש שמסבירים שאין הכוונה לטומאה דאורייתא אלא רק לטומאה דרבנן. אך מכל מקום, הרעיון הוא, שאם אדם מתבטל כלפי הנשמה וכולו קודש, אז הגוף נשאר טהור גם אחרי החיים, אבל אם אדם לא במדרגה הזאת, הנשמה עולה למעלה והגוף נשאר למטה, והגוף מטמא. כמובן שעניינו של האדם להעלות את הכוחות שלו מעלה מעלה.
לראות את האור שבתורה
אנחנו פוגשים כאן את דברי חז"ל (שבת פג ב) שאומרים לנו 'אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שממית עצמו עליה, שנאמר "זֹאת הַתּוֹרָה אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל" (במדבר יט יד). אז ראשית יש להבין, מה פירוש אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שממית עצמו עליה, האם צריך לוותר על כל העושר של החיים בשביל ללמוד את התורה? זה מה שהתורה דורשת מאיתנו, להתנתק מכל המציאות, מכל הווי החיים, מכל הטוב, מכל ההנאות, מכל העושר, ולהמית את הכול כדי לעסוק בתורה? שאדם יאבד את שמחת החיים שלו ואת הנאות החיים שלו? כמובן שהדברים הם יותר עמוקים. יש הנאות גשמיות שהגוף מאוד נהנה מהן, ויש הנאות יותר גבוהות ויותר מלאות, הנאות נצחיות שאינן זמניות בעולם הזה אלא תענוגות עליונים של הנאות מזיו השכינה. הנאות מתוך חיבור אל הגובה האלוקי, העליון, הנצחי שמעל כל המציאות, וזה נקרא שהתורה מתקיימת. ומי שיודע להתעלות למצב כזה, שהוא רואה את האור שבתורה, את האושר, את השמחה, את הרוממות, והוא מתמלא מזה, הוא לא מצמצם את הכוחות שלו, הכוחות שלו מתפשטים ומתגלים עוד יותר מעלה מעלה.
גילוי האות של כל אדם בתורה
מוסיף בעל מאור עיניים (פרשת חקת ד"ה זאת התורה אדם כי ימות באוהל), ר' נחום מצ'רנוביל, מתלמידיו הגדולים ביותר של הבעל שם טוב ושל המגיד ממזעריטש, שיש בתורה שישים ריבוא אותיות ובישראל יש שישים ריבוא שורשי נשמות, כי כל אדם בישראל יש לו אות בתורה, והאות שבתורה היא השורש שלו, היא הנקודה הנשמתית הפנימית שלו, ו'אורייתא וקוב"ה חד הוא' (זוה"ק אחרי, עג), וכל אדם צריך להוציא ולגלות את האות המיוחדת שלו בתורה. וכשם שבתורה אם חסרה אות אחת התורה כבר לא שלמה, כבר אי אפשר לקרוא בספר התורה הזה, כך גם בישראל, אם חסר מישראל אחד זה פוגם בכלל ישראל, כי כלל ישראל זה התורה.
חיסרון בתורה, חיסרון בעם ישראל, חיסרון בארץ ישראל
לפני 88 שנים היה כינוס של אגודת ישראל, בעניין הדיון שהיה אז על חלוקת הארץ, ואמר שם הקדוש רבי מנחם זמבה, תלמיד חכם גדול שנספה בשואה, שכמו שכשחסרה אות בתורה אז התורה היא לא שלמה, כך גם אם חסרים בארץ ישראל ד' אמות, רגב אחד מארץ ישראל, אז ארץ ישראל חסרה בשלמות, וכשאין שלמות לא מופיעה קדושה באופן המלא. ואותו הדבר, אומר לנו בעל מאור עיניים בעם ישראל. כל חוסר פרטי הוא חוסר של כלל ישראל. ולכן, כל מי שחלילה וחס, פוגע באדם, הורג אדם, הרי זה עולם ומלואו, 'כל המאבד נפש אחת מישראל, מעלה עליו הכתוב כאילו איבד עולם מלא' (סנהדרין ד ה). זה לא רק הנפש הזאת חסרה, אלא כל המציאות השלימה של ישראל היא נחסרת. ואם אמרנו שכל המאבד נפש אחת כאילו מאבד עולם מלא, אותו דבר אנחנו רואים בכיוון החיובי, וכשאדם מקיים נפש אחת מישראל הוא כאילו מקיים עולם מלא.
לראות את הטוב שבכל אחד
ממשיך בעל המאור עיניים ואומר על כך שאנחנו רגילים לומר לפני התפילה 'הריני מקבל על עצמי מצוות עשה של ואהבת לרעך כמוך', אני הולך להתפלל יחד עם כלל ישראל, כי כלל ישראל זו מציאות אחת וכאשר חסר אדם אחד כלל ישראל אינו מושלם. ולכן, הוא אומר, שאם אדם רואה בחברו דבר רע, הוא צריך לשנוא את החלק הרע, אבל את החלק הטוב צריך לאהוב, לאהוב את האחר כנפשו. וכך אומר הבעל שם טוב (מובא שם במאור עיניים), שצדיק גמור שאין רע בקרבו אינו רואה רע על שום אדם, כי מי שמסתכל על אחרים זה כמו מראה, הוא רואה חסרונות של אחרים אז הוא רואה את החסרונות של עצמו, ומי שאין לו חסרונות הוא מסתכל במראה והוא לא רואה שום חסרונות. וזה מה שכתוב "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (ויקרא י טיח), פירושו של דבר, כמו אם אדם רואה חסרון בעצמו הוא לא שונא את עצמו אלא הוא שונא את החסרון שיש בו, כך אותו דבר צריך להיות כלפי רעך. הוא כמוך, הוא אתה, אתה והוא זה דבר אחד. כי כלל ישראל זו מציאות אחת, ואז אם אתה רואה חסרון אצלו, כאילו ראית חיסרון אצלך ואז אתה שונא את החסרון הזה, זה מרגיז אותך, אבל אתה לא שונא את עצמך, אז אותו דבר כלפי השני. ככה צריך להיות ואהבת לרעך כמוך, כי הכול אחד. ועל זה נאמר: "מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים אֹהֵב יָמִים לִרְאוֹת טוֹב" (תהילים לד יג), מי שרוצה לראות טוב, שתמיד יראה דברים טובים, אז כאשר הוא מסתכל על אחרים, תמיד יראה את המעלות שלהם. "מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים אֹהֵב יָמִים לִרְאוֹת טוֹב... סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרׇדְפֵהוּ" (שם יג,טו). אם תסור מרע ותעשה רק דברים טובים, ככה תראה גם אצל אחרים. אתה רוצה לראות טוב - תהיה טוב. תהיה טוב - תראה טוב. תקן את עצמך יותר ויותר.
לכל אדם יש את התפקיד המיוחד לו
לכאורה, מה הלימוד הזה קשור לפסוקים שכאן מביא בעל 'מאירת עיניים'? 'זאת התורה, אדם' אדם הוא כמו תורה, אדם הוא אות בתורה, וצריך כל אדם לדעת את הדבר הזה. כל אחד גם צריך להוציא אל הפועל את האות המיוחדת שלו. התורה תלויה באות המיוחדת הזאת ובלי האות הזאת התורה תהיה חסרה. ממילא יוצא שהאות הזאת היא בעצם שקולה כנגד כל התורה כי אי אפשר בלעדיה. בכל אות, יש בעצם תמצית של כל התורה כולה במובן מסוים. זאת אומרת, כל אות מבטאת את עניינה של התורה במובן המיוחד שלה. כל אדם מישראל, שהוא בעצם אות בתורה, מופיע את התורה בצורה המיוחדת שלו. לצורה המיוחדת שלו אין אח ורע בכל הדורות. הקב"ה ברא פרצופים שונים, ואף על פי שפרצופי בני אדם נראים דומים, הם שונים. אמנם, לא רואים מאד את השוני, אבל מאידך, אין דבר כזה שאדם אחד דומה לחברו, הוא יחיד ומיוחד, לא נמצא כמוהו בכל הדורות כולם, כי כל אחד שנולד יש לו תפקיד מיוחד שאף אחד לא יכול למלא. וכל אחד צריך להיות מה שהוא, לא לחקות אחרים, לא להיות כמו אחרים, כי אז הוא לא עושה את תפקידו. כיוון שהתפקיד שלו זה לבטא את התורה המיוחדת שלו, הוא אות מיוחדת בתורה, ואם הוא לא יבטא את האות הזאת אין מי שיבטא אותה, אין מי שיופיע את האות שלו. כל אחד צריך לדעת שיש לו לשמוח בחלקו, יש לו תפקיד שאף אחד אחר לא יכול למלא אותו. והוא צריך למלא אותו בצורה המושלמת ביותר, ולגלות את האופי המיוחד שלו, את הכוחות המיוחדים שלו, ואותם להוציא מן הכוח אל הפועל, ולהיות מאושר. כל העולם תלוי בהופעה שלו, כי רק כך העולם יופיע בשלמותו. ואם יחסר הדבר הזה, אם אדם מסתכל על אנשים ומחקה אותם, רוצה להיות כמוהם, אז הוא לא ממלא את התפקיד שיועד לו. אם ימלא את תפקידו, הוא יגיע לשלמות הגדולה ביותר שלו וגם של העולם כולו.
עיקרו של לימוד התורה, להתחבר לגודלה
נתבונן בדברי הרב (עין איה ט ו) על הפסוק: "אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל" (במדבר יט יד). "אמר רבי יונתן לעולם אל ימנע אדם את עצמו מבית המדרש ומדברי תורה ואפי' בשעת מיתה שנאמר (במדבר יט יד) זֹאת הַתּוֹרָה אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל, אפילו בשעת מיתה תהא עוסק בתורה" (שבת פג ב). באוהל, הכוונה באוהלה של תורה. כלומר, אדם צריך אפילו בשעת מיתה להיות בבית המדרש ולהמשיך ללמוד תורה. מה העומק של הרעיון הזה? הרי אם התפקיד של התורה זה רק לתת הדרכה איך לנהוג בעולם, איך לנהוג מה לעשות, איך לחיות נכון על פי רצון השם, אם זה התפקיד של התורה, להדריך את החיים, אז כאשר אדם מגיע לסיום החיים הוא לא צריך יותר הדרכה, וממילא אין לתורה תפקיד. חז״ל מלמדים אותנו כאן שהתפקיד של התורה הוא הרבה יותר גבוה. הוא לא רק להדריך את האדם בחיים שלו, בחיי החברה שלו, במציאות שלו, בתוך העולם הזה, התורה היא עליונה, היא נצחית, היא מעל הזמנים, היא מעל ההדרכות. אמנם היא מתפשטת ומופיעה גם בהדרכות של החיים בפועל, אבל השורש של התורה הוא עליון, נצחי, מעל כל המציאות. ועניינו של האדם הוא להתחבר לתורה לא רק בצד ההדרכתי של התורה, בצד המעשי, אלא גם להתחבר אל הנצחיות, להתחבר אל הגדולה האלוקית. כאשר אדם עוסק בתורה, אז עניינו הוא להתקשר אל המקור העליון, למקור התורה, וכיוון שזה עניינה של תורה אז זה לא משנה אם זה בשעת מיתה או לא בשעת מיתה, כיוון שזה לא רק על מנת להביא לידי מעשה.
התורה לא מגבילה את החיים אלא מרוממת אותם
במילים "אדם כי ימות באוהל" אין דרישה מהאדם לצמצם ולהגביל את כוחות החיים שלו, אלא להגדיל את כוחות החיים. יש אדם שמסתכל על קיום התורה כי הוא חייב, אז זה לא מתאים לו, זה לא כל כך נוח, הוא היה רוצה דברים אחרים ונמשך להנאות העולם, רוצה לחיות ברווחה, והוא יכול להרגיש שהתורה מצמצמת לו את היכולות, את כוחות החיים. אנשים חילונים שמסתכלים על הדתיים חושבים שהתורה מגבילה אותם, הם לא יכולים לעשות מה שרוצים, לא יכולים ליהנות מהחיים, יש הנאות אסורות, מגבילים אותם. אך במבט הגדול, העמוק, ההפך הוא הנכון. התורה מרוממת את האדם ומעלה אותו מעל ההנאות הקטנות, המגושמות והמגבילות, אל ההנאות האינסופיות, אל העושר העמוק, הגדול, אל ההרחבה הנפשית, הפנימית, אל האור הגדול, העליון.
מטרת הישיבה המרכזית העולמית
הרב באגרות הראי"ה (א, קמו) מדבר על התוכנית של הישיבה שרצה להקים ביפו עוד לפני שהיה בירושלים. "עיקרה של הצורה החדשה שאני חפץ בהישיבה, דהיינו שיהיה שורר בקרבה עז החיים, הראוי לשמעתתא דבעיא צילותא, ושמחת לב, אין בה כמובן שום מניעה, באופן שלא תוכל לתן לנו גדולי תורה הבקיאים בש"ס בבבלי וירושלמי אשר כל ישעם וחפצם וכל חלקם בחיים הוא להבין ולהשכיל בדברי תורה". כלומר, הרב שם עונה על כך שיש ישיבות בירושלים שהתלמידים שם כבויים, לחוצים, נכנעים כלפי התורה, לא נמצאים בשמחת חיים ובעוצמות גדולות. השואל שם אומר לרב, שתפקידו לשנות את הישיבות הירושלמיות ולא להקים משהו מתחרה שאולי יחליש את הכוחות התורניים בירושלים. אומר לו הרב, להפך, מה שאני עושה, יחזק את כולם. "ודווקא בישיבה כזאת יוכל להתקיים התוך של דרשת "אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל", אדם חי המטה את תשוקותיו וכוחותיו לא להוללות וסכלות, כי אם לעמלה של תורה ושמחת השגתה". אומר הרב, אני רוצה בישיבה שלי אנשים מלאי כוחות חיים, לא אנשים שמכבים את כוחות החיים כדי לעסוק בתורה אלא אנשים עם הרבה כוחות חיים. כלומר, כמו שנראים החלוצים שבאו עם הרבה מרץ וכוח. ולכאורה אנשי הקודש בירושלים היו אנשים כאלו שחוסמים את כל הכוחות שלהם כדי להיות שקועים בעולמה של תורה. אומר הרב, אני לא רוצה אנשים שחוסמים את הכוחות, אני רוצה אנשים עם הרבה כוחות, והכוחות הללו יופיעו בתורה, לא יחסמו את הכוחות, אלא אדרבה הכוחות האלו של כוחות חיים, של שמחה ושל גדלות רוחנית כזאת, ורוחב, והסתכלות בריאה, כאלו כוחות יופיעו בחיים. זה הפירוש של "אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל", שיהיו לו המון כוחות, והוא מכוון אותם אל הקודש. אם למישהו אין כוחות, אז מה זה ימות, הוא הרי מת כבר לפני כן. כלומר, אדם כי ימות, זאת אומרת, יקח את כל הכוחות הגדולים האלו ואיתם יתרומם כלפי מעלה, אבל מי שאין לו רגשת החיים וזיוום הוא לא יכול להיות אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל, דהיינו, אם אין לו את כוח החיים אז מה הוא ממית?! ממשיך הרב ואומר: "והמצוינים מישיבה כזאת, לא יוכלו להיות ממוצעים שהם כקדירא דלא חמימא ולא קרירא, כי אם גיבורים כאריות במלחמתה של תורה ומלאים חפץ לרוממה ולשגבה על אדמת הקודש, לא משום פנייה ותכלית של רבנות, הבוערת בקרבם בשלהבת אש קודש". כלומר, הרב רוצה להקים ישיבה של גדולים, לא בינונים, לא חמימא ולא קרירא, לא בינוניות, לא ממוצעים, אלא אנשים עם כוחות גדולים, עם שאיפות גדולות, עם מגמות גדולות, לרומם את החיים, לרומם את התורה ולרומם את הקודש.
אנשי קודש העוסקים בכלל ישראל
אומר לנו הרב קוק שהציבור בכללותו, הולך על מי מנוחות. הוא לא יכול להוציא את כל הכוחות ולהתאמץ ולהגיע מעל הסדר. צריכים להיות אנשים מיוחדים בשביל כך. אך המנהיגים, אינם ישנים מספר שעות כמו כל אחד, הם עסוקים בכלל ישראל, הם עובדים שעות על גבי שעות וזה מחזיק את הכלל כולו, שהכלל כולו יוכל לחיות את החיים הממוצעים שלו. אבל צריכים יחידים, שהם מנהיגים, אנשי קודש, אנשי מעשה, שהם יהיו אנשים כאלו שמסורים מעל ומעבר, ורק באופן כזה אפשר להנהיג את כל הציבור כולו. זה עניינם של האנשים המיוחדים שהתורה מדברת עליהם. זאת התורה אדם כי ימות באוהל, אנשים שמוותרים על סדרי החיים הרגילים והם מתמסרים מעל ומעבר.
תורה בריאה
יש כמה וכמה הסתכלויות על העניין הזה של "אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל" עניינה של התורה היא לרומם את החיים ולעשות את החיים מאושרים. זה מה שאנחנו רוצים ומדברים תמיד, ישיבה עם בריאות, ישיבה עם שמחת חיים, לא ישיבה שאנשים מרגישים שהם לחוצים, אלא אנשים ששוקדים על התורה אבל לא בלחץ, אנשים שיש להם תאווה וחשק עצום ללמוד תורה באהבת התורה הגדולה, בהבנת גדולתה של התורה, ומרגישים אושר ושמחה בלימוד, מרגישים חשק, רצים אל הלימוד. זאת המגמה שהרב מציב. וכאשר יש אנשים כאלה שמתעלים למדרגה כזאת, אחר כך זה מרים את כל הציבור כולו, כל אחד למדרגותיו. אבל תמיד צריכים להיות אנשים כאלה שמושכים את הציבור מעלה מעלה. ואלו אנשים שהתורה משמחת אותם, מרוממת אותם, מרחיבה את מבטם, ונעשים עשירים ברוח.
קיצוניות או שלמות
יכול לקרות, שאדם שלומד הרבה תורה הוא רואה שאנשים לא לומדים מספיק תורה, אז הוא מבקר אותם, מבקר את רוב הציבור, כולם לא בסדר, כולם לא לומדים, רק הוא בסדר, אם יהיו עוד כמה כמוהו, אז יהיה ממש מצב מושלם. ככל שהאדם כאילו יותר קיצוני בשלמותה של התורה, אז הוא רואה יותר את החסרונות של כל האנשים. זה לא תלמיד חכם שלם, זו לא השלמות. קיצוניות זה קצה, זה לא שלם. שלם זה מהקצה האחד ועד הקצה השני. שלם זו שלמות, ואילו קיצוני זה קצה. ימני קיצוני הוא לא שמאלי, הוא רק קצה, הוא רק ימני, הוא לא במרכז, הוא לא בשלמות. אז את הקצה הזה הוא עושה בשלמות אבל זה עדיין קצה. ואילו שלם פירושו של דבר שהוא מקיף את הכול מתוך עולם התורה הרוחני שלו, הוא יכול לראות את המעלות של אנשים שהם לא במדרגה שלו אבל יש להם גם מעלות. לאלה יש מעלות כאלה, לאלה יש מעלות אחרות, כמו שאמר ה'מאור עיניים', דווקא מתוך ההסתכלות הגדולה, רואים גם את הדברים הטובים והקטנים, רואים את המעלות, רואים מה כל אחד מוסיף. זה כאשר לאדם יש לו רוחב הדעת, אז כל מה שאדם יותר בטוח בדעתו ובעמדתו, הוא יכול גם לראות שלאחרים יש מעלות. אדם שאין לו ביטחון אז הוא תמיד בתחרות, אם אחרים מצליחים, זה כאילו פוגע בהצלחתו, ואז הוא חייב לבקר את ההצלחות של האחרים, אבל אם אדם נמצא במקום גבוה, בעמדה פתוחה, בגודל של אמונה, אז הוא רואה שיש המון מעלות, שהעולם מלא עושר, מלא טוב. והוא רואה רק טוב, הוא רואה טוב אצל האחרים, וזה סימן לגדלות. זו גדלותה של תורה שהרב מדבר עליה, הם מלאים עז חיים ושמחת חיים, ואושר ובריאות. זאת תורה שלמה.
התחזקות מעשית בעבודת ה'
רציתי לומר איזו הערה קטנה למעשה. בשבת הבאה בע"ה, תהיה שבת שיעורים. המטרה של שבת שיעורים כמו שאני רואה אותה, זה לא לצאת החוצה, להתאוורר, לראות דברים נוספים. המטרה היא להתגבש ולחזור מהשבת הזאת עם מרץ חדש. כל שיעור מתגבש לעצמו עושה קצת חשבון נפש, מה אנחנו יכולים להשתדל יותר, במה אנחנו יכולים להשתפר יותר בין אדם לחברו, בינינו לבין עצמנו, בינינו למטרות שלנו, ללימוד התורה, להתחזקות רוחנית. זה חשבון נפש כזה שהוא מעלה קומה.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
