ישיבה
בית המדרש
- שבת ומועדים
- בין המצרים
- תשעה באב
- מדורים
- תולדותיהם של צדיקים
- רחל אמנו
מספר היה ישראל על מקום קבורתה של אמא רחל, בדרך אפרת. לא בחברון אלא בדרך, כדי לעמוד בדרכם של הגולים, להיפרד מהם ולהתפלל עליהם. "קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים, רחל מבכה על בניה...". שומעים הגולים את קול בכיה של אמא רחל. רוצים לרוץ אליה, להתרפק עליה ולומר לה: הנה אמא, אנו כאן! לא נעזבך פה לבד! אך האזיקים חונקים, והאויבים לוחצים והחרבות שלופות, ואמא רחל נותרת בדד. "בכה תבכה בלילה ודמעתה על לחיה, אין לה מנחם...". ואף אם יבוא מנחם - חרס יעלה בידו: "...מאנה להינחם על בניה כי איננו".
עולות הדמעות בעיניו של ישראל, והילדים יושבים בדומיה ומקשיבים. 'תמשיך, אבא, מה קרה עם רחל'? וישראל ממשיך ומספר. רק אז הבינה אמנו רחל מדוע נקברה כאן לבד, בדרך. היא, ורק היא, האם היחידה הרואה את הבנים בדרכם האחרונה... רק היא תוכל להחזיר אותם הביתה, אל בית לחם, אל חברון ואל ירושלים. רק ענן אבק מרחוק מזכיר את הבנים שאינם. ורק תמרות עשן בודדות עולות מירושלים ומזכירות את העיר והמקדש שאינם. רחל נשארת לבד. דממה בדרך אפרת...
דממה גם בחדר. וישראל מספר: ובתוך הדממה, רק קול אחד נשמע, קולה של רחל... ואז, לפתע, מגיע אחד הבנים. בגדיו קרועים, עיניו אדומות, קולו ניחר מבכי, הלא הוא ירמיהו נביא החורבן, אותו ירמיהו אשר כל ימיו לא רצה אלא דבר אחד: להיות שקרן, לראות איך נבואת החורבן נמוגה בעשן המזבח. אך לא זכה. כל דבריו התקיימו, דבר אחד לא שב ריקם. עתה הוא בא ומחפש את אמא... לא. הוא לא בא לבכות איתה ביחד. לנחם אותה הוא רוצה, ואיתה גם להתנחם בעצמו, להביט אל העתיד. וכך הוא אומר לה, אמא: "כה אמר ה'! מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה". אך רחל ממאנת. איך אפשר שלא לבכות? איך אוכל שלא להוריד עוד דמעות? איפה הילדים שלי אשר נלקחו ביד אויב אל ארץ לא להם? וירמיה ממשיך: לא, אמא, כבר בכית מספיק, שמע ה' את קולך: "כי יש שכר לפעולתך נאום ה', ושבו מארץ אויב". יבוא יום וירושלים תיבנה, המוני יהודים אליה יתקבצו מכל העולם. אך רחל עוד לא מתנחמת: האומנם ישובו הבנים גם אלי, שואלת היא את ירמיהו? האם אין סכנה שישכחו אותי עוד פעם בדרך?...
שב הנביא אל רחל, מתרפק על קברה ולוחש לה: לא, אמא! אל תדאגי! גם לך יש עוד תקוה. לא ישכחו אותך בניך. "ויש תקוה לאחריתך נאום ה', ושבו בנים לגבולם". לא רק לירושלים ישובו הבנים, אלא לכל גבולם. ואף את בית לחם ודרך אפרת יפקדו בשובם. יש לך תקוה, אמא. "עוד לא אבדה תקוותנו, התקווה בת שנות אלפיים...".
שומעים הילדים את אבא ישראל, ועיניהם נוצצות. ישראל ממשיך ומספר, ועיני הילדים בו נעוצות: כן. הרבה זמן עבר. אלפים שנה. כל השנים לא שכחנו את אמא רחל. כל יהודי שבא לארץ חיפש את קברה של
רחל כדי להתפלל על שיבת ציון. ואכן, קיים ה' את הבטחתו: קמה מדינת ישראל. התקבצו הגלויות ושבו מארץ אוייב. אך רחל עצמה, עוד נותרה שבויה ביד צר. תשע עשרה שנה ישבה בדד וחיכתה לילדים. בימים שמעה מרחוק את קולותיהם. בלילות ראתה את האור העולה מירושלים הנבנית. והמשיכה לחכות. לא שכחה את התקוה...
ואז, כעבור תשע עשרה שנה ועוד עשרים ושנים יום, "שבו בנים לגבולם". באו הבנים, ובקול הם שרים: "ראי רחל ראי, ראי ריבון עולם! ראי רחל ראי, הם שבו לגבולם". וכאן אבא נעצר, נרגש כולו. דמעות גיל חונקות את הגרון. הוא לא יכול להמשיך ובכי פורץ מפיו. יושבים הילדים ולא מבינים. אבא בוכה... הקטן רץ לאמא. אבא בוכה... מה קרה לאבא? ואמא אומרת: כן, זה בגלל רחל אמנו... הילדים שלה חזרו. כן. הם נמצאים בירושלים ובהר גילה, ברמת רחל ובדרך אפרתה, בגוש עציון ובחברון, והם אומרים לה: "שוב לא נלך רחל...".
גם השנה, אלף תשע מאות ושלושים שנה אחרי החורבן, חמישים ושתיים שנה להקמתה של מדינת ישראל, מבקשים הילדים מאבא שיספר להם על רחל אמנו. בערב תשעה באב, יישב ישראל עם ילדיו על המזרון מול ארון הספרים ויספר להם על רחל אמנו. גם השנה יעצרו אותו הדמעות באותו מקום בדיוק, כשיספר על הבנים השבים לגבולם. אבל השנה תקום הבת הגדולה, זו בת האחת עשרה, ותשאל: אבא, זה נכון שבעוד כמה חדשים נעזוב עוד פעם את רחל שלנו לבד? זה נכון שעוד פעם היא תבכה על הילדים שלה שיעזבו אותה? עוד פעם היא תחכה אלפיים שנה עד שהם יחזרו?
וישראל, יישב לו על המזרון אל מול ארון הספרים, ויבכה... ואתו תבכה גם רחל אמנו. אך ברקע עוד יישמעו דברי הנביא, האומר: "ויש תקווה לאחריתך נאום ה', ושבו בנים לגבולם".
* הדברים נכתבו לקראת תשעה באב תשנ"ה, בתקופת הסכמי 'אוסלו', כאשר הסתמנה כוונה להעביר גם את קבר רחל לשליטה ערבית.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
בבא מציעא מבוא למסכת בבא מציעא ועמל תורה
שיעור פתיחת זמן חורף תשפ"ז
הצורך ביראת ה' בלימוד תורה | אדם צריך לפתח בעצמו אהבת תורה | המעלה והזכות שבלימוד תורת ארץ ישראל | יגיעה בתורה | הלכות בין אדם לחבירו במסכת בבא מציעא
אורות התחיה - הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א גדלות עם ישראל
אורות התחיה - פסקה ה'
השיעור עוסק בפרק ה' מתוך "אורות התחיה" של הראי"ה קוק ומבאר את גדלותו הייחודית של עם ישראל, אשר נשמתו הכללית מקיפה ומאחדת את הבריאה כולה. מתוך כך מודגשת החשיבות של אימוץ מבט אמוני ורחב על המציאות וההיסטוריה, הרואה בכל ירידה ומשבר שלב הכרחי בדרך לעלייה ולגאולה שלמה.
נח פרשת נח – איזון לאומי
מה פשר ההפקה אלוקית של המבול? למה להכחיד את חוטאי דור המבול על ידי מים דוקא? סוד האיזון שבין שאיפת האחדות למאבק הציבורי
מידות הראי"ה תיקון המידות כמפתח לדבקות אלוקית
הקדמה למידות הראי"ה
השיעור עוסק במרכזיותן של המידות והרגשות בנפש האדם כיסוד הכרחי לדבקות בה' ולהליכה בדרכיו, כפי שמבואר במשנת הרמב"ם. מתוך כך נבחנת הדרכת הראי"ה והרצי"ה קוק בספרים 'מוסר אביך' ו'מידות ראיה', המבחינים בין מידות בסיסיות השייכות לכל אדם לבין הנהגות המיועדות לבני עלייה.
