ישיבה
בית המדרש
- משפחה חברה ומדינה
- מאמרים אקטואליים
- מלחמת "חרבות הברזל"
- משפחה חברה ומדינה
- ציבור וחברה
- פדיון שבויים
קולקטיביזם, אינדיבידואליזם ואורגניזם
שתי תפיסות עולם נאבקו ביניהן באירופה ב־150 השנים האחרונות. בתחילת הדרך שלטה בכיפה תפיסת עולם שהעמידה במרכז את הקולקטיב – החברה, האומה, המדינה. הפרט לא נחשב כל כך. לחייו ולרווחתו לא היה ערך, אלא כמשרת של הכלל, ובמקרים רבים – של השלטון שהתיימר לדבר בשם הכלל. תפיסת עולם זו הביאה לעולם את הזוועות האיומות של המאה ה־20 למניין אומות העולם – שתי מלחמות עולם נוראות, ולצידן – הקומוניזם, הפשיזם והנאציזם. זוועות אלו הביאו את העולם המערבי ללכת אל הקצה השני, ולאמץ תפיסת עולם שמעמידה במרכז את הפרט. אינדיבידואליזם קיצוני. חיי הפרט ואיכות החיים שלו הם הערך העליון. כל התאגדות חברתית באה רק כדי לשרת את הפרט ולממש את זכויותיו, ולא משנה אם מדובר במשפחה, בקהילה, באומה או במדינה. אין לכלל שום ממשות משל עצמו. הוא רק 'קהילה מדומיינת' שנוצרת בדמיונם של הפרטים שבוחרים להיות חלק ממנו.
התוצאה של תפיסה קיצונית זו קשה גם היא, כשהיא מביאה להתפוררות של כל המבנים החברתיים: הרס המשפחה, אובדן הקהילה, שלילת הלאומיות, ובעקבות כל זאת גם התפוררות הדרגתית של המדינות, כשאין דבק חזק דיו שיחבר בין האזרחים שלהן. החברה איננה אלא ענן אבק גדול שגרגריו מרחפים בחלל האוויר, וכל מה שנדרש מהם הוא להימנע מהתנגשות אלימה זה בזה. האדם, כפרט יחיד שעומד בפני עצמו, מאבד בכך את משמעות חייו.
תורת ישראל, כמו בהרבה תחומים אחרים, לא הולכת בדרך האמצע, אלא מציגה תפיסה מקורית משלה, שיוצרת איזון בין הקטבים. היא רואה את המבנים החברתיים כמו גוף שלם שמורכב מאיברים שונים. הקשר ביניהם הוא אורגני. לכל פרט יש ייחודיות, ומתוך כך גם ערך מיוחד ותרומה מיוחדת לכלל. כבר אצל רבותינו הראשונים אנו פוגשים את הרעיון שהעולם בכללו הוא 'אדם גדול', והאדם הוא 'עולם קטן' (כוזרי ד, ג; מורה נבוכים א, עב; ועוד), ורעיון זה זכה להרחבה רבה בכתביו של 'רואה האורות', מרן הראי"ה קוק זצ"ל. בתפיסה זו התורה רואה ערך גדול במשפחה, בקהילה ובאומה, ובונה מתוך כך יחס אחר אל המדינה. ואולם יחידות חברתיות אלו לא מבטלות את ערכו של היחיד אלא נותנות ערך ומשמעות לקיומו הייחודי.
סיכון החיים במלחמה
שלוש התפיסות הללו מתגוששות ביניהן בזמן מלחמה. תפיסת העולם שמעמידה במרכז את הקולקטיב לא תתייחס כלל לאבדות הכרוכות במלחמה, לסבלה של אוכלוסייה אזרחית ולגורלם של שבויים. ידה תהיה קלה מאוד על ההדק של הצדקת המלחמה, כל זמן שמדובר על תועלת כלשהי שתהיה מזה לכלל – לעוצמתו, לכלכלתו ואף ליוקרתו. תפיסת העולם שמעמידה במרכז את האינדיבידואל תתקשה מאוד לספק הצדקה למסירות נפשם של הלוחמים. אם חייו של הפרט הם ערך עליון ולכלל אין שום ערך, מה יביא אותו לתת את חייו למען הכלל? ההצדקה לסיכון של החיילים תהיה כזו: אם אף אחד לא יסכים לסכן את חייו, עלולים לשחוט את כולנו. לכן נעשה בינינו 'עסקה הוגנת והגיונית': כל אחד יתגייס לצבא ויסכן את חייו במידה מסוימת, קטנה למדי, כדי למנוע מעצמו סכנה גדולה לאין ערוך. כמובן, במצב כזה אין שום הצדקה לדרוש מחייל רמת סיכון גבוהה. וכמובן, המלחמה היא מוצא אחרון, שיש להצדיק אותו רק לאחר שכלו כל הקיצין. ההצדקה היחידה לסיכון חיים במלחמה היא הצלת חיים, ולכן מלחמה על שטחי מולדת היא פסולה לחלוטין. מנקודת מבט זו, יהיה נכון למסור אפילו את הר הרצל עם אתר 'יד ושם' הצמוד אליו תמורת שלום, גם אם הוא זמני. תפיסה זו תגזור גזרה שווה בין אזרחי המדינה לבין אזרחי האויב. אלו בני אדם ואלו בני אדם. לאלה יש זכויות ולאלה יש זכויות, ומהי ההצדקה להעדיף את חייהם של בני האומה שלך, וקל וחומר חייהם של חייליה, על פני חייהם של אזרחי האויב?
מהי תפיסת העולם שעולה מן התורה? התורה מגדירה 'מלחמת מצווה'. מלחמת מצווה היא לא רק "עזרת ישראל מיד צר", שבאה בין השאר להגן על חייהם של הפרטים, אלא גם מלחמה לכיבוש הארץ ("שבעת העממים") ולביעור הרוע מן העולם ("מלחמת עמלק"), שהם מטרות לאומיות. יש בתורה גם 'מלחמת רשות', אם כי נדרש לברר את התנאים הנדרשים להצדקה המוסרית שלה, ולא בכל מצב היא מותרת (עיין בספר 'יושביה עליה', בהוצאת מרכז תורה ומדינה, עמ' 236-211). בכל אלה מוטלת מצווה על היחיד למסור את נפשו למען הכלל (רמב"ם, הלכות מלכים ז, טו).
על ההסבר לכך עמד מורי ורבי הגר"ש ישראלי (עמוד הימיני סי' יד אות י): "במלחמה תוכן הדברים שכלל ישראל נהפך לגוף אחד, ולא בתור פרטים אנו מסתכלים עליהם, כי טובת הכלל היא באותה שעה לנגד העיניים ולא ישגיחו על הפרט. וזהו החידוש של היתר המלחמה, שה'וחי בהם' נבחן במקרה זה מצד כלל ישראל ותועלתו, היינו שכלל ישראל ינצח ותרום ידו על אויביו, כלומר 'וחי בהם' הכללי. מה שאין כן שלא במלחמה, קיים ועומד הצו האישי על כל אחד ואחד, והוא צריך לשקול זאת מבחינת 'וחי בהם' הפרטי שלו".
העם איננו אוסף של יחידים. הוא ישות אחרת לגמרי. עם ישראל הוא גוף אחד גדול שיש לו נשמה משלו, והיחידים שמרכיבים אותו הם כמו התאים שגוף האדם מורכב מהם. כל אחד מהיחידים הוא יקר מפז, ולכן אין לצאת למלחמת רשות אלא באישורה של הסנהדרין, שתבחן בין השאר את ההצדקה לסיכון חייהם של הלוחמים.
באותה מידה יש לראות גם את המחיר שמשלמים אזרחי האויב. בעולם של פרטים, יש לדון כל פרט ופרט בנפרד ולבחון אם הוא מסכן את לוחמינו, וכמו כן יש לבחון אם הוא 'חף מפשע'. על בסיס הבנה זו מסיק מורי ורבי הגר"ש ישראלי (עמוד הימיני סי' טז אות לב) שמותר למדינת ישראל ליזום פעולות תגמול ונקם נגד צוררי ישראל גם אם ייפגעו בהן אזרחים, אולם מאחר שיש ערך גם לחיים של הפרט, אין היתר לפגוע בילדי האויב בכוונת מכוון. מתוך כך עולה שאין סיבה הלכתית להימנע מהטלת מצור מוחלט על רצועת עזה, במיוחד כאשר פותחים את הדרך לכל הבלתי לוחמים לצאת לאזור הומניטרי מוגדר (הגר"ש ישראלי עמד על כך בספרו 'חוות בנימין', סי' טו אות יז).
אחינו הנתונים בצרה ובשביה
השאלה הטעונה ביותר בציבוריות הישראלית בימים אלו היא הדילמה קורעת הלב בין שתי מטרות המלחמה: הכרעת חמאס במידה שתמנע ממנו לשוב ולתקוף אותנו, מול החזרת אחינו החטופים הנמקים במנהרותיהם של הרשעים הללו. נקודת מוצא קולקטיביסטית לא תתלבט בכלל בשאלה הזאת, ותתעלם לחלוטין מן החטופים. נקודת מוצא אינדיבידואליסטית תגיד דבר פשוט, שנובע במישרין מן ההיגיון שמצדיק את היציאה למלחמה: החטופים נמצאים בסכנה מיידית וודאית. השחרור שלהם אכן מסכן את המדינה, אולם רמת הסיכון הנשקפת לכל אחד מן האזרחים היא מזערית למדי. אם כך, הוגן והגיוני מצד כל אחד מאיתנו לקחת את הסיכון הקטן הזה כדי להציל את החטופים מן הגיהינום שהם שרויים בו.
נקודת המבט היהודית רואה את האומה כולה כגוף אורגני. כואב מאוד לאבד איבר אחד מן הגוף, ולכן ישנה מחויבות רבה להצלתם של אחינו החטופים. אולם לעסקה לא אחראית דיה תהיינה השלכות קשות לגוף הלאומי כולו, ולכן יש להתנגד בתוקף ל"עסקה בכל מחיר". מדינת ישראל איננה "חברת אחריות" שתפקידה רק לספק "שירות לקוחות" להגנה על הפרטים ('אורות', עמ' קיד). היא בראש ובראשונה "שירות לכוחות" של האומה בכללה ולהגשמת ייעודה, ומתוך כך היא מעניקה משמעות לחייהם, ואף לסבלם, של הפרטים. תפיסה זו, אף שאינה מקילה ראש במחויבות להשבתם של אחינו הנתונים בצרה ובשביה, נותנת משקל הרבה יותר גדול להכרעת חמאס, הנדרשת להבטחת קיומה של האומה בכללה.
"התכונה המבדילה את הפרטים, המחטבת את האינדיווידואליות, והמאחדת ומשווה את הכול באיכות ציבוריותה – אלה שני כוחות, איתנים, וסותרים... נפלא הוא כוחן של ישראל באיחוד זה של ההתפרדות האינדיווידואלית עם החטיבות האחדותית" (אורות הקודש א, עמ' מח).
הכותב הוא רב היישוב עטרת, ועומד בראש מחלקת 'אחווה' לחברה ומשפחה במרכז תורה ומדינה
מתוך העיתון 'בשבע'
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
תורה ומדע מנגנוני כוח, כפייה וחירות הנפש
השיעור בוחן את מושג הכוח, יחסי השליטה והכפייה התת-מודעת בחברה מול תפיסות פילוסופיות כמו זו של פוקו. כנגדן מוצגת התפיסה היהודית, לפיה האדם אינו יוצר את עצמו מאפס אלא מגלה את נשמתו האלוקית הפנימית ואת ייעודו בעולם.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א זיכוך המידות בדרך לדבקות
טהרת הנפש והמידות י"א - י"ג
השיעור עוסק באתגר המוסרי והרוחני של האדם בעת עלייתו במעלות הדבקות, שבה מתעצמות גם המידות והחיסרונות הדורשים זיכוך מתמיד. מתוך כך מודגש כי ההכרה בליקויים וההתמודדות עמם אינן עילה לנפילה או לעצבות, אלא מנוף פנימי להמשך צמיחה, התעלות ותיקון.
יסודות הש"ס יסודות וטעמי שבועות בדיני ממונות
פתיחה לענייני שבועות
השיעור עוסק בסוגי השבועות השונים בדיני ממונות מדאורייתא ומדרבנן, ומנתח את הופעתם בסוגיות המרכזיות במסכת בבא מציעא. בהמשך לכך, נבחנים טעמיהן של השבועות והשאלה העקרונית האם שבועה נתפסת ככלי ראייתי מברר או שנועדה לפייס את דעתו של בעל הדין.
עבודת הקודש להחיד"א סודות כתבי החיד"א בספר עבודת הקודש
השיעור עוסק בתהליך הההדרה והמחקר של ספרי החיד"א, וחושף כיצד ביטויים שנראו כטעויות דפוס או שגיאות כתיב התגלו למעשה כמליצות, רמזים וסודות עמוקים. המרצה מדגים באמצעות דוגמאות מכתבי יד כיצד גישתו הייחודית של החיד"א מדויקת ומכוונת בכל אות וסימן.
רביבים איסור כתובת קעקע
אסור מהתורה לחקוק בעור אותיות או צורות שיישארו בו לתמיד | האיסור חל על איש ואישה כאחד, ועל כל מקום בגוף | איסור עשיית קעקוע הוא חוק שטעמו לא נתפרש בתורה | עם זאת, ביארו כמה ראשונים שכך היה מנהגם של עובדי עבודה זרה | המקעקע על עורו צורה קבועה, משתעבד לצורה זו ומונע מעצמו להמשיך ולהתחדש | אחר שהקעקוע כבר קיים אין איסור בקיום התוצאה, ולכן אין חובה מהתורה להסירו | כיום ניתן להסיר את הקעקוע באמצעות לייזר, ולכן נכון להתאמץ להסירו, כדי לבטא בכך את ההתנערות מהחטא
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת חיי שרה תשפז
לְפִי שֶׁעַל יְדֵי בְשׂוֹרַת הָעֲקֵדָה, פָּרְחָה נִשְׁמָתָהּ מִמֶּנָּה וּמֵתָה. הרי קי"ל שְׁלוּחֵי מִצְוָה אֵינָן נִיזּוֹקִין? ואיך מתה שרה על ידי המצוה. וַיֹּאמְרוּ נִקְרָא לַנַּעֲרָ וְנִשְׁאֲלָה אֶת פִּיהָ. מה תלמוד לומר אֶת פִּיהָ, הול"ל 'ונשאל אותה'. כיצד נשא אברהם את הגר בת פרעה שהיא מצרית, וישראל אסור במצרית.
עין אי"ה - הרב משה גנץ חיבור השכל אל הרגש והיראה
שבת א, קס"ט - ק"ע
השיעור עוסק בצורך לחבר את ההבנה השכלית והלימוד אל רגש טהור של יראת שמיים כדי שהדברים יופנמו באדם ולא יישארו ידיעה חיצונית בלבד. בעזרת משלים ומאמרי חז"ל, מודגשת החשיבות של הקדמת הכללים, המידות והקדושה לעיסוק בפרטים כדי להגיע לחיים שלמים ומתוקנים.
חיי שרה כיצד לבקש בקשה -ארבעה ביקשו שלא כהוגן ושלושה נענו כהוגן
המבקשים אליעזר עבד אברהם, כלב בן יפונה, שאול המלך, יפתח הגלעדי.
חיי שרה פרשת חיי שרה – נפילת בני ישמעאל
כשהאויב הערבי מרים ראש בהתנשאות על המדינה היהודית ועוד מבפנים זו בדיוק נקודת המפנה שתביא לצמיחה ישראלית
תפילות, קידוש וסעודות הלכות הבדלה
השיעור עוסק בשאלת חיוב נשים בהבדלה ובאפשרות שלהן להבדיל בעצמן, תוך סקירת מחלוקות הראשונים והפוסקים הספרדים והאשכנזים. בהמשך נידונים הגדרים ההלכתיים של "חמר מדינה" והתנאים שבהם ניתן להשתמש במשקאות חלופיים ליין עבור הבדלה.
מאמר שלישי מדרגת החסיד וחיבורו לאלוקות
מאמר שלישי המשך פסקה י"א
השיעור עוסק בהגדרת דמות ה"חסיד" על פי ספר הכוזרי, כמי שחי את הנוכחות האלוקית בכל תנועה ואיבר בגופו. בהמשך לכך, נבחנים האופנים שבהם האדם מבטא קרבה זו הלכה למעשה – החל מכבוד השכינה, דרך מצוות כציצית ותפילין, ועד להרבות בברכות ובשבחים.
מידות הראי"ה סוד תיקון המידות בנפש האדם
אל המידות א'
עבודת המידות היא הגשר המחבר בין נשמת האדם הטהורה לבין חיי החומר והמעשה בעולם הזה. השינוי האמיתי מתאפשר כאשר מקדימים את התבוננות השכל והדעת לעבודה הרגשית, ובכך יוצרים הרגלים נכונים ומרוממים.
לנתיבות ישראל יסודות האמונה ואהבת ישראל שלמה
לנתיבות ישראל א' , מאמר מ"ז (א)
השיעור עוסק בחשיבות קבלת עול מלכות שמיים ולימוד התורה כבסיס לתיקון רוחני שמתחיל מתוכנו. מתוך כך מודגשת החובה לאהוב כל אדם מישראל ללא תנאי, מתוך הכרה בנשמתו הפנימית ובאחדות האומה.
