ישיבה
בית המדרש
- משפחה חברה ומדינה
- מאמרים אקטואליים
- מלחמת "חרבות הברזל"
החברה הישראלית כולה התגייסה להוכיח שאין רעב בעזה, כדי שלא ניראה כמבצעי 'פשעי מלחמה' חלילה. אולם השאלה שצריכה להישאל היא אחרת לגמרי: האם עצם העובדה שעדיין אין רעב בעזה איננה פשע? בשאלה זו קיימות גישות שונות: יש הסוברים שאין זה מוסרי להרעיב תושבים שאינם לוחמים. לעומתם יש הרואים בכך חובה מכיוון שזו הדרך הבטוחה ביותר לנצח מבלי לסכן את חיילינו, ויש המעדיפים שיטה שלא תסכן את החיילים, אך גם אינם מרגישים בנוח עם הרעבת כשני מיליון אנשים עד מיתתם. העובדה שכל אחת מן הגישות הללו נאמרה גם בשם התורה מלמדת כי נושא המצור לאור היהדות דורש לימוד והעמקה.
ניהול מלחמה לפי התורה
מצוות עשה ק"צ בספר המצוות של הרמב"ם היא "הציווי שנצטווינו במלחמת שאר האומות", כלומר החובה לנהוג במלחמות ישראל ככתוב בתורה בפרשת שופטים. כאשר אנו יוצאים להילחם נגד עיר מסוימת, הצעד הראשון הוא להקיף אותה במצור, ככתוב "כי תקרב אל עיר להילחם עליה... וצרת עליה" (דברים כ, י-יב). מטרת המצור היא למנוע אספקת מזון ומים כדי "להרעיבה... ולהצמיאה" (ספרי דברים ס' ר'), ובמקביל לפגוע באויב מרחוק כפי שנהגו אז לירות "מיני בלסטריאות" (ספרי דברים ס' ר"ד), "כלי מלחמה אשר בה מורים אבנים וחניתות לרדות החומות ולהרוג האויבים" (מוסף הערוך ע' בלסטר). כך אנו נלחמים "עד שיכבשו אותה" (תרגומי אונקלוס ויהונתן לדברים כ, כ), כלומר עד שתושבי העיר מוחלשים דיים כדי שנוכל לכבוש אותה ולהשתלט עליה בלא סכנות מיותרות, ככתוב "ובנית מצור על העיר... עד רדתה" (דברים שם).
עם זאת אין להבין מדברים אלה שיש ציווי לפתוח כל מלחמה במצור דווקא, והרי מלחמות רבות בתנ"ך לא נוהלו בדרך הזאת. יש מצבים שבהם המצור אינו מתאים או יעיל: כאשר נדרש קרב קצר ומהיר; כאשר הלחימה מתנהלת בשדה פתוח ולא מול עיר, או כאשר מדובר בעיר גדולה מדי. אלא שיש ללמוד משיטת המצור עיקרון יסודי בניהול מלחמה: יש להעדיף דרכי לחימה שפחות מסכנות את לוחמינו. משום כך אין הלוחמים נכנסים תחילה לשטח האויב בשל הסכנות שבו, אלא מפעילים עליו לחץ מרחוק עד כניעתו, או עד יציאתו מן העיר למקום שבו אין לו עליונות צבאית. במילים אחרות, לפי התורה 'לשטח את עזה' ו'לעצור את כניסת הסיוע ההומניטרי' - הם תנאים הכרחיים לכניסת חיילים לאזורי לחימה.
ואכן במלחמות הנערכות בדרך הזאת כל תושבי העיר הנלחמת נגדנו נושאים בתוצאות המלחמה, הן הלוחמים והן אלה שאינם לוחמים בפועל. כדי להצדיק את הפגיעה במה שמכונה בדורנו ה'בלתי מעורבים', נוהגים לצטט את דברי המהר"ל, שאינם חידוש שלו, אלא הוא היחיד מבין רבותינו שניסח זאת במפורש, כי הקב"ה התיר לנו "ללחום כדין אומה שבא ללחום על אומה אחרת", שבהן "אף על גב דהיו הרבה שלא עשו – אין זה חילוק, כיוון שהיו באותה אומה שעשה רע להם מותרין לבוא עליהם למלחמה" (גור אריה בראשית לד, יג). במילים אחרות: מלחמות אינן עימות בין קבוצות של פרטים, חיילים מול חיילים, אלא סכסוך בין שני לאומים, ומתוך כך אין להבחין במלחמה בין תושב מזוין לתושב שאינו מזוין.
אבל האומנם אין הבחנות כלל בין תושבי העיר בדיני מלחמה? כבר בתורה עצמה אנו מוצאים הבחנה: "והכית את כל זכורה לפי חרב" (דברים כ, יג), כלומר דווקא הגברים שהגיעו לגיל מלחמה, ואילו "אין הורגין אישה ולא קטן" (רמב"ם הלכות מלכים פ"ו ה"ד) כל עוד אינם מסכנים את הלוחמים. רבי שמואל בן חופני גאון (בראשית לד, כה) נימק שאין הורגים ילדים "משום שאין להם חטא ואין עונש עליהם, ולא הייתה לו הנאה מהריגתם", ודומה לכך ביאר הרב אברבנאל (דברים כ, יג-יד) כי "ולכן פטר הנערים והנשים והבהמה לפי שאין בידם להשלים", כלומר אין להענישם על עצם המלחמה, מאחר שאינם שותפים להכרעת אומתם לצאת למלחמה.
ניתן ליישב זאת באמצעות הלכה אחרת מדיני מלחמה. בתורה כתוב: "כי תקרב אל עיר להילחם עליה וקראת אליה לשלום" (דברים כ, י), כלומר יש להציע לתושבי העיר להיכנע לפני שנפתח נגדם במלחמה. מזה למדו רבותינו ש"גדול שלום, שאפילו במלחמתם של ישראל צריכים שלום" (ספרי ס' קצט). אולם כיצד ניתן ללמוד מכך ש"גדול השלום"? הלוא אם תושבי העיר יסרבו, אנו יוצאים להילחם והרבה מאוד דם יישפך?! השיב לכך בעל עקידת יצחק (שער צז) כי אף במקרים שבהם איננו יכולים להימנע ממלחמה, כפי שה' אינו "חפץ בהשחתת העולם ואובדן הבריות", כך איננו חפצים וצמאים להרג וחורבן. "והדברים הרעים שבמלחמות", כלומר הריגת אנשים שאינם ראויים לכך, "הנה באים במקרה ושלא במתכוון ולא לרצון גם כן", והוכחה לכך היא הצעת הכניעה שהצענו להם כדי להימנע מכל אותם "דברים רעים". לכן אף אם תושבי העיר אינם מסכימים להיכנע ואנו נלחמים בהם, מכיוון ש"הפועל לא נקרא אלא על שם תכלית כוונתו" וכוונתנו אינה להרוג אלא להשיג את יעדי המלחמה המוצדקים, ניתן לומר ש"גדול השלום".
כך ניתן ליישב איך מצד אחד המלחמה היא כלל מול כלל, ומצד שני יש הבחנות מסוימות בין התושבים. למרות שבמקרים מסוימים יש הכרח להילחם מול אומה אחרת, איננו חפצים בהרג וחורבן. ולכן כפי שאיננו משחיתים עצים אם אין בכך צורך להשגת יעדי המלחמה, כך איננו הורגים אנשים ללא תועלת. מסיבה זו בזמן מלחמה איננו הורגים נשים וילדים שאינם מאיימים על החיילים ושהריגתם לא תביא תועלת לניצחון המלחמה, מכיוון שאנו נוטים לסבור שהם אינם אחראים לבחירה של אומתם במלחמה במקום בשלום, ולכן אינם נחשבים לחלק מהקולקטיב שבחר להילחם.
גם במצור איננו חפצים שכל התושבים יגוועו מרעב או ייהרגו מההפצצות, אלא להפך: "אין מקיפין אותה מארבע רוחותיה אלא משלוש רוחותיה, ומניחין מקום לבורח ולכל מי שירצה להימלט על נפשו" (רמב"ם הלכות מלכים פ"ו ה"ז). הסיבה לכך, כפי שביארנו מקודם, היא שאיננו רוצים לפגוע במי שאינו מזדהה עם החלטת עמו לצאת למלחמה, ומי שיבחר לברוח ולהפקיר את אחיו במלחמה עושה מעשה בזוי אצל כל עם ולשון, ומוכיח בכך שהוא מנותק מעמו. בניגוד לכך מי שמחליט להישאר בעיר, לא משנה אם הוא גבר, אישה או ילד, מראה שהוא חלק מהחלטת עמו, ועל כן גם נגדו אנו נלחמים.
על כן ודאי שמי שטוען ששיטת המצור אינה תואמת את רוח התורה – טועה ומטעה, ועל דבריו אלו כל איש בריא צריך לצעוק: "מדוע ניגשתם אל העיר להילחם? למה ניגשתם אל החומה?". החלשת האויב דרך מצור היא כלי מלחמתי לכתחילה. עם זאת גם מי שמרגיש שהרג שני מיליוני איש על ידי מצור ממושך אינו תואם את הרוח היהודית אינו טועה, אך הבעיה אינה המצור עצמו, אלא העובדה שאיננו מצרפים אל המצור הגירה לכל אלו המעוניינים בכך. העיקר הוא שאסור באופן מוחלט שהלוחמים שלנו יהיו מי שחלילה ישלמו את המחיר.
הכותב הוא אברך בישיבת ההסדר אור וישועה בחיפה. המאמר נכתב בליווי מכון תורת המדינה
מתוך העיתון 'בשבע'
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
