ישיבה בית המדרש
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- פתחי עיון - הרב אלישיב קפקה
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- בבא בתרא
בכל סוגיא אנו משתדלים לברר מהו המקרה המדויק עליו דברו ומה הדין בו, ולאחר מכן ברור הטעם והמקור. בסוגיא זו המקרה והדין ידועים, ובאופן כללי מוסכמים, ועל כן העיסוק מתמקד רק בחלק של טעם ומקור הדין. וכך אומרת הגמ':
אמר ר' יוחנן, שמעתי מהולכי אושא שהיו אומרים: מנין לחזקה ג' שנים? משור המועד, מה שור המועד כיון שנגח ג' נגיחות - נפק לי' מחזקת תם וקם ליה בחזקת מועד, ה"נ כיון דאכלה תלת שנין - נפק לה מרשות מוכר וקיימא לה ברשות לוקח.
על פניו הלימוד משור המועד אינו ברור, שהרי ספירת הנגיחות מלמדת על אופיו של השור, שכבר א"א להתייחס אליו כאל שור תם. אך אכילת הקרקע אינה התנהגות אלא מצב נתון. וא"כ כיצד לומדים משור המועד לחזקה בקרקעות?
בטרם נבוא לביאור השאלה על פי שיטות הראשונים יש לעיין בהמשך הגמ'. מיד לאחר הצגת יסוד הלימוד משור המועד שואלת הגמ' שאם אכן לומדים ממנו אזי יש לקבוע את החזקה בקרקע רק לאחר שמלאו ארבע שנים. וזאת בהקבלה לשור המועד שאינו משלם נזק שלם עד הנגיחה הרביעית. וגמרא זו צריכה ביאור שכן מן הסתם שלא התכוונו ללמוד את כל הדינים משור המועד אלא עניין מסוים. אך מהו אותו עניין מסוים?
בדבר שאלה זו מוצאים בדברי רבותינו הראשונים שני כיוונים מרכזיים, המובאים מחד ע"י בעלי התוס' ומאידך ע"י הרמב"ן וסיעתו.
שיטת בעלי התוספות
כתב תוס' על שאלת הגמ' (כח, א ד"ה עד):
תימה לר"י דמאי פריך הא הכי יליף משור המועד מה התם הוחזק נגחן שלש פעמים ה"נ הוחזק שתקן בשלש שנים א"כ משלש שנים ואילך קמה ליה ברשותיה ואומר ר"י דס"ד דמקשה דהכי יליף מה התם מכי נגח ג' פעמים נפק ליה מחצי נזק לנזק שלם ה"נ כיון שאכלה שלש שנים ולא מיחה נפקא ליה מרשות מוכר לרשות לוקח אף על גב דמילתא בלא טעמא הוא.
נבאר דבריו – העניין המסוים אותו שייך ללמוד משור המועד לקרקע הוא כלשון הביטוי המפורסם - 'המקרה לא יתמיד'. והיינו שכאשר רואים פעולה החוזרת על עצמה כמה פעמים, וניתן לתת לפעולה הסבר הגיוני, הרי לנו שאין לראותה כעניין מקרי אלא כנוהל. ולכן שור שנגח ג"פ מוחזק אצל סביבתו כמועד ועל בעליו להתייחס אליו ככזה. ובאותה מידה בקרקע. אין כאן התבוננות רק על מצב ההחזקה אלא על התנהגותו של המר"ק. אם רואים ששותק במשך שלוש שנים הוחזק אצל סביבתו שהתנהגות זו תחזור על עצמה וימשיך לשתוק גם להבא.
וכאן יש לחדד, ואם ימשיך לשתוק להבא, אז מה? מה הוא מלמדנו? על כך אומר התוס' בשני מקומות נוספים בסוגיא (כח, ב ד"ה אלא מעתה חזקה, ובדף כט, א ד"ה שתא) ששתיקתו זו מלמדת שהוא מכר או נתן במתנה, ולכל הפחות מחל על החיוב הממוני כלפיו. וממילא היוצא מכאן הוא שאיכות התפיסה של המחזיק החדש הוא בגדר של וודאות, שיש ראיה על המכירה משתיקתו החוזרת של המר"ק.
אך אם כן, יש צורך להסביר את המשך מהלך הגמרא - א. מה ההוו"א לומר שיצטרכו שנה רביעית, הרי הלימוד היה ששלוש יוצר חזקה? ב. הגמ' מעלה כהוו"א שאפילו ללא טענה מצד המוחזק – החזקה תופסת. ומדוע שיועיל? היכן הוודאות של המכירה אם אין טענה?! ג. הגמ' משווה בין העדאה בפני בעל השור לבין מחאה בפני המחזיק, ויש הו"א שמחאה שלא בפני המחזיק לא תועיל משום שבשור המועד לא מועילה עדות באופן זה. ויש להקשות, הרי כל מה שלמדנו משור המועד הוא רק בנוגע להגיון העמוד ביסוד המקרה ולא שייך כלל לפרטים, ועוד קשה מעצם ההשוואה שהרי מחאה מבטלת חזקה והעדאה יוצרת חזקה?!
על שאלות אלו עונה התוס': א. שבהווה אמינא המקשן חשב שהלימוד אינו מסברא ולא נוגע להגדרה היסודית אלא למציאות דינית העולה מכך, וזאת כקבלה בידיהם אף אם אין טעם להשוות. ואם כן, שהלימוד הוא על הנפק"מ המעשית, יש להשוות אף את דיני מוחזקות בקרקע (כח, א ד"ה עד). ואמנם בשלב התשובה הגמ' מבררת שאכן הלימוד הוא מכח סברא, ועל כן אינם דומים לחלוטין.
ב. ובהמשך לכך, הגמ' אומרת 'איהו לא טען אנן טענינן ליה?!' והיינו שאין הכוונה שבאמת יש וודאות כשאין טענה, אלא מבררים אולי השתיקה מלמדת על מחילה מצד המערער, ובמחילה אין צריך לטענה. קמ"ל שהסבר זה איננו הגיוני דיו, ואין סיבה לטעון טענה רחוקה כ"כ (כח, ב ד"ה אלא מעתה חזקה).
ג. תוס' (כח, ב ד"ה אלא מעתה מחאה) מבארים שהלימוד אכן נובע מהמישור הראייתי, אך כאן הגמרא רוצה ללמוד על דרכי העברת מידע – האם כשם שבעדות לא סומכים על 'קול' כך גם במחאה לא נוכל לסמוך על 'קול' ויחוייב המוחה למחות דווקא בפני המחזיק? וקמ"ל הגמ' שבעדות השור הוא גזירת הכתוב, אך במחאה הוא מסברא שהקול ידיע עד המחזיק משום 'דחברך חבר אית ליה'.
שיטת הרמב"ן
לעומת זאת נצבת שיטת הרמב"ן (כח, א ד"ה משור המועד) שכתב:
משור המועד. לא נתחוור לי מאי ענין זו לזו, אבל נראה שלכך הקישום לומר כשם ששור המועד כיון שנגח שלש נגיחות יצא מאותה חזקה של תמות אף כאן יצאה שדה זו מחזקה של מוכר וכיון שיצאת מחזקת המוכר עליו להביא ראיה שלא מכרה שהרי זה מוחזק ועומד.
לשיטתו, הולכי אושא אינם סוברים שיש ראיה כלשהיא מהחזקת המחזיק, אלא רק הוא הפיכת המוחזקות. עד ג' נגיחות היה השור מוחזק כתם, ולאחר ג' נגיחות מבחינת סובביו הוא מועד ועל כן משתנה דינו. וה"ה גם בעניין החזקת קרקעות, לאחר ג"ש הופך המחזיק להיות מוחזק.
וממילא שאלות הגמרא מתבארות בקלות יותר, שכן אין את מימד הסברא והוודאות של המחזיק, אלא רק כללים מתי החזקה מחליפה צד.
א. הגמ' עצמה אומרת במפורש 'נפק ליה מחזקת תם וקם ליה בחזקת מועד' ומשמעו רק שינוי צד. ולפי זה מובן מדוע יש הו"א של שנה רביעית, שכן אולי יש רק יציאה מהחזקת המר"ק, שכעת העולם כבר לא רואה אותו כבעלים, אך אולי גם את המחזיק הנוכחי לא רואים כבעלים עד השנה הרביעית? קמ"ל שלא.
ב. ההוו"א שאפילו ללא טענה יועיל מובנת, משום שאם למדנו משור המועד ששלוש שנים משנות את המעמד, יש לומר שהוא הדין גם בשנות חזקה, שאחר שלוש שנים בעיני העולם יראה הדבר כאילו הבעלות עברה צד. וקמ"ל שההסתכלות איננה משתנה אלא אם יש גם טענה עמה.
ג. בנקודה זו אכן אין הבדל בין רמב"ן לתוס', משום שהדיון הוא אודות התועלת שבמחאה כאשר איננה בפני המחזיק. וקמ"ל שחברך חברא אית ליה, והמחאה תבוא מכל מקום.
מחאה וחזקה
ובנוגע לשאלה מדוע הגמ' שואלת ממחאה והרי אנן בחזקה עסקי'? שאלה זו נשאלה ע"י הראשונים והם מביאים שרש"י שאל זאת ובפירושו תירץ. וכך כתב הריטב"א (כח, ב ד"ה אלא מעתה מחאה):
קשיא לן דאנן חזקה מדמינן לשור המועד דתרווייהו מפיקי מחזקה קמייתא ולפיכך הוה ליה למינקט חזקה ולא מחאה דאתיא לאוקומי בחזקה קמייתא, ורש"י נשמר מזה ופירש דמחאה דמיא להעדה טפי דתרוייהו אתו כדי להזהיר לחבירו זה על שמירת שורו וזה על שמירת ראיותיו.
והיינו שעניינה של המחאה דומה להעדאת בעל השור, שבשניהם המכוון הוא לעורר את נדרש לכך לזהירות יתירה, זה בשורו וזה ובראיות על בעלותו בקרקע. וממשיך הריטב"א:
...אבל יש לצרף על הפירוש מה שכתב הר"י ז"ל ובתוס' דכיון דחזקה תלויה במחאה הרי הם כדבר אחד ושפיר פרכינן ממחאה כאילו פרכינן מחזקה וכיון דמחאה היא לשמור ראיותיו כמו שהעדאה היא לשמירה שפיר פרכינן, דדינא הוא דתהוי זו כזו.
מוסיף הריטב"א עניין נוסף לבאר את ההשוואה והוא מש"כ התוס' שחזקה ומחאה הם בעצם עניין אחד, שהאחרון מוביל אל הראשון, ועל כן אפשר להקשות ממחאה ולא מחזקה.
להערות - [email protected]
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר

תורה ומדע מנגנוני כוח, כפייה וחירות הנפש
השיעור בוחן את מושג הכוח, יחסי השליטה והכפייה התת-מודעת בחברה מול תפיסות פילוסופיות כמו זו של פוקו. כנגדן מוצגת התפיסה היהודית, לפיה האדם אינו יוצר את עצמו מאפס אלא מגלה את נשמתו האלוקית הפנימית ואת ייעודו בעולם.

אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א זיכוך המידות בדרך לדבקות
טהרת הנפש והמידות י"א - י"ג
השיעור עוסק באתגר המוסרי והרוחני של האדם בעת עלייתו במעלות הדבקות, שבה מתעצמות גם המידות והחיסרונות הדורשים זיכוך מתמיד. מתוך כך מודגש כי ההכרה בליקויים וההתמודדות עמם אינן עילה לנפילה או לעצבות, אלא מנוף פנימי להמשך צמיחה, התעלות ותיקון.

יסודות הש"ס יסודות וטעמי שבועות בדיני ממונות
פתיחה לענייני שבועות
השיעור עוסק בסוגי השבועות השונים בדיני ממונות מדאורייתא ומדרבנן, ומנתח את הופעתם בסוגיות המרכזיות במסכת בבא מציעא. בהמשך לכך, נבחנים טעמיהן של השבועות והשאלה העקרונית האם שבועה נתפסת ככלי ראייתי מברר או שנועדה לפייס את דעתו של בעל הדין.

עבודת הקודש להחיד"א סודות כתבי החיד"א בספר עבודת הקודש
השיעור עוסק בתהליך הההדרה והמחקר של ספרי החיד"א, וחושף כיצד ביטויים שנראו כטעויות דפוס או שגיאות כתיב התגלו למעשה כמליצות, רמזים וסודות עמוקים. המרצה מדגים באמצעות דוגמאות מכתבי יד כיצד גישתו הייחודית של החיד"א מדויקת ומכוונת בכל אות וסימן.

רביבים איסור כתובת קעקע
אסור מהתורה לחקוק בעור אותיות או צורות שיישארו בו לתמיד | האיסור חל על איש ואישה כאחד, ועל כל מקום בגוף | איסור עשיית קעקוע הוא חוק שטעמו לא נתפרש בתורה | עם זאת, ביארו כמה ראשונים שכך היה מנהגם של עובדי עבודה זרה | המקעקע על עורו צורה קבועה, משתעבד לצורה זו ומונע מעצמו להמשיך ולהתחדש | אחר שהקעקוע כבר קיים אין איסור בקיום התוצאה, ולכן אין חובה מהתורה להסירו | כיום ניתן להסיר את הקעקוע באמצעות לייזר, ולכן נכון להתאמץ להסירו, כדי לבטא בכך את ההתנערות מהחטא

פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת חיי שרה תשפז
לְפִי שֶׁעַל יְדֵי בְשׂוֹרַת הָעֲקֵדָה, פָּרְחָה נִשְׁמָתָהּ מִמֶּנָּה וּמֵתָה. הרי קי"ל שְׁלוּחֵי מִצְוָה אֵינָן נִיזּוֹקִין? ואיך מתה שרה על ידי המצוה. וַיֹּאמְרוּ נִקְרָא לַנַּעֲרָ וְנִשְׁאֲלָה אֶת פִּיהָ. מה תלמוד לומר אֶת פִּיהָ, הול"ל 'ונשאל אותה'. כיצד נשא אברהם את הגר בת פרעה שהיא מצרית, וישראל אסור במצרית.

עין אי"ה - הרב משה גנץ חיבור השכל אל הרגש והיראה
שבת א, קס"ט - ק"ע
השיעור עוסק בצורך לחבר את ההבנה השכלית והלימוד אל רגש טהור של יראת שמיים כדי שהדברים יופנמו באדם ולא יישארו ידיעה חיצונית בלבד. בעזרת משלים ומאמרי חז"ל, מודגשת החשיבות של הקדמת הכללים, המידות והקדושה לעיסוק בפרטים כדי להגיע לחיים שלמים ומתוקנים.

חיי שרה כיצד לבקש בקשה -ארבעה ביקשו שלא כהוגן ושלושה נענו כהוגן
המבקשים אליעזר עבד אברהם, כלב בן יפונה, שאול המלך, יפתח הגלעדי.

חיי שרה פרשת חיי שרה – נפילת בני ישמעאל
כשהאויב הערבי מרים ראש בהתנשאות על המדינה היהודית ועוד מבפנים זו בדיוק נקודת המפנה שתביא לצמיחה ישראלית

תפילות, קידוש וסעודות הלכות הבדלה
השיעור עוסק בשאלת חיוב נשים בהבדלה ובאפשרות שלהן להבדיל בעצמן, תוך סקירת מחלוקות הראשונים והפוסקים הספרדים והאשכנזים. בהמשך נידונים הגדרים ההלכתיים של "חמר מדינה" והתנאים שבהם ניתן להשתמש במשקאות חלופיים ליין עבור הבדלה.

מאמר שלישי מדרגת החסיד וחיבורו לאלוקות
מאמר שלישי המשך פסקה י"א
השיעור עוסק בהגדרת דמות ה"חסיד" על פי ספר הכוזרי, כמי שחי את הנוכחות האלוקית בכל תנועה ואיבר בגופו. בהמשך לכך, נבחנים האופנים שבהם האדם מבטא קרבה זו הלכה למעשה – החל מכבוד השכינה, דרך מצוות כציצית ותפילין, ועד להרבות בברכות ובשבחים.

מידות הראי"ה סוד תיקון המידות בנפש האדם
אל המידות א'
עבודת המידות היא הגשר המחבר בין נשמת האדם הטהורה לבין חיי החומר והמעשה בעולם הזה. השינוי האמיתי מתאפשר כאשר מקדימים את התבוננות השכל והדעת לעבודה הרגשית, ובכך יוצרים הרגלים נכונים ומרוממים.

לנתיבות ישראל יסודות האמונה ואהבת ישראל שלמה
לנתיבות ישראל א' , מאמר מ"ז (א)
השיעור עוסק בחשיבות קבלת עול מלכות שמיים ולימוד התורה כבסיס לתיקון רוחני שמתחיל מתוכנו. מתוך כך מודגשת החובה לאהוב כל אדם מישראל ללא תנאי, מתוך הכרה בנשמתו הפנימית ובאחדות האומה.











