ישיבה
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- פתחי עיון - הרב אלישיב קפקה
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- בבא בתרא
נפתח בדברי הגמ' (כט, ב):
ההוא דאמר ליה לחבריה: מאי בעית בהאי ביתא? אמר ליה: מינך זבינתיה ואכלית שני חזקה, א"ל: אנא בשכוני גוואי הואי.
הגמ' מצמצמת מאד בביאור המקרה ובמה הם בדיוק טענות הצדדים, ונפק"מ גדולה להבנה זו. וכמה שאלות יסודיות עולות: א. מהו יסוד טענתו של המערער? האם יש לו עדים על כך? ב. האם יש למחזיק עדים על החזקתו? ג. מהו שיכוני גוואי? ד. מה ענה המחזיק על טענת המערער?
וכמו כן המשך הגמרא המביאה מח' בין רב נחמן לרבא, טעון ביאור במה בדיוק נחלקו.
שיטת רשב"ם
בהסבר טענת המערער 'אנא בשיכוני גוואי הואי' כותב הרשב"ם:
בחדרים הפנימים היתה עיקר דירתי והייתי עובר דרך עליך ומשתמש עמך בבית החיצון שדרת בו ברשותי ולכך לא מחיתי.
וטענה זו תמוהה מעט, שכן היתכן ולא ידע מזה המחזיק? ועוד יש לחקור מה רוצה לומר בטענה זו – החזקה אין כאן, או שמא יש החזקה אך יחד עם זאת סיבה טובה מדוע מחאה לא היתה?
מדברי הרשב"ם (ד"ה עליו) עולה שודאי יש למערער עדים על היותו מר"ק אך נראה שאין לו עדים על מגורים בשיכוני גוואי. וא"כ, לכאורה פשוט שאין לו למערער כלום לאחר שהלה החזיק ג"ש? אלא מבאר רש"ר (שיעורים פרק ג אות ח) שבזה נחלקו רבא ורב נחמן. כיון שאין לו עדים, אלא טענה בלבד ורק היא מעוררת את הספק, אזי סובר רבא שהחזקת הבית היתה כדין, וממילא עברה המוחזקות מהמערער למחזיק, ועל המערער להביא ראיות שבעצם מחה כדין ע"י השימוש בבית החיצון.
אך לשיטת רב נחמן, כיון שידוע שהמערער היה מר"ק, הרי צריך ראיה מוחלטת בשביל להפסידו ואף בטענה קלושה דוחים את המחזיק. ולכן אפילו שרק טענת המערער היא המולידה ספק על עצם ההחזקה, למעשה יוצא שאין כאן החזקה ראויה והבית נשאר בידי המערער. ולפי זה מבוארת החקירה דלעיל, שיש כאן חסרון בהחזקה.
אך רבא סובר שאע"פ שיש מר"ק, כיון שהוא החזיק כדרך בעלים עם טענה, ועתה בא המערער ללא ראיות על השימוש המחאתי, הרי שאין זה בגדר ספק המחליש את ההַחזקה, ולכן הדין הוא שהמוחזקות עברה מהמערער למחזיק.
עוד יש לבאר עפ"י קו"ש (אות קד) שלכו"ע יכולת המחאה היא הכרחית על מנת ליצור חזקה. ולכן מטיל רב נחמן את נטל ההוכחה על המחזיק, שהוא המוציא ממר"ק, ובכדי לבצר את חזקתו עליו להוכיח שהיה ביכולת המערער למחות ולא עשה כן. אך לשיטת רבא כיון שהמערער טוען שאכן היתה מחאה, זאת אומרת שההחזקה היתה כדין, ועל המערער להוכיח שיש חסרון בהחזקה בשל מחאתו.
על שיטת הרשב"ם מקשה הרמב"ן לא מעט קושיות (ד"ה אנא):
מה שפירש בה הרב רבי שמואל ז"ל שבחדרים הפנימים הייתי דר ועובר דרך עליך, לא נראה לי: מפני שהדין נותן שלא יפסיד חזקתו בשביל כך, וכי אין אדם עשוי למכור בית החיצון ומשייר לעצמו הפנימי ודרך, ואעפ"כ כיון שזה לבדו דר למה לא יעלה לו חזקה, ועוד א"כ מאי טעמיה דרבא והלא כל זמן שלא הביא ראיה שדר לבדו לא הביא עדי חזקה שאין חזקה למי שדר עם הבעלים, ולשון הגמרא עצמו אינו נוח להתפרש כן, שאין בלשון בשכוני גואי הואי שיעבור ויצא דרך על החיצון, אלא משמע הלשון ששם היה כל הזמן הזה ולא שיצא משם, ועוד דבכולהו נוסחאי בהאי ארעא ולא אשכחן ביתא אלא בפירושי הרב ז"ל.
וכנראה קושיות אלו, הנובעות הן מן הסברא, הן מדיוק הלשון, והן מגרסאות מדויקות, הביאו גם את הרי"ף להסביר את הגמרא אחרת. ונבאר.
שיטת הרי"ף
כתיבת הרי"ף בסוגייתנו שונה היא מדרכו ברוב המקומות. בדרך כלל מביא הוא בקצרה את עיקרי הדיון בגמ' בלשונה, ומביא את העיקר להלכה. את כל הדיונים העומדים בעומק הגמרא הוא אינו מעלה על הכתב. אך בסוגייתנו, הרי"ף מאריך מאד, ומסביר את החשבונות העומדים ביסוד הסברת הגמרא. הרי"ף מביא שני פירושים:
א. אין למערער עדים כלל על בעלותו על הבית. ב. יש למערער עדים על בעלותו על הבית.
שיטה ראשונה – אין עדים למערער
לשיטה הראשונה מובנים מאד דברי רבא שהמוציא מחבירו עליו הראיה ועל כן אין למערער ולא כלום. אך קשה אם כן מהי סברת רב נחמן? הכיצד הוא מוציא ממי שמוחזק בבית בפועל ומעבירו למי שרק טוען על בעלות?! נראה בהסבר דברי רב נחמן שני כיוונים:
א. כתב הפורת יוסף:
עיין ברי"ף פירוש הגאון ונראה דס"ל דרב נחמן ס"ל כרשב"ג לקמן (קע) דהבא לידון בשטר וחזקה - נידון בשטר, דצריך לברר. וגם כאן כיון דאמר דאכל שני חזקה צריך לברר אע"פ דאית ליה מיגו.
כלומר, אע"פ שאילו היה אומר קניתיה מיגו שלהד"מ, היה נאמן, כיון שהמחזיק טוען להגנתו מעצמו שיש לו שתי ראיות להחזקת הבית מחוייב הוא להביא את הוכחות לכל דבריו. ויתכן והסברא שכיון שתלה את אמינותו בכך, עליו להצמד לכל דבריו. כך היא שיטת רשב"ג לקראת סוף המסכת, ושיטה זו סוברת כרשב"ג.
ב. אפשרות נוספת מובאת בדברי הב"ח על רי"ף:
מיהו יש ליישב דהני דמפרשי כפירושא קמא ס"ל כפרש"י דההיא דמודה ר' יהושע מיירי באינו תובעו ומש"ה נאמן ואפי' לא אכלה שני חזקה אבל הכא דא"ל המערער מאי בעית בהאי ארעא דכיון דתובעו אפי' ליכא עדים לא אמר הפה שאסר הפה שהתיר ועי"ש בריש פ"ב דכתובות דהתוס' חולקים על פירש"י דאפי' תובעו אמרינן הפה שאסר הפה שהתיר כיון דליכא עדים וכך הוא דעת האלפסי הכא.
ביאור דבריו, לכא' י"א אלו ברי"ף נדחים מכח הפה שאסר הוא הפה שהתיר, שהרי אין למערער עדים ונשען הוא רק על הודאת המחזיק. אך מבאר הב"ח אליבא דרש"י בכתובות, שדין זה של הפה וכו' נכון הוא רק אם הנתבע עצמו פתח בדברים, אך כאן מדובר שהיה מחוייב לענות לתובע ולכן לא הוא זה שאסר. ואין לומר שיש למחזיק מיגו של להד"מ - משום שהוא מיגו להוציא. ואין לומר שאין זה להוציא שהרי אין עדים למערער, מכיון שמודה המחזיק שהיה שייך למערער, אין זה נחשב שהוא אסר (הניח את המערער כמרא קמא) אלא חוזר הדבר למערער (עפ"י שיעורי ר' שמואל שם).
שיטה שניה – יש עדים למערער
הרי"ף נוקט כפי השיטה השניה שהביא שמדובר שיש למערער עדים על היותו מרא קמא של הבית. וגופא דעובדא הכי הוה:
אלא האי מעשה הכין פירושא כגון דהאי ארעא ידיעא וברירא דלהאי מערער הות וא"ל להאי מחזיק מאי בעית בהאי ארעא וא"ל מינך זבינתה ואכלתה שני חזקה אמר ליה היאך זבינתה מינאי ואנא בשכוני גואי ולא הוינא בהדך במתא בההוא עידנא ואת טעין דזבינתה מינאי.
מדוע מסביר שמדובר בטוען לא הייתי עמך בזמן הקנין? כאמור, נראה שלא מסביר כרשב"ם משום הקושיות שעליו, כפי שמרחיב הרמב"ן. ולכן מבאר כיצד יתכן מצב בו נוצרה כעין חזקה, אך מאידך הטענה לא עומדת כדין. הרמב"ן מסביר שדברי הרי"ף כנראה מבוססים על ההנחה שאין אפשרות ליצור חזקה אא"כ תחילת ההחזקה היתה בפני המר"ק. אך חזקה שלא בפני המר"ק בכלל, אפילו אם המצב אינו שעת חירום וודאי ששמע על כך המר"ק, לא מועילה.
בביאור סברא זו אולי י"ל שעיקר הראיה מונחת תמיד בתחילתה, ומשם הכל נגרר. ואם לא היה המר"ק בתחילת התפיסה מסתמא אומר 'אם הייתי בתחילת העניין, ודאי שהייתי מוחה בו' ומה שאינו מוחה בו בהמשך מבוסס על כך שלא חושש שיחשוב המחזיק שהוא בעלים שהרי תחילת ישיבתו במקום לא היתה בהעזה כנגד הבעלים.
הרמב"ן והרשב"א מקשים על הרי"ף, נראה את לשונו של הרשב"א:
וגם זה אינו מחוור חדא דלא שמענו שאמר לו הלוקח ביום פלוני לקחתיה ממך כדי שיאמר המערער באותו יום לא הייתי עמך במדינה, ועוד דתנן היה בגליל והחזיק ביהודה ביהודה והחזיק בגליל לא עלתה לו חזקה, אלמא יהודה וגליל אין, דכשעת חירום דמי, הא יהודה ויהודה עלתה לו חזקה אף על פי שהתחיל להחזיק שלא בפני הבעלים דיכול לומר לו אני הלכתי שם וקניתיה ממך או ע"י שלוחי או ע"י שלוחך, ואי לא תימא הכי אף כשיברר שהיה עמו במדינה אי אמר לו חולה היה באותה שעה ולא דבר עמו אדם כל אותו היום אף הוא צריך להביא ראיה ולברר שהיה בריא ומדבר עם כל אדם, וזה רחוק מאד.
שיטת רמב"ן
מכורח קושיות אלו, הרמב"ן, רשב"א וריטב"א מבארים את הסוגיא באופן שלישי. והוא (לשון הרשב"א):
והפי' הנכון בשכוני גואי בארץ מרחקים עמדתי כל אותן שני החזקה ולא שמעתי בחזקתך או שלא יכולתי למחות וכדתנן (ל"ח א') אינה חזקה עד שיהא עמו במדינה וא"ל רב נחמן זיל ברור שהיה עמך במדינה בסוף השלש שנים של שני החזקה:
בהעמדה זו הרמב"ן לא עומד מול כל הקושיות שהעלו כנגד השיטות האחרות. ומאריך הרמב"ן בביאור שיטתו, והמחלוקת בין רבא לרב נחמן מוסברת כך:
והימניה רב נחמן עד דמייתי אידך סהדי דהוה במקום קרוב שאינו מקום חרום, דכיון שזה טוען שלא בפני החזקת במקום חרום טענתיה טענה וצריך הלה לקיים חזקתו כאלו טענו זה לא החזקת, ורבא סבר מכיון שהחזיק הרי הוא ברשותו והלה צריך להוריע חזקתו בראיה של חרום כשם שצריך להביא ראיה על המחאה בטוען מחיתי, רב נחמן מדמי לה לקיום חזקה גופה, ורבא מדמי לה למחאה.
המשפט האחרון הוא העקרון בהסבר – לפי רב נחמן היכולת ליצור חזקה תלויה בכך שיש אפשרות מעשית למחאה, ועל כן, על אחריות המחזיק לאפשר למר"ק למחות. אך לפי רבא, חזקה עומדת לעצמה והמחאה היא צורך של המערער בלבד, ועל כן רק על המערער לדאוג ליכולת מחאתו.
ומדוע לא הסכימו הראשונים האחרים עם דברי הרמב"ן? ראשית, גירסת הרשב"ם לכה"פ היא כפי שכתב וביתא ושיכוני גוואי נשמעים כעניין דומה. ועוד, שהמקרה שמביא הרמב"ן הוא רחוק, ולכאורה דחוק.
להערות - [email protected]
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
בבא מציעא מבוא למסכת בבא מציעא ועמל תורה
שיעור פתיחת זמן חורף תשפ"ז
הצורך ביראת ה' בלימוד תורה | אדם צריך לפתח בעצמו אהבת תורה | המעלה והזכות שבלימוד תורת ארץ ישראל | יגיעה בתורה | הלכות בין אדם לחבירו במסכת בבא מציעא
אורות התחיה - הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א גדלות עם ישראל
אורות התחיה - פסקה ה'
השיעור עוסק בפרק ה' מתוך "אורות התחיה" של הראי"ה קוק ומבאר את גדלותו הייחודית של עם ישראל, אשר נשמתו הכללית מקיפה ומאחדת את הבריאה כולה. מתוך כך מודגשת החשיבות של אימוץ מבט אמוני ורחב על המציאות וההיסטוריה, הרואה בכל ירידה ומשבר שלב הכרחי בדרך לעלייה ולגאולה שלמה.
נח פרשת נח – איזון לאומי
מה פשר ההפקה אלוקית של המבול? למה להכחיד את חוטאי דור המבול על ידי מים דוקא? סוד האיזון שבין שאיפת האחדות למאבק הציבורי
מידות הראי"ה תיקון המידות כמפתח לדבקות אלוקית
הקדמה למידות הראי"ה
השיעור עוסק במרכזיותן של המידות והרגשות בנפש האדם כיסוד הכרחי לדבקות בה' ולהליכה בדרכיו, כפי שמבואר במשנת הרמב"ם. מתוך כך נבחנת הדרכת הראי"ה והרצי"ה קוק בספרים 'מוסר אביך' ו'מידות ראיה', המבחינים בין מידות בסיסיות השייכות לכל אדם לבין הנהגות המיועדות לבני עלייה.
