ישיבה
בית המדרש
- מדורים
- פרפראות בפרשה א-ת פ"ש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש שמות
- וארא
מפטיר כֹּה אָמַר אֲ-דֹנָי (יחזקאל כח)
פרשת וארא – שבת מברכין
עלון חידושי תורה ופרפראות על פרשת השבוע בעניינא דיומא ממפרשי ומדרשי חז"ל
מולד חודש שבט יהיה ביום ראשון בשעה 15, 6 דקות ו 11 חלקים
בפרשת וארא 121 פסוקים = חזון הגאולה, כהן לוי, נינוה
רבי נחוניא בן הקנה אומר תדע לך כח התשובה בא וראה מפרעה מלך מצרים שמרד בצור עליון הרבה מאד שנאמר (שמות ה ב) וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה מִי
יְ-הֹוָה אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ. ובלשון שחטא בו בלשון עשה תשובה שנ' (טו יא) מִי כָמֹכָה בָּאֵלִם יְ-הֹוָה מִי כָּמֹכָה נֶאְדָּר בַּקֹּדֶשׁ והצילו הקב"ה בין המתים. מניין שלא מת שנאמר (ט טו-טז) כִּי עַתָּה שָׁלַחְתִּי אֶת יָדִי וָאַךְ אוֹתְךָ וכו' וְאוּלָם בַּעֲבוּר זֹאת הֶעֱמַדְתִּיךָ וכו' והלך ומלך בנינוה. (פדר"א מג)
חודש שבט הוא בחינת הוד והוא כמידתו של אהרן, וצריך בחודש זה להתאמץ יותר להיות אוהב שלום ורודף שלום ומשים שלום בין אדם לחברו ובין איש לאשתו יותר מכל חדשי השנה. שבט ר"ת ש'לום, ב'רכה, ט'ובה, ויזהר ביותר לכבד ללומדי תורה ולהחזיק ברכים כושלות, ושלא להיות הולך רכיל, ומנע רגליך מלרוץ לרעה בחודש הזה בזהירות יותר משאר ימות השנה. והוא זמן להגות במשניות כי הלילות עדיין ארוכים. (מועד לכל חי סימן ל)
צירוף השם הנכבד המאיר בזה החדש הוא 'היו"ה', ויוצא מראשי תיבות הפסוק (ויקרא כז לג) הָמֵר יְמִירֶנּוּ וְהָיָה הוּא.
מזל החודש דלי - והוא מזלו של ישראל, כי דלי עשוי לשאוב בו מים וזה פעולתו. והנה הוא משמש אל המים, ואין מים אלא תורה (בב"ק יז.) כמא דאת אמר (ישעיה נה א) הוֹי כׇּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם. להורות על האמור, דמזלו של ישראל הוא עבד משמש אל התורה. והגם ששפיטת המזל מחייב באיזה אופן וכו', הנה על ידי עסק התורה ומצוות יתהפך הכל לטוב, ולכל אשר יחפוצו יטו את המזל, כיון שמזלן הוא עבד משמש אל התורה. (בני יששכר חודש שבט א)
וַיְדַבֵּר אֱ-לֹהִים אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי יְ-הֹוָה. (ו ב)
שאלה – מה הטעם שמתחיל בשם אֱ-לֹהִים שהוא מידת הדין, ומסיים אֲנִי יְ-הֹוָה שהוא מדת הרחמים. כיצד זה תשובה למה שאמר מרע"ה (ה כב) לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה.
תשובה – אמרו חז"ל (יבמות קכא:) נֶּאֱמַר (תהלים נ ג) וּסְבִיבָיו נִשְׂעֲרָה מְאֹד, מְלַמֵּד שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְדַקְדֵּק עִם סְבִיבָיו כְּחוּט הַשַּׂעֲרָה. וזהו שאמר וַיְדַבֵּר אֱ-לֹהִים אֶל מֹשֶׁה זה מדת הדין וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי יְ-הֹוָה מדת הרחמים. וזה תשובה למה שאמר משה לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה לזה השיב לו הקב"ה זה הדין - הוא רחמים גמורים, משום דעל ידי זה ימהר הקץ דקושי השעבוד ישלים. (אמרות ה'). א"נ וַיְדַבֵּר אֱ-לֹהִים שהוא בורא הטבע ['הטבע' בגימטריא 'א-להים'] וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי יְ-הֹוָה המהוה הכל בהשגחה פרטית, שכסבור דגזרת פרעה נעשה שלא בהשגחה ממנו יתברך אלא בטבע הענין, והשיב דגם הטבע היא בהשגחה. ואמרו חז"ל (בראשית רבה) מתחלה ברא הקב"ה עולמו בדין ראה שאינו מתקיים שיתף רחמים בדין. דמתחלה היתה הבריאה בדין. אבל הקיום אי אפשר לעמוד אלא בשיתוף רחמים. והוא הדין כאן וַיְדַבֵּר אֱ-לֹהִים הוא שם הבריאה. והיה ראוי ע"פ הדין להעניש משה על דבריו. אבל וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי יְ-הֹוָה המהוה העולם. ובזה הוא בשיתוף רחמים. (העמק דבר) א"נ השיבו הקב"ה בלשון זו המורה על מדת הדין אֱ-לֹהִים ומדת הרחמים
יְ-הֹוָה בנושא אחד, כי בטבע בשר ודם מי שהוא בעל הרחמים אינו יכול לעשות דין, אבל הקב"ה בעל היכולת כל יכול, וזה אומר וַיְדַבֵּר אֱ-לֹהִים אֲנִי
יְ-הֹוָה שמבחינת דין ישפיע רחמים ומרחמים דין. אם עושה דין באדם הרי זה רחמים גמורים שיזדכך מסיגיו. וגם קושי השעבוד במצרים היה תכלית טוב אמיתי לישראל. (צמח דוד)
וַיְדַבֵּר אֱ-לֹהִים אֶל מֹשֶׁה ר"ת אמרת למה הרעות יהושע מכניסן. (רבינו אפרים)
וַיְדַבֵּר אֱ-לֹהִים אֶל מֹשֶׁה שהוא מידת הדין דבר אליו קשות שלא יראה מלחמת ל"א מלכים. וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי יְ-הֹוָה רחמים, ריחם עליו שיראה מלחמת סיחון ועוג. (בעלי התוס')
וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי יְ-הֹוָה לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם. (ו ג)
אֵל שַׁדָּי בגמטריא מֹשֶׁה (345) שהיה לו משה מרכבה ואם תפחית מזה המספר צ"א שהוא גימטריא של יְ-הֹוָה ככתיבתו ושם א-דני כקריאתו נשאר רנ"ד אותיות 'נדר' לרמז שהקב"ה נדר לאבותינו לאברהם יצחק ויעקב לתת להם את ארץ כנען, ועדיין לא קיים אותם והחילוק שבין שם יְ-הֹוָה ושם אֵל שַׁדָּי כבר ביאר הרמב"ן שם שדי שאמר לעולמו די והניח גבול להטבע, משא"כ בשם הוי'ה שמשדד מערכות ועושה נסים שלא בדרך הטבע 'מִי שֶׁאָמַר לַשֶּׁמֶן וְיִדְלוֹק, הוּא יֹאמַר לַחוֹמֶץ וְיִדְלוֹק' (תענית כה.) והטעם באמת שעד עתה לא היה הקב"ה צריך לעשות נסים גדולים שלא כדרך הטבע כאלו אבל עתה שכבר נשתקעו ישראל בטומאות מצרים במ"ט שערי טומאה וכדי להוציאם משערי טומאה ולהשריש בלבם אמונת ה' היה צריך לעשות נסים ונפלאות שלא כדרך הטבע כדי להשרישם בקדושה ובאמונתה הטהורה. וזה שאמר הכתוב (ו ז) וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְ-הֹוָה אֱ-לֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם זה הוא נתינת טעם על מה שנשתנה עתה הנהגתו ית"ש מימי אבות בשם הוי'ה כדי שתדעו ותבינו על ידי זה כִּי אֲנִי יְ-הֹוָה. (חת"ס עה"ת)
וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי אֶת נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר מִצְרַיִם מַעֲבִדִים אֹתָם וָאֶזְכֹּר אֶת בְּרִיתִי. (ו ה)
שאלה – אמרו חז"ל (פסחים כב:) אתין וגמים ריבויין הם. מה בא לרבות בפסוק וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי אֶת נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וכי יש מישהו נוסף ששמע אותם,
תשובה – בא לרבות צעקת האבות שהיו מצטערים בשביל צרת בניהם כדאמרינן (מנחות נג:) בְּשָׁעָה שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, מְצָאוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם שֶׁהָיָה עוֹמֵד בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ, אָמַר לוֹ: 'מֶה לִידִידִי בְּבֵיתִי'. (ילקוט האזובי) נַאֲקַת. בא"ת ב"ש טתד"א בגימטריה 'האבות' לומר לך שעלתה צעקת האבות ותפילתם. (הרוקח, בעה"ט) א"נ בשעה שבנ"י נאנקו תחת עול מצרים שמע כל אחד ואחד גם את אנקת אחיו והשתדלו להקל בסבלם של אחיהם. (חת"ס)
וַיִּקְרָא גַּם פַּרְעֹה לַחֲכָמִים וְלַמְכַשְּׁפִים וַיַּעֲשׂוּ גַם הֵם חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם בְּלַהֲטֵיהֶם כֵּן. (ז יא)
שאלה – מה ההבדל בין החכמים למכשפים והחרטומים, מדוע פרעה קרא לשלושתם. וַיִּקְרָא גַּם פַּרְעֹה מה בא לרבות. וכן מהו וַיַּעֲשׂוּ גַם הֵם.
תשובה – מומחים לקחת דבר מסויים ולהפכו למין אחר על ידי לחש או כישוף נקראים 'מכשפים', הסוג השני נקראים 'חכמים' המתמחים בלהתיר כישופים ממי שנדבק בו כישוף. פרעה חשב בלבו שמטהו של אהרן נהפך לנחש ע"י כישוף, ולכן קרא פרעה הן למכשפיו כדי שיחקו את מעשהו של אהרן ויהפכו מטיהם לנחשים, והן לחכמיו כדי שיתירו כח הכישוף ויחזירו את מטה אהרן לקדמותו. ואולם לבסוף הצליחו להפוך את מטיהם לנחשים, ובא מטה אהרן ובלע אותם וביטל כח כישופיהם, לעומתם החכמים ניסו בכל כחם להתיר כביכול את הכישוף ולהחזיר את נחש אהרן למצבו הקודם, אך העלו חרס בידם, יען כי מטה אהרן נהפך לנחש בכח הקדושה ואין בכוחם ויכולתם לגבור על נס זה. הראה הקב"ה נס בתוך נס, הן שבלע מטה אהרן את נחשיהם, והן שנשאר צורת מטהו כבראשונה ולא נתעבה. (ב. א. ח. דרושים) א"נ 'חכמים' הם חכמי המזלות 'מכשפים' הם אנשים היודעים לשנות דבר התולדות למראית העין. (א"ע) החרטומים היו במעלה גבוהה יותר מהמכשפים, בעוד שהמכשפים עושים רק כישוף, החרטומים היו מתעסקים גם עם שדים. (העמק דבר) ורש"י פירש (בראשית מא ח) חַרְטֻמֵּי – הַנֶּחֱרִים בְּטִימֵי מֵתִים, שֶׁשּׁוֹאֲלִים בַּעֲצָמוֹת. 'טִימֵי' הֵן עֲצָמוֹת בִּלְשׁוֹן אֲרַמִּי, וּבַמִּשְׁנָה (אהלות יז,ג): בַּיִת שֶׁהוּא 'מָלֵא טִמְיָא' – מָלֵא עֲצָמוֹת.
וַיִּקְרָא גַּם פַּרְעֹה לרבות אשת פרעה שהיא התחילה תחלה לקרא לחכמים ולמכשפים. גַם הֵם לא קרא תחלה אלא לתינוקות ואחר כך לַחֲכָמִים וְלַמְכַשְּׁפִים לכך כתוב וַיַּעֲשׂוּ גַם הֵם. (רבינו בחיי) שאשת פרעה היתה שקולה כנגד כל המכשפים. (תנחומא, הרוקח) ובמדרש – מיד שלח והביא תינוקות מן האסכולי שלהם ועשו אף הם כך, וַיַּעֲשׂוּ גַם הֵם חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם מהו גם, אפילו תינוקות של ד' וה' שנים קרא ועשו כן, ר"ל שתחת עור התנינים התעטפו תינוקות המלומדים באסכולי שלהם לזה לאחוז את העיניים ולבא תחת המעטפה ולחטוף המטה ולרוץ כתנין חי עד שיתעה עין הרואה, ותינוקות אלה קרא בשם חרטומים שהיו מלומדים לזה, ובהם עשו החכמים והמכשפים את פעולתם, ומפרש שעשו כן בלהטיהם היינו באחיזת עיניים כלהט המבריק ומחשיך את העין. (מלבי"ם)
בגמרא (סנהדרין סז:) 'בְּלָטֵיהֶם' – אֵלּוּ מַעֲשֵׂה שֵׁדִים, 'בְּלַהֲטֵיהֶם' – אֵלּוּ מַעֲשֵׂה כְשָׁפִים.
שאלה – אחרי שידע משה שפרעה יבקש מהחרטומים לעשות גם כן והרי יש כאן (ויקרא יט יד) וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל.
תשובה – הנך תנאי דסברי דבני נח נצטוו על הכישוף אתי שפיר דבפעם הראשון עשה השי"ת מופת אשר יוכלו המצריים לעשות על ידי כשוף דאכתי אין משום וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל ובדם וצפרדע עשה השי"ת דברים שלא יוכלו לעשות ע"י כישוף רק ע"י מעשה שדים בלטיהם (לכן לא קרא למכשפים רק לחרטומים) דעל מעשה שדים לא הוזהרו בני נח ואין כאן משום לפני עור דכיון שהיה ברי שיקרא לעשות כמותו הוי לפני עור. (משך חכמה)
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְפַרְעֹה הִתְפָּאֵר עָלַי לְמָתַי אַעְתִּיר לְךָ וְלַעֲבָדֶיךָ וּלְעַמְּךָ לְהַכְרִית הַצְפַרְדְּעִים מִמְּךָ וּמִבָּתֶּיךָ רַק בַּיְאֹר תִּשָּׁאַרְנָה. וַיֹּאמֶר לְמָחָר וַיֹּאמֶר כִּדְבָרְךָ לְמַעַן תֵּדַע כִּי אֵין כַּי-הֹוָה אֱ-לֹהֵינוּ. (ח ה-ו)
שאלה – מה הטעם שפרעה לא ביקש שיסור מיד אלא רק למחר, ומי שהוא שרוי בצרה ואומרים לו מתי תחפוץ שאסיר כאביך יאמר מיד.
תשובה – פרעה היה עושה עצמו עבודה זרה והיה בוש לומר מיד לפי שלא רצה להראות להם כאילו הוא מצטער בדבר. (מושב זקנים) א"נ לפי שחשב פרעה כי מערכת כוכבי שמים הביאה הצפרדעים על מצרים ומשה היה יודע זה. וחשב פרעה כי עתה הגיע עת סור הצפרדעים ע"כ נסהו והאריך ואמר למחר. (א"ע, רמב"ן) א"נ פרעה חשב כן באמת שמשה עשה זאת ע"י כשוף ושיודע שעתה הגיע עת שיסורו מעצמם, ע"כ רצה לנסות אם ישארו עוד היום ולמחר יסורו. (מלבי"ם)
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְפַרְעֹה הִתְפָּאֵר עָלַי, לְמָתַי אַעְתִּיר לְךָ וְלַעֲבָדֶיךָ וּלְעַמְּךָ לְהַכְרִית הַצְפַרְדְּעִים מִמְּךָ וּמִבָּתֶּיךָ, רַק בַּיְאֹר תִּשָּׁאַרְנָה. (ח ה)
שאלה – למה הוצרך משה רע"ה לומר רַק בַּיְאֹר תִּשָּׁאַרְנָה, וכתב הרמב"ן בשם רבינו חננאל מיום עתירת משה רע"ה ועד עכשיו אין ארבה מפסיד בכל מצרים ולמה בצפרדעים נשארו.
תשובה – אמרו רז"ל (פסחים נג:) מָה רָאוּ חֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה שֶׁמָּסְרוּ [עַצְמָן] עַל קְדוּשַּׁת הַשֵּׁם לְכִבְשַׁן הָאֵשׁ? נָשְׂאוּ קַל וָחוֹמֶר בְּעַצְמָן מִצְּפַרְדְּעִים. וּמָה צְפַרְדְּעִים שֶׁאֵין מְצֻוִּוין עַל קְדוּשַּׁת הַשֵּׁם, כְּתִיב בְּהוּ: וּבָאוּ [וְעָלוּ] בְּבֵיתֶךָ [וְגוֹ׳] וּבְתַנּוּרֶיךָ וּבְמִשְׁאֲרוֹתֶיךָ, אֵימָתַי מִשְׁאָרוֹת מְצוּיוֹת אֵצֶל תַּנּוּר? הֱוֵי אוֹמֵר בְּשָׁעָה שֶׁהַתַּנּוּר חַם. אָנוּ שֶׁמְּצֻוִּוין עַל קְדוּשַּׁת הַשֵּׁם - עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. (מדרש תהלים פכ"ח) ומה פרע להם. שכל הצפרדעים מתו ואותם שירדו לתנור לא מתו מפני שמסרו עצמן לשריפה כדי לקיים גזירתו של הקב"ה. לזה אמר רַק בַּיְאֹר תִּשָּׁאַרְנָה ושם נכנסו. (טעמא דקרא)
רַק בַּיְאֹר תִּשָּׁאַרְנָה – הטעם שהשאירם ביאור להורות כי אשר נהיה בדבר השם הוא מציאות מוחשי ובריאה ממשית קיימת לעולם כמו כל הנבראים בראשית הבריאה, לא כן המתהווים מהחרטומים ע"י שדים וכשוף הוא אינו לעד רק דבר שאינו מתקיים לכן ישארו ביאור להראות ההבדל. (משך חכמה)
שאלה – 'וּמַה צְּפַרְדְּעִים שֶׁאֵינָן מְצֻוִּין עַל קְדֻשַּׁת הַשֵּׁם' וכי יש לצפרדעים דעת לעשות זאת בכוונה? והלא הקב"ה הטביע בהם בדרך נס שיכנסו לתוך האש.
תשובה – הביאור הוא 'מָה רָאוּ חֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה, שֶׁמָּסְרוּ עַצְמָן לְכִּבְשַׁן' ולא הרגו עצמם בידם כמו שעשה שאול המלך ע"ה? והשיב דסמכו שיעשה להם הקב"ה נס בעבור מצות קדוש השם, כי 'וּמַה צְּפַרְדְּעִים שֶׁאֵינָן מְצֻוִּין עַל קְדֻשַּׁת הַשֵּׁם' עשה להם נס ולא מתו בחום התנור אנחנו לא כל שכן שתגן עלינו מצוה זו ולא נשרף! ולכך לא הרגו עצמן. (בן יהוידע שם)
כִּי אִם אֵינְךָ מְשַׁלֵּחַ אֶת עַמִּי הִנְנִי מַשְׁלִיחַ בְּךָ וּבַעֲבָדֶיךָ וּבְעַמְּךָ וּבְבָתֶּיךָ אֶת הֶעָרֹב וּמָלְאוּ בָּתֵּי מִצְרַיִם אֶת הֶעָרֹב וְגַם הָאֲדָמָה אֲשֶׁר הֵם עָלֶיהָ. (ח יז)
שאלה – מה הטעם דכתיב במכה זו אֶת הֶעָרֹב, בה' הידיעה, ולא תמצא בשאר המכות שיזכיר הכתוב את המכה בה"א הידיעה והיה ראוי שיאמר הכתוב הִנְנִי מַשְׁלִיחַ בְּךָ עָרֹב.
תשובה – לפי שהערוב הזה לא היתה יצירה חדשה, אלא היתה המכה לשלח במצרים את הערוב שבמדבר. (רבינו בחיי)
הִנֵּה יַד יְ-הֹוָה הוֹיָה בְּמִקְנְךָ אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה בַּסּוּסִים בַּחֲמֹרִים בַּגְּמַלִּים בַּבָּקָר וּבַצֹּאן דֶּבֶר כָּבֵד מְאֹד. (ט ג)
שאלה – מה הטעם שסידר את המקנה בסדר הזה: סוסים חמורים גמלים ובסוף הבקר והצאן. והגמלים יותר חשובים מהחמורים.
תשובה – הסוסים והחמורים אין להם שום סימן טהרה, אח"כ הגמל שהוא מעלה גרה, ואח"כ הבקר והצאן שיש להם שני סימני טהרה. לפי שבקללה מתחילין מן הקטן. (ברכות סא.) (אמת ליעקב)
וַיֹּאמֶר יְ-הֹוָה אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן, קְחוּ לָכֶם מְלֹא חׇפְנֵיכֶם פִּיחַ כִּבְשָׁן וּזְרָקוֹ מֹשֶׁה הַשָּׁמַיְמָה לְעֵינֵי פַרְעֹה. (ט ח)
שאלה – מה הטעם שכל המכות שעשו משה ואהרן היו באמצעות המטה, וזו בפיח הכבשן. כמה חופנים נצטוו לזרוק משה ואהרן. ומדוע.
תשובה – פיח הכבשן הזכיר לפני ה' את הכבשן שזרקו בו את אברהם אבינו ע"ה על אמנותו בה', וכן את הכבשן שעתידים לזרוק בו את חנניה מישאל ועזריה. לפיכך נצטוו לקחת ד' חופנים, ב' למשה וב' לאהרן, כנגד ד' הצדיקים האלה. והמטה היה מסוגל רק להכות את מצרים, אבל פיח הכבשן למד זכות אבות ובנים על ישראל, שאלה ד' גבורי האומה היו ויהיו מורי דרך לכל בני ישראל למסור את נפשם על קידוש השם. (אזנים לתורה)
כִּי בַּפַּעַם הַזֹּאת אֲנִי שֹׁלֵחַ אֶת כׇּל מַגֵּפֹתַי. (ט יד) פרש"י - לָמַדְנוּ מִכָּאן שֶׁמַּכַּת בְּכוֹרוֹת שְׁקוּלָה כְּנֶגֶד כָּל הַמַּכּוֹת.
שאלה – מה ענין מכת בְּכוֹרוֹת לפסוקים כאן העוסקים במכת ברד.
תשובה – כתב החיד"א – ואינו כן אלא טעות סופר שהרי לא היה אז באותה מכה כי אם ברד והיאך קורא אותה מכת בכורות, אלא טעות הוא וכך צריך לומר מכת בצורת. ומכת ברד קורא אותה בצורת. (פני דוד) פירש הרא"ם - בַּכּוּרוֹת הבי"ת נקודה בפתח, כי בברד לא הוכו כי אם האביב שבכרו כמ"ש (ט לא) כִּי הַשְּׂעֹרָה אָבִיב פרש"י כְּבָר בִּכְּרָה. ויש גורסין בצורות במקום בכורות, כי הברד גרם להם רעב ובַּצֹּרֶת וכן גרס מהרי"א. (כלי יקר) וכתב האוה"ח – שהודיעו את עוצמת המכה, כדין התראה שצריך להתרות באותה מיתה שנענש בה, ואם התרו במיתה קלה ובאים להמיתו במיתה חמורה, פטור. ויש שפירשו כפשוטו למכת בכורות, וכוונת הפסוקים, אם בפעם הזאת הייתי שולח אל לבך אֶת כׇּל מַגֵּפֹתַי, כלומר מכת בכורות אזי היתה המכה מגיעה אל לבך להמית אותך ואת עבדיך בַּעֲבוּר תֵּדַע כִּי אֵין כָּמֹנִי בְּכׇל הָאָרֶץ אך בַּעֲבוּר זֹאת הֶעֱמַדְתִּיךָ וגו' למשוך ידי כעת מאותה מכה גדולה, והִנְנִי מַמְטִיר כָּעֵת מָחָר בָּרָד וגו'. (הרא"ש, ר"ח פלטיאל, עמר נקא) וי"מ שהדברים מוסבים אל כל הסדר באח"ב, המתחיל בברד ומסיים במכת בכורות. במכות דצ"ך קרא פרעה למשה רק פעם אחת, בצפרדעים. אבל דם וכינים לא עשו עליו רושם גדול. במכות עד"ש לא שלח פרעה לקרא למשה אלא במכת ערוב, אבל לא בדבר ושחין. לעומת זאת באח"ב קרא פרעה למשה ואהרן בכל מכה ומכה בברד ארבה וחושך, שאי אפשר היה לו לקום ממקומו, קרא אותם אחרי המכה, ובבכורות סבב בעצמו על בתי מצרים לחפש את משה ואהרן. לפיכך נאמר כׇּל מַגֵּפֹתַי שהכוונה על כל הסדר. (אזנים לתורה)
מִי שֶׁפָּרַע מֵאַנְשֵׁי דוֹר הַמַּבּוּל וּמִדּוֹר הַפַּלָּגָה, הוּא עָתִיד לְהִפָּרַע מִמִּי שֶׁאֵינוֹ עוֹמֵד בְּדִבּוּרוֹ (משנה בב"מ ד ב). פירש הרע"ב - אע"פ שיכול לחזור בו, אוררין אותו בבית דין ואומרים עליו מי שפרע מדור המבול ומדור הפלגה ומאנשי סדום ועמורה ומן המצריים ששטפו בים, הוא עתיד ליפרע ממי שאינו עומד בדיבורו, ואחר כך מחזיר לו את מעותיו.
שאלה – מדוע בחרו חז"ל דווקא בדוגמאות הללו כדי להוכיח שהקב"ה נפרע מן הרשעים? ומהו הפירוש (ט יד) כִּי בַּפַּעַם הַזֹּאת אֲנִי שֹׁלֵחַ אֶת כׇּל מַגֵּפֹתַי ?
תשובה – מאחר ודיבור האדם מורכב משלושה כוחות – אש, מים ואויר {אש – הכח והחום שמפעיל הדיבור. מים – הלחות והרוק שבפיו. אויר – היוצא מהריאות ויוצר את הקול}, לכך מי שאינו עומד בדיבורו נענש על ידם, כשם שפרע הקב"ה מן הרשעים על ידי הכוחות האלו. מאנשי סדום נפרע הקב"ה באש וגפרית. מדור המבול נפרע במים, ובדור הפלגה ברוח, שהפיצם לכל רוחות הארץ. ואילו מן המצרים נפרע על ידי כל השלושה גם יחד. דם צפרדע – מים. ארבה – רוח, ושחין – אש היינו שהגוף מתחמם מאוד ומוציא פצעים. עולה עליהן מכת ברד, אשר בה התאחדו כל השלושה במכה אחת. הברד עצמו הוא מים. נוסף עליו וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת בְּתוֹךְ הַבָּרָד (ט כד), ועוד זאת וַי-הֹוָה נָתַן קֹלֹת וּבָרָד היא הרוח, שכן הקול בא מהאויר. וזהו (ט יד) כִּי בַּפַּעַם הַזֹּאת אֲנִי שֹׁלֵחַ אֶת כׇּל מַגֵּפֹתַי. (פניני הגר"א)
הנה המצרים הזידו נגד ישראל בממונם בגופם ובנפשם. בממון (א יא) וַיָּשִׂימוּ עָלָיו שָׂרֵי מִסִּים. בגוף (א יד) בַּעֲבֹדָה קָשָׁה. בנפש (א כב) כׇּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ. ולכן הענישם השם באלו הג'. בממונם – (ט ו) וַיָּמׇת כֹּל מִקְנֵה מִצְרָיִם (ח כ) וּבְכׇל אֶרֶץ מִצְרַיִם תִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ מִפְּנֵי הֶעָרֹב. בגופם – במכת השחין ובכנים ובחושך. בנפשם - במכת בכורות ובים סוף. (צרור המור)
וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה וַיִּקְרָא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם חָטָאתִי הַפָּעַם יְ-הֹוָה הַצַּדִּיק וַאֲנִי וְעַמִּי הָרְשָׁעִים. (ט כז)
שאלה – מה הטעם שבכל המכות כתיב וַיִּקְרָא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן חוץ ממכת ברד דכתיב וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה וַיִּקְרָא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן.
תשובה – בכל המכות קרא להם על ידי עבדיו ויד העבד כיד רבו לכך כתיב וַיִּקְרָא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן, אבל במכת ברד ששום מצרי לא היה יכול לצאת החוצה היה מוכרח לשלוח לקרוא להם על ידי ישראל שהיו אצלו, שלהם לא הזיק הברד לכך כתיב וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה וַיִּקְרָא. (טעמא דקרא) וכן במכת ערוב קרא ע"י שליח ישראל לפי שלא היו רשאין לצאת מפני הערוב. (הרוקח)
שבעים פנים לתורה , לעיתים תהיה יותר מתשובה אחת
התשובות אינם להלכה למעשה , הערות והארות יתקבלו בברכה
לעילוי נשמת הרב חפץ בן אסתר זצ"ל
לקבלת העלון במייל ניתן לפנות לכתובת [email protected]
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
בבא מציעא מבוא למסכת בבא מציעא ועמל תורה
שיעור פתיחת זמן חורף תשפ"ז
הצורך ביראת ה' בלימוד תורה | אדם צריך לפתח בעצמו אהבת תורה | המעלה והזכות שבלימוד תורת ארץ ישראל | יגיעה בתורה | הלכות בין אדם לחבירו במסכת בבא מציעא
אורות התחיה - הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א גדלות עם ישראל
אורות התחיה - פסקה ה'
השיעור עוסק בפרק ה' מתוך "אורות התחיה" של הראי"ה קוק ומבאר את גדלותו הייחודית של עם ישראל, אשר נשמתו הכללית מקיפה ומאחדת את הבריאה כולה. מתוך כך מודגשת החשיבות של אימוץ מבט אמוני ורחב על המציאות וההיסטוריה, הרואה בכל ירידה ומשבר שלב הכרחי בדרך לעלייה ולגאולה שלמה.
נח פרשת נח – איזון לאומי
מה פשר ההפקה אלוקית של המבול? למה להכחיד את חוטאי דור המבול על ידי מים דוקא? סוד האיזון שבין שאיפת האחדות למאבק הציבורי
מידות הראי"ה תיקון המידות כמפתח לדבקות אלוקית
הקדמה למידות הראי"ה
השיעור עוסק במרכזיותן של המידות והרגשות בנפש האדם כיסוד הכרחי לדבקות בה' ולהליכה בדרכיו, כפי שמבואר במשנת הרמב"ם. מתוך כך נבחנת הדרכת הראי"ה והרצי"ה קוק בספרים 'מוסר אביך' ו'מידות ראיה', המבחינים בין מידות בסיסיות השייכות לכל אדם לבין הנהגות המיועדות לבני עלייה.
