ישיבה
בית המדרש
- מדורים
- פרפראות בפרשה א-ת פ"ש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש שמות
- בא
מפטיר הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבֶּר יְ-הוָה (ירמיהו מו יח)
פרשת בא
עלון חידושי תורה ופרפראות על פרשת השבוע בעניינא דיומא ממפרשי ומדרשי חז"ל
בפרשת בא 106 פסוקים = וַיִּזְבְּחוּ זְבָחִים, יָחִיד וּמיוחָד, מִי וָמִי
בפרשת בא 20 מצוות, מתוכן 9 מצוות עשה , ו-11 מצוות לא תעשה . (ספר החינוך)
עשה: קדוש החדש • שחיטת הפסח • אכילת בשר הפסח • השבתת חמץ • אכילת מצה • קדוש בכורות בארץ ישראל • ספור יציאת מצרים • פדיון פטר חמור • עריפת פטר חמור. לא תעשה: שלא לאכול הפסח נא ומבושל • שלא להותיר מבשר הפסח • שלא ימצא חמץ ברשותינו בפסח • שלא לאכול מכל דבר שיש בו חמץ • שלא נאכיל מן הפסח לישראל משומד • שלא נאכיל מן הפסח לגר ולתושב • שלא להוציא מבשר הפסח חוצה • שלא לשבור עצם מן הפסח • שלא יאכל ערל מן הפסח • שלא לאכול חמץ בפסח • שלא יראה לנו חמץ בפסח.
וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם לְכוּ עִבְדוּ אֶת יְ-הֹוָה אֱ-לֹהֵיכֶם, מִי וָמִי הַהֹלְכִים. (י ח)
פירוש באיזו זכות אתם חפצים לגאול את ישראל. והשיבו מרע"ה בִּנְעָרֵינוּ וּבִזְקֵנֵינוּ נֵלֵךְ, נער בגימטריא לְרֵעֲךָ רמז לאחוה ורעות בקרב ישראל, וּבִזְקֵנֵינוּ רמז לזכות אבות, דב' אלה הם המפתח לגאולה וישועה, כדאיתא בזוה"ק מכלל העצות שתתקבלנה תפילותיו של אדם, שיבקש מה' לחמול עליו בזכות שלושת האבות, וכן שיקבל על עצמו קודם התפלה מצות עשה של וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ וישתתף בצערו של חברו. (דמשק אליעזר)
הטעם שנהגו הנשים שלא לעשות מלאכה בראש חודש. לפי שהמועד נתתקן נגד האבות. פסח נגד אברהם דכתיב (בראשית יח ו) לוּשִׁי וַעֲשִׂי עֻגוֹת ופסח היה. שבועות נגד יצחק שתקיעת שופר של מתן תורה היה באילו של יצחק. סוכות נגד יעקב (בראשית לג יז) וּלְמִקְנֵהוּ עָשָׂה סֻכֹּת. וי"ב חדשי השנה שגם הם נקראים מועדים נגד י"ב שבטים וכשחטאו בעגל נטלו מהן ונתנו לנשותיהם לזכר שלא היו באותו חטא. (טעמי המנהגים תל"ה)
אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: יְהֵא חֶלְקִי מִגּוֹמְרֵי הַלֵּל בְּכׇל יוֹם. אִינִי?! וְהָאָמַר מָר: הַקּוֹרֵא הַלֵּל בְּכׇל יוֹם הֲרֵי זֶה מְחָרֵף וּמְגַדֵּף! כִּי קָאָמְרִינַן - בִּפְסוּקֵי דְזִמְרָא. (שבת קיח:)
ודאי כל אדם זהיר לומר פסוקי דזמרה בכל יום, ולמה אמר יְהֵא חֶלְקִי מִגּוֹמְרֵי הַלֵּל.
אלא הכוונה גּוֹמְרֵי הַלֵּל על הפסוק (תהלים קג, ו) כֹּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ, שהוא גמר של ההלל בכל יום שאת זה אומרים לאחר כל פסוקי דזמרה, ופסוק זה מגיד לאדם שעל כל נשימה ונשימה תְּהַלֵּל יָהּ במחשבה ולא יסור זה מלבבך (בראשית רבה יד, ט), ואשרי המקיים מה שאמר הכתוב הזה שהוא גמר ההלל, שיהיה מהלל להשם יתברך במחשבתו על כל נשימה ונשימה באמת. (בן יהוידע שם)
שאלה – מה הטעם שאמרו חז"ל (שבת קיח:) הַקּוֹרֵא הַלֵּל בְּכׇל יוֹם הֲרֵי זֶה מְחָרֵף וּמְגַדֵּף. והם פרקי תהילות והודאה לקב"ה שברא את העולם יש מאין, תְּהִלִּים ר"ת תהילות הודאות לבורא יש מאין (תהלה לדוד בהקדמה).
תשובה – משום דכתיב ביה (תהלים קטו ד) עֲצַבֵּיהֶם כֶּסֶף וְזָהָב מַעֲשֵׂה יְדֵי אָדָם. וכשאומר אותו בכל יום נראה כמחרף ומגדף כלפי מעלה ולומר שאין הקב"ה ח"ו יכול לבטלם מן העולם. (מדרש תלפיות אות ה' בשם הירושלמי) ורש"י פירש (שם) - שנביאים הראשונים תיקנו לומר בפרקים לשבח והודיה כדאמרינן בערבי פסחים (דף קיז.) וזה הקוראה תמיד בלא עתה אינו אלא כמזמר שיר ומתלוצץ. א"נ לפי שמתוך שאומרו תמיד ושלא בטעם אינו מרגיש להתעורר עליו בימים שנקבע בו להודאה על הנסים שארעו בהם ויבא מזה להכחיש בהם. ובירושלמי פירשו שמתוך שגירותו ורגילותו אינו מכוין בו והרי הוא קורא י"י עשה עצביהם, ונמצא מחרף אבל פסוקי דזמרה והוא מתְּהִלָּה לְדָוִד עד סוף תהלים מצוה לאומרם בכל יום. (תח"ס)
וַיֹּאמֶר יְ-הֹוָה אֶל מֹשֶׁה בֹּא אֶל פַּרְעֹה כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ וְאֶת לֵב עֲבָדָיו לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה בְּקִרְבּוֹ. (י א) פרש"י - וְהַתְרֵה בוֹ.
כבר אמרו המפרשים שהמכות היו בשלושה בחינות: דְּצַ"ךְ עַדַ"שׁ בְּאַחַ"ב, והנה קיימא לן בכמה מקומות, דבתרי זימני הוי חזקה, ולכן בכל סדר היה מתרה בו ב' פעמים, והשלישי בלא התראה, כי דְּצַ"ךְ דם צפרדע היו בהתראה והמכה השלישית בלא התראה, וכן עַדַ"שׁ בְּאַחַ"ב. והנה שנינו דמי שלקה בבית דין ושנה, כבר הוחזק לעבור, כי בתרי זימני הוי חזקה, כדתנן (משנה סנהדרין פ"ט מ"ה) מִי שֶׁלָּקָה וְשָׁנָה, בֵּית דִּין מַכְנִיסִים אוֹתוֹ לְכִפָּה, וכמו שאמרו חז"ל (יומא פז:) כֵּיוָן שֶׁעָבַר אָדָם עֲבֵירָה וְשָׁנָה בָּהּ נַעֲשֵׂית לוֹ כְּהֶיתֵּר. פרש"י - דכיון דחטא תרי זימני שוב אין מספיקין בידו לעשות תשובה לפי שהעבירה דומה עליו היתר.
שאלה – לכאורה קשה בסדר השלישי, דלמה לי שוב בסדר הזה שני התראות, כיון דהתרה בו פעם אחת בסדר הזה, הרי הוחזק כבר בכל מיני מכות. ואם כן למה התרה לפרעה במכת ארבה.
תשובה – הטעם הוא דהרי במכות האחרונות הכביד גם ה' את לבבו, ובאופן כזה הרי לא הוחזק, ולכן הוצרך שוב התראה בארבה, כדי שיהיה גם במיני המכות אלו שהקב"ה הכביד בהם את לבו, שני ההתראות בברד ובארבה, וזה מה שאמר בֹּא אֶל פַּרְעֹה וְהַתְרֵה בוֹ, וכי תימא הלא כבר הוחזק בכל האצבעות והמכות? על כן אמור לו כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ וכח אחר מעורב באחרונות ועל כן צריך שוב התראה. ('תורת משה' להחת"ס)
לֹא כֵן לְכוּ נָא הַגְּבָרִים וְעִבְדוּ אֶת יְ-הֹוָה כִּי אֹתָהּ אַתֶּם מְבַקְשִׁים וַיְגָרֶשׁ אֹתָם מֵאֵת פְּנֵי פַרְעֹה. (י יא) פרש"י - הֲרֵי זֶה לָשׁוֹן קָצָר, וְלֹא פֵרַשׁ מִי הַמְגָרֵשׁ.
שאלה – מאחר וכתיב מֵאֵת פְּנֵי פַרְעֹה משמע שלא פרעה זה שגירש אותם. מי באמת גרשם ומדוע.
תשובה – הקב"ה בכבודו ובעצמו גרש אותם, באשר התחיל פרעה במו"מ עמהם מִי וָמִי הַהֹלְכִים וכמעט ניאות לשלחם, אמנם הקב"ה חפץ להביא עליו עשר המכות כולם להודיע שמו יתברך בקרב הארץ, על כן גרשם מעל פניו של פרעה שלא יספיקו להתפשר. (מקור ברוך – רבי ברוך הגר זצ"ל)
וַיֹּאמֶר יְ-הֹוָה אֶל מֹשֶׁה נְטֵה יָדְךָ עַל אֶרֶץ מִצְרַיִם בָּאַרְבֶּה וְיַעַל עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם וְיֹאכַל אֶת כׇּל עֵשֶׂב הָאָרֶץ אֵת כׇּל אֲשֶׁר הִשְׁאִיר הַבָּרָד. (י יב)
פרש"י - בָּאַרְבֶּה – בִּשְׁבִיל מַכַּת הָאַרְבֶּה.
דהוקשה לרש"י דהיה צריך לומר 'נְטֵה יָדְךָ עַל אֶרֶץ מִצְרַיִם לָאַרְבֶּה' בלמ"ד, וגם האבן עזרא נתקשה בזה, וכתב בשם רבי משה הכהן כי טעם בָּאַרְבֶּה 'שארבה שם במטה'. ודחה את דבריו ופירש כפירש"י בָּאַרְבֶּה – בעבור שיבוא הָאַרְבֶּה.
ויש ליישב – את דברי רבי משה הכהן המובא באבן עזרא, שמשה קשר ארבה אחד במטהו, דהכוונה דכמו שאין הברכה יכולה לחול כי יש דבר מועט לחול כמו שמצינו באשת עובדיה, שהברכה חלה על מעט שמן (מלכים ב פ"ד) וכמו כן הקללה על מצרים אינה יכולה לחול רק אם יש שום דבר לחול עליו, לפיכך צוה לו הקב"ה שישים ארבה במטהו. עוי"ל ע"פ מה שמצינו במדרש (ש"ר פ"ח פ"ג) אמר רבי יהודה המטה משקל ארבעים סאה היה ושל סנפרינון היה ועשר מכות חקוקות עליו נוטריקון דצ"ך עד"ש באח"ב אמר לו הקדוש ברוך הוא בטכסיס הזה הבא עליו את המכות. ונראה לומר דכל פעם שהיה משה מגביה המטה היה מגביה את אותו האות שרומז על המכה של עכשיו וזה מה שרמז כאן בָּאַרְבֶּה, שהיה חקוק על המטה. עי"ל דכתיב (בראשית ב ג) כִּי בוֹ שָׁבַת מִכׇּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא אֱ-לֹהִים לַעֲשׂוֹת. מילת לַעֲשׂוֹת צריכה ביאור, דהקב"ה נתן תיכף בשעת הבריאה כח בברואים כשיגיע הזמן שיצטרך שינוי בבריאה, שיהה כן. וזה גם משאחז"ל (סנהדרין סז:) צְפַרְדֵּעַ אַחַת הָיְתָה, וְהָיוּ מַכִּין אוֹתָהּ וְהִיא מַתֶּזֶת נְחִילִים נְחִילִים. דבשעת בריאתה הונח בה שכשיגיע הזמן תתיז נחילים נחילים, וכמו שדרשו חז"ל (ב"ר פ"ה) על הפסוק (שמות יד כז) וַיָּשׇׁב הַיָּם לִפְנוֹת בֹּקֶר לְאֵיתָנוֹ – לתנאו הראשון, אמר רבי ירמיה בן אלעזר לא עם הים בלבד התנה הקדוש ברוך הוא אלא עם כל מה שנברא בששת ימי בראשית, וזה מה שאמר בָּאַרְבֶּה – היינו בארבה הראשון, שנתן הקב"ה כח וריבוי בבריאת הארבה. עוי"ל על דרך מה שפירש"י (י יד) - דאוֹתוֹ שֶׁהָיָה בִימֵי יוֹאֵל, הָיָה כָּבֵד מִשֶּׁל מֹשֶׁה. משום דשם היו מִינִין הַרְבֵּה שֶׁהָיוּ יַחַד: אַרְבֶּה, יֶלֶק, חָסִיל, גָּזָם. אֲבָל שֶׁל מֹשֶׁה לֹא הָיָה אֶלָּא מִין אֶחָד. א"כ שפיר יש לומר דאם אמר הקב"ה 'לָאַרְבֶּה' היה משמע להרבות הרבה מיני ארבה, ובאמת כוונת הקב"ה למעטו שלא יהיו מינים הרבה כמו בימי יואל לפיכך אמר בָּאַרְבֶּה. (אמרות ה')
והאוה"ח פירש - אולי הכוונה שיקשור ארבה אחד במטהו, ויטה מטהו עם הארבה שעליו. או אפשר שיזכיר שם הארבה בפיו בנטותו את ידו במטהו לסימן כי נטית ידו הוא בשביל מכת הארבה. ובפירוש צפנת פענח על א"ע פירש – מה שכתב 'ואם כמשמעו יש לו סוד', כי בעבור שר' משה כהן פירש כי משה שם במטה צורת ארבה כדי למשוך בו כח העליונים להביא ארבה על מצרים. א"כ לפי דבריו צריך להיות בשעה ידועה מחכמת המזלות, ולכן כתב הא"ע שאם כן אין ראוי לגלותו כדי שלא יחשבו הרואים שהוא בכח המזל ולא במאמר השי"ת. (מאורי אור)
נְטֵה יָדְךָ עַל אֶרֶץ מִצְרַיִם בָּאַרְבֶּה על המלאך הממונה על הארבה והוא היה דומה לארבה כמו שהיה דומה שר של פרס לדוב (דניאל ז ה) וַאֲרוּ חֵיוָה אׇחֳרִי תִנְיָנָה דָּמְיָה לְדֹב. פרש"י - זֶה רֶמֶז לְמַלְכוּת פָּרַס שֶׁתִּמְלֹךְ אַחַר בָּבֶל, שֶׁאוֹכְלִים וְשׁוֹתִים כַּדֹּב וּמְסֻרְבָּלִים בְּבָשָׂר כַּדֹּב. (תוס' השלם, עטרת זקנים)
וּלְכֹל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יֶחֱרַץ כֶּלֶב לְשֹׁנוֹ לְמֵאִישׁ וְעַד בְּהֵמָה לְמַעַן תֵּדְעוּן אֲשֶׁר יַפְלֶה יְ-הֹוָה בֵּין מִצְרַיִם וּבֵין יִשְׂרָאֵל. (יא ז)
אמרו רז"ל - במצרים היו עשרה פתחים, ועשו צורה על ידי כישוף על כל פתח: בפתח אחד עשו צורת סוס, ובפתח אחד עשו צורת חמור, ובפתח אחד עשו צורת כלב, וכן בכל פתח עשו צורה מהצורות הנמצאות במדינה, כמו צורת אריה, צורת טלה, צורת שור, פרד, גמל, כדי שאם יברח אחד – ידעו מאיזה פתח ברח, כי עשו בכישופיהם שאם יצא אדם מאיזה פתח - מיד אותה צורה צועקת. וכן אותן הבהמות שהן מאותו המין כולן צועקות, ובזה ידעו מאיזה פתח ברח, וירדפו אחריהם. (שפתי כהן עה"ת)
שאלה – מה הטעם שנקט דווקא כלב יותר מבעלי חיים אחרים, וגם בעלי החיים האחרים לא צעקו.
תשובה – לפי שאמרו חז"ל (ב"ק ס:) כְּלָבִים בּוֹכִים {צועקים} – מַלְאַךְ הַמָּוֶת בָּא לָעִיר. ובאותו הלילה בא מלאך המות בשביל מכת בכורות ואעפ"כ לֹא יֶחֱרַץ כֶּלֶב לְשֹׁנוֹ. (הרא"ש) א"נ לפי שמנהג הכלבים לנבוח אחר חצות לפי שהוא משמרתן, כדאיתא (ברכות ג.) שָׁלֹשׁ מִשְׁמָרוֹת הָוֵי הַלַּיְלָה, שְׁנִיָּה כְּלָבִים צוֹעֲקִים, ואלו ישכימו ומקלם בידם ולא ינבחו אחריהם. (החזקוני) אע"ג דכל הלילה היו מנבחין מחמת קול מתי בכורות מצרים, ועוד שהיו גוררים וחוטטים פגרי נבלות הבכורות שבמצרים, ודרך הכלבים להיות עזי נפש על נבלות. וכן דרך הכלבים לנבח אחר הבהמות אפילו הכי לא ינבחו ואפילו לבהמתם של ישראל. (מושב זקנים) א"נ כשבא הַדֶּבֶר בבהמות מתחיל מן הכלבים ולזה הם צועקים, כמו שאז"ל דֶּבֶר בָּא לָעִיר כלבים צועקים, לזה אמר שלא ימות שום כלב שהוא צועק על הַדֶּבֶר שלא ימות, אם הוא לבני ישראל. (שפתי כהן עה"ת)
וּלְכֹל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יֶחֱרַץ כֶּלֶב לְשֹׁנוֹ – כְּשֶׁהַתְּפִלָּה היא שלמה בדבור במחשבה ובמעשה, אז היא ממש במקום קרבן, ואם לאו היא תְּפִלָּה פסולה כמו קרבן פסול. וּבְתִקּוּנֵי זֹהַר (תקון כ"א דף מ"ה ע"א) אמרו כְּשֶׁהַתְּפִלָּה פסולה היא נמסרת לכלב, ונתקיים בה לַכֶּלֶב תַּשְׁלִכוּן אֹתוֹ. ובראשית חכמה (שער היראה פ"ח) כתב שכלב זה מכח לִילִית. ונראה דעל זה בא הרמז וּלְכֹל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יֶחֱרַץ כֶּלֶב לְשֹׁנוֹ, כי תְּפִלָּתָם היתה הגונה, ושמע ה' את תְּפִלָּתָם, כמו שכתוב (שמות ב כד) וַיִּשְׁמַע אֱ-לֹהִים אֶת נַאֲקָתָם וגו'. (אוצרות השל"ה – תמיד כה)
הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחׇדְשֵׁי הַשָּׁנָה. (יב ב)
הַחֹדֶשׁ חֳדָשִׁים לְחׇדְשֵׁי הרי ה' חודשים שבשנה שבהם ימים טובים לישראל, והם ניסן סיון תשרי כסליו אדר. ג' פעמים הזכיר (שורש) חֹדֶשׁ בזה הפסוק, רמז ג' חודשים בשנה שבהם ג' רגלים, ופסח ראש לכולם. רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם ר"ת בגימטריא 'ברגל' (235) ראש השנה לרגלים. רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחׇדְשֵׁי הַשָּׁנָה ר"ת בגימטריא 'זהו רֹאשׁ הַשָּׁנָה לַמְּלָכִים וְלָרְגָלִים'. (רבינו אפרים)
וּבַיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם, כׇּל מְלָאכָה לֹא יֵעָשֶׂה בָהֶם אַךְ אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכׇל נֶפֶשׁ הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה לָכֶם. (יב טז)
שאלה – מה הטעם שנצטוו לעשות את היום השביעי מקרא קודש, בארץ מצרים קודם שאירע מעשה טביעת המצרים.
תשובה – ביום הראשון הוא יום יציאת מצרים, וביום שביעי הוא יום טביעת המצרים בים. (ראב"ע) שאע"פ שיצאו ממצרים לא היו שלמים באמונתם עד היום השביעי שעברו בים, ואז האמינו בה' ובמשה עבדו. ולכן נצטוו לעשותו מקרא קודש. (צרור המור) בכוונה ציוה ה' עכשיו בארץ מצרים שיעשו החג בשביעי קודם שאירע מעשה טביעת המצרים, כדי להורות שסיבת החג אינה מפלת מצרים בים, לפי שאין הקב"ה שמח במפלתם של רשעים. (משך חכמה)
וַי-הֹוָה נָתַן אֶת חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרַיִם וַיַּשְׁאִלוּם וַיְנַצְּלוּ אֶת מִצְרָיִם. (יב לו)
שאלה – מהביטוי 'וַיְנַצְּלוּ אֶת מִצְרָיִם' משמע שבאותה שעה ניצלו את כל העושר והרכוש שבמצרים. וקשה שהרי ביזת הים היתה גדולה מביזת מצרים, וארז"ל (ילקוט שמעוני נ"ך שנ"ה) מנין שביזת הים גדולה מביזת מצרים שנאמר (יחזקאל טז ז) וַתָּבֹאִי בַּעֲדִי עֲדָיִים, עֲדִי זה ביזת מצרים, עֲדָיִים זו ביזת הים וכתיב (תהלים סח יד) כַּנְפֵי יוֹנָה נֶחְפָּה בַכֶּסֶף זו ביזת מצרים, וְאֶבְרוֹתֶיהָ בִּירַקְרַק חָרוּץ זו ביזת הים. תּוֹרֵי זָהָב נַעֲשֶׂה לָּךְ זה ביזת הים, עִם נְקֻדּוֹת הַכָּסֶף זה ביזת מצרים. כשם שיש הפרש בין כסף לזהב כן יש שבח ממון הים מביזת מצרים. שֶׁאֵין לָךְ כׇּל אֶחָד וְאֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא הָיוּ עִמּוֹ תִּשְׁעִים חֲמוֹרִים לוּבִים טְעוּנִים מִכַּסְפָּהּ וּזְהָבָהּ שֶׁל מִצְרַיִם. (בכורות ה:) הכוונה שלקחו רכוש ששוה ערכו משוי צ' חמורים לובים טעונים מכספא ודהבא. (בן יהוידע שם)
תשובה – ביזת מצרים היתה משל הנכסים שהיו למצרים בבתיהם, אבל בביזת הים נתנו להם מאוצרותיהם הגנוזים בבתי המלוכה כפי שנוהגים המלכויות לקחת עמהם במלחמה את כספם וזהבם (מכילתא רשב"י פי"ב). ואילו היה להם רכוש בבתים לא היו צריכים לקחת עמהם את האוצרות הגנוזים הללו, רק מחמת שכבר השאילו את רכושם לישראל, הוצרכו עתה על הים להביא את הכסף והזהב הרב מהמקומות האלו. נמצא שהסיבה שזכו ישראל ליהנות בים סוף מהעושר המופלג של מצרים נעוצה במה שכבר לקחו מהם בעבר את הממון מבתיהם. וַי-הֹוָה נָתַן אֶת חֵן הָעָם ומכח זה וַיְנַצְּלוּ אֶת מִצְרָיִם שזה היה השלב הסופי של הביזה הגדולה על ים סוף. (אדרת אליהו) תִּשְׁעִים ר"ת תשלום שכר עבודת ישראל מצרים. (מראית העין בכורות שם)
וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם עֻגֹת מַצּוֹת כִּי לֹא חָמֵץ כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ וְגַם צֵדָה לֹא עָשׂוּ לָהֶם. (יב לט)
שאלה – מה הטעם שתולה הכתוב מפני שלא יכלו להתמהמה הא אם יכלו להתמהמה היו אוכלים, והלא שבעה ימים אסורים לאכול חמץ.
תשובה – פסח מצרים לא היה אלא יום אחד והם לא החמיצו בצקם לצדה לדרך לפי שגורשו. (פני דוד)
וְהָיָה לְאוֹת עַל יָדְכָה וּלְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ, כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ יְהֹוָה מִמִּצְרָיִם. וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה (יג טו-טז)
שאלה – א). כיצד יתכן שבני ישראל הניחו תפילין, וקי"ל שלעבד אסור להניח תפילין. ב). מה באה ללמדנו המילה וַיְהִי שהוא לשון צער. ג). מה באה ללמד אותנו סמיכות הפסוקים זה לזה.
תשובה – אמרו חז"ל (מ"ר) כל וַיְהִי לשון צרה, בשעה שפרעה שלח את ישראל צעק ווי שהוצרך לשלוח פועלים נאמנים כאלו. ואמרו חז"ל (גיטין מ.) עבד אסור להניח תפילין, אבל אם העבד ברח ורבו התייאש ממנו, חייב העבד בתפילין, משום שאינו נחשב כבר עבדו של האדון. סמיכות הפסוקים מלמדת שמכיון שבני ישראל יצאו ממצרים ופרעה צעק ווי הרי שכבר התייאש מהם, ולכן יכולים להניח תפילין. (מדרש יהונתן)
שָׁלַח חֹשֶׁךְ וַיַּחְשִׁךְ וְלֹא מָרוּ אֶת דְּבָרוֹ. הָפַךְ אֶת מֵימֵיהֶם לְדָם וַיָּמֶת אֶת דְּגָתָם. (תהלים קה כח-כט)
שאלה – מה הטעם שבתהלים הסמיך את מכות חושך לדם. ומדוע התחיל דווקא במכת חושך. היה לו להתחיל במכת דם שהיא הראשונה.
תשובה – במדרש (שמו"ר ט י) אמר רבי אבין הלוי ברבי ממכת דם העשירו ישראל. כיצד המצרי וישראל בבית אחד והגיגית מלאה מים ומצרי הלך למלאות הקיתון מתוכה מוציאה מְלֵאָה דם וישראל שותה מים מתוך הגיגית והמצרי אומר לו תן לי בידך מעט מים ונותן לו ונעשו דם ואומר לו נשתה אני ואתה מן קערה אחת וישראל שותה מים והמצרי דם וכשהיה לוקח מישראל בדמים היה שותה מים מכאן העשירו ישראל. ובמכת חושך (שם פי"ד ג) בשלושת ימי אפלה נתן הקב"ה את חן העם בעיני מצרים והשאילום. שהיה ישראל נכנס לתוך בתיהן של מצרים והיו רואין בהן כלי כסף וכלי זהב ושמלות אם היו אומרים אין לנו להשאיל לכם היו ישראל אומרים להן הרי הוא במקום פלוני באותה שעה היו המצריים אומרים אם היו אלו רוצים לשקר בנו היו נוטלין אותן בימי החשך ולא היינו מרגישין שהרי ראו אותן כבר אחר שלא נגעו חוץ מדעתנו כמו כן לא יחזיקו והיו משאילין להן. סמך חושך אצל דם לפי שמזה העשירו ישראל. (הרוקח) והטעם שהתחיל במכת חושך – לפי שבעבורה נתן פרעה רשות ללכת לעבוד את השם (י כד) לְכוּ עִבְדוּ אֶת יְ-הֹוָה ואחר כן שב להזכיר המכות והחל מהראשונה. (אבן עזרא) א"נ החושך היה המכה האחרונה וסיום השלשה סדרים, דצ"ך עד"ש באח"ב, ובסוף כל סדר באה מכה אחת בלא התראה בתחלה, שהם כנים שחין חושך שהיה סיום הסדר ודרך עונש, והיה חושך המכה האחרונה וסיום הסדרים, כי במכת בכורות לא הקשה עוד את לבו ושלחם, וביאור הכתובים שָׂמוּ בָם דִּבְרֵי אֹתוֹתָיו וּמֹפְתִים עד ששָׁלַח חֹשֶׁךְ וַיַּחְשִׁךְ שעד חשך ועד בכלל היו אותותיו ומופתיו, מעתה מתחיל לחשב את המכות שבאו עד מכת חושך. (המלבי"ם)
הַכֹּל חַיָּיבִין בְּאַרְבָּעָה כּוֹסוֹת הַלָּלוּ, אֶחָד אֲנָשִׁים, וְאֶחָד נָשִׁים, וְאֶחָד תִּינוֹקוֹת. (פסחים קח:) כנגד ארבע לשונות של גאולה האמורות בגאולת מצרים, וכנגד ארבע פעמים כוס שנזכרו אצל פרעה בשר המשקים, וכנגד ארבע מלכויות שנשתעבדו ישראל להם, וכנגד ארבע כוסות של פורענות שעתיד הקב"ה להשקות את אומות העולם, שכנגדם עתיד הקב"ה להשקות את ישראל ארבע כוסות של נחמה. (ירושלמי)
שאלה – מה הטעם שאין מברכין אֲשֶׁר קִדְשָנוּ בְּמִצְווֹתָיו וְצִוָּנוּ לשתות ארבע כוסות, כמו על נר חנוכה שהוא מדרבנן. כמו"כ מה הטעם שלא מברכים שֶׁעָשָׂה נִסִּים לַאֲבוֹתֵינוּ, בַּיָּמִים הָהֵם בַּזְּמַן הַזֶּה. שהרי אמרו חז"ל (ר"ה י:) בְּנִיסָן נִגְאֲלוּ וּבְנִיסָן עֲתִידִין לִיגָּאֵל. וכתיב לֵיל שִׁמֻּרִים הוּא לַי-הֹוָה לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, הוּא הַלַּיְלָה הַזֶּה לַי-הֹוָה שִׁמֻּרִים לְכׇל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְדֹרֹתָם. (שמות יב מג) בו נגאלו ובו עתידין להגאל, שחלק הקדוש ברוך הוא ליל ט"ו לשנים, חציו לגאולת מצרים וחציו השני לגאולה לעתיד לבא (מכילתא) וכמו שהיה משמר ומצפה לגאולת ישראל כל ימי גלותם במצרים, כן הוא משמר ומצפה לגאולת ישראל העתיד. (ספורנו)
תשובה – לפי שאין שותה ארבע כוסות ביחד, כמו שמגילה אין קוראים אותה לסירוגין. ואם שתאן בבת אחת לא יצא ע"כ אין לברך. והטעם שאין אומרים שעשה ניסים לפי שעתיד לאמרו בהגדה, 'ועשה לנו את כל הנסים האלו'. (טעמי המנהגים בשם הרוקח)
שבעים פנים לתורה , לעיתים תהיה יותר מתשובה אחת
התשובות אינם להלכה למעשה , הערות והארות יתקבלו בברכה
לעילוי נשמת הרב חפץ בן אסתר זצ"ל
לקבלת העלון במייל ניתן לפנות לכתובת [email protected]
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
בבא מציעא מבוא למסכת בבא מציעא ועמל תורה
שיעור פתיחת זמן חורף תשפ"ז
הצורך ביראת ה' בלימוד תורה | אדם צריך לפתח בעצמו אהבת תורה | המעלה והזכות שבלימוד תורת ארץ ישראל | יגיעה בתורה | הלכות בין אדם לחבירו במסכת בבא מציעא
אורות התחיה - הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א גדלות עם ישראל
אורות התחיה - פסקה ה'
השיעור עוסק בפרק ה' מתוך "אורות התחיה" של הראי"ה קוק ומבאר את גדלותו הייחודית של עם ישראל, אשר נשמתו הכללית מקיפה ומאחדת את הבריאה כולה. מתוך כך מודגשת החשיבות של אימוץ מבט אמוני ורחב על המציאות וההיסטוריה, הרואה בכל ירידה ומשבר שלב הכרחי בדרך לעלייה ולגאולה שלמה.
נח פרשת נח – איזון לאומי
מה פשר ההפקה אלוקית של המבול? למה להכחיד את חוטאי דור המבול על ידי מים דוקא? סוד האיזון שבין שאיפת האחדות למאבק הציבורי
מידות הראי"ה תיקון המידות כמפתח לדבקות אלוקית
הקדמה למידות הראי"ה
השיעור עוסק במרכזיותן של המידות והרגשות בנפש האדם כיסוד הכרחי לדבקות בה' ולהליכה בדרכיו, כפי שמבואר במשנת הרמב"ם. מתוך כך נבחנת הדרכת הראי"ה והרצי"ה קוק בספרים 'מוסר אביך' ו'מידות ראיה', המבחינים בין מידות בסיסיות השייכות לכל אדם לבין הנהגות המיועדות לבני עלייה.
