ישיבה
בית המדרש
- מדורים
- מאבני המקום
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- בבא קמא
התורה מחייבת את מזיק ממון חברו לשלם, בין שהזיק בגופו ובין שהזיק בממונו. מה הדין של מזיק ממון הקדש, האם גם מזיק ממון הקדש חייב, או שמא דיני נזיקין חלים רק על ממון הדיוט ולא על ממון הקדש?
אכן, בהקדש יש חיובי מעילה, אך חיובי מעילה הם רק כאשר האדם נהנה מההקדש, אך אם האדם רק הזיק את ההקדש ולא נהנה ממנו – אין חיובי מעילה.
המשנה (בבא קמא ט, ב) אומרת שדיני נזיקין נוהגים רק בנכסים שאין בהם מעילה, ומשמע שבנכסי הקדש שיש בהם מעילה – פטור המזיק מלשלם.
אומרת הגמרא (בבא קמא ו א) שלפי רבי עקיבא על המזיק לשלם את מיטב שדהו של הניזק, קל וחומר למזיק הקדש שצריך לשלם מהמיטב. שואלת הגמרא: והרי שנינו – "שור רעהו, ולא שור הקדש"! כלומר, המזיק ממון הקדש פטור מלשלם. ומפרש רש"י – "והוא הדין לכל שאר נזיקין, שאם אדם הזיק ממון הקדש הוא פטור מלשלם".
רש"י מביא בפירושו תירוץ נוסף, שהמהרש"ל לומד ממנו, שהמזיק ממון הקדש בקרן, פטור. אך אם הזיק בשן, חייב לשלם. אם כן, נמצאו שני תירוצי רש"י חלוקים זה על זה.
שיטת התוספות
אומרים התוספות (שם ד"ה שור רעהו): "דכולהו נזקין פטורין בהקדש", ומביאים ראיה מהירושלמי, ומסיקים: "משמע דלא משכחת נזקין בהקדש לא בשן ולא ברגל ולא באדם המזיק, אלא באומר הרי עלי מנה".
שואלים תוספות, והרי בגמרא (בבא מציעא צט ב) למדו: כי יאכל - פרט למזיק הקדש דלא משלם חומש, ומשמע דקרן חייב לשלם! ומשיבים, שמהתורה פטור גם מקרן, אך חייב מדרבנן.
ועוד אומרים תוספות: "ונראה דשאר נזקין דפטירי בהקדש, גמירי מקרן ומאדם ומבור דפטר בו פסולי המוקדשין וכל שכן הקדש". עכ"ל.
כלומר, משלושה מקומות אנו יכולים ללמוד שמזיק הקדש פטור בכל סוגי הנזיקין: א. "כי יאכל – פרט למזיק", דפטור מהתורה וחכמים גזרו שיהיה חייב. ב. מהירושלמי, "שור רעהו – ולא שור הקדש" וג. מפסולי המוקדשין.
יוצא מכל האמור, דהמזיק הקדש פטור (אך אין לימוד על שן ורגל שפטור. וצריך עיון).
שיטת הראב"ד
לעומת התוספות, המאירי (בבא קמא ו ב) מביא את דברי הראב"ד, שמזיק הקדש פטור רק מתשלומי היזק הקרן, אבל בשאר אבות נזיקין - מזיק הקדש חייב (בדומה לתירוץ השני ברש"י). וכן כתב התוספות שאנץ המובא כאן בשיטה מקובצת.
אמנם קשה לשיטה זו מהסוגיה בבבא קמא, שהרי הגמרא שאלה לגבי איזה דין למדים קל וחומר להקדש. אם לשלם בעידית, הרי המזיק הקדש פטור מתשלום! ולפי הראב"ד, ניתן היה ללמוד בק"ו למזיק הקדש בשן ורגל. ומתרץ המאירי: "משום דהא לא איצטריכא, דקרא סתמא כתיב ובער בשדה אחר. לא שנא הדיוט ולא שנא הקדש ולא הוצרך לקל וחומר". עכ"ל.
יוצא מכאן, שלשיטת הראב"ד מזיק הקדש הרי הוא כמזיק ממון, ומה לי אם הבעלים הוא הדיוט או הקדש, בין כך ובין כך חייב.
הקדש – ממון או איסור
העולה מהאמור לעיל, שתוספות סוברים שהמזיק הקדש פטור בכל, והראב"ד סובר שהמזיק הקדש חייב בכל, למעט מנזקי קרן שיש גזירת הכתוב לפטור.
יש לחקור האם יש להקדש גדרי ממון. כלומר, האם יש כאן רשות גבוה, ממון בבעלות גבוה, או שמא הקדש זה גדר איסורי ולא גדר ממוני. כלומר, המקדיש אינו מעביר את ההקדש לרשות אחרת - רשות גבוה, אלא רק אוסר אותו בלבד.
האתוון דאורייתא (כלל ג') חוקר בזה, ומביא שב שמעתתא (ש"ו פ"ד) המוכיח מתוספות שאין להקדש דין ממון, אלא דין איסור. ונפקא מינה, לפרוטה של הקדש שנפלה לתוך כיס של חולין, שבטלה בחולין. והלוא אם היתה ממון, לממון אין דין ביטול ברוב. וכפי שאומרת הגמרא בביצה: "הרי שנתערב לו קב של חטין בעשרה קבין חטין של חבירו, יאכל הלה וחדי?".
לעומת זאת, הוא מוכיח מהגמרא (בבא מציעא פז ב) דדריש 'רעך' גבי פועל האוכל משדה בעל הבית, למעט שדה הקדש שאינו יכול לאכול ממנו, שלהקדש יש דין ממון. ואילו להקדש יש דין איסור, מדוע צריך מיעוט מיוחד? וכי הייתי חושב שמשום שהתירו לאכול בשדה בעל הבית יתירו גם לאכול בשדה הקדש שהוא איסור עצמאי? ואם כן, עולה שהקדש הוא ממון.
וכן הגמרא (כריתות יח ב) אומרת שמצרפין חצי פרוטה לפני יום הכיפורים וחצי לאחריו לעניין מעילה. והגמרא שואלת, והרי יום הכיפורים כיפר? ומתרצת, יום הכיפורים מכפר על איסור, אבל על ממון אינו מכפר, ומשמע שלהקדש יש דין ממון. הגמרא (בבא קמא עט א) מביאה ברייתא גבי גנב והקדיש - שחייב בתשלומי ארבעה וחמישה, כמו גנב ומכר. לשון הגמרא: "מה לי מכרו להדיוט, מה לי מכרו לשמים?". משמע מגמרא מפורשת שיש להקדש דין ממוני, ולא דין איסורי.
לעומת הגמרא הנ"ל בבבא קמא, המשנה (בבא קמא עד ב) אומרת בדיוק להפך. המשנה אומרת: גנב והקדיש משלם תשלומי כפל, ואינו משלם תשלומי ארבעה וחמישה. ומבארת הגמרא (עו א) את סיבת הפטור מתשלומי ארבעה וחמישה, שבמכרו להדיוט "מעיקרא תורא דראובן, והשתא תורא דשמעון", כלומר השור עבר רשות בעלים, אבל במכרו לשמים – מעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דראובן. כלומר, אין כאן שינוי רשות.
ואם כן ישנה סתירה בין המשנה בדף עד ב לבין הברייתא בדף עט א.
תוספות חילקו, שבקדשי מזבח רשות בעלים לא השתנתה והבהמה נקראת על שם הבעלים, אך המקדיש לבדק הבית – נעשה ההקדש בעלים לכל דבר.
וכן תוספות (בבא קמא סז א ד"ה 'מעיקרא חולין') אומרים, שהקדש שאינו באחריות המקדיש נחשב שינוי רשות. עיין שם. ונחלקו בזה הרמב"ם והראב"ד (הלכות גניבה ב ו). הרמב"ם סובר, שגונב ומקדיש אינו משלם ארבעה וחמישה, אלא רק תשלומי כפל, והראב"ד חולק וסובר שמשלם תשלומי ארבעה וחמישה. וזו לשון הראב"ד: "אמר אברהם: קיצר בכאן שאם הקדישו הקדש בדק הבית משלם ארבעה וחמישה מה לי מכרו לשמים מה לי מכרו להדיוט". עכ"ל.
כלומר, לדעת הרמב"ם אין בהקדש גדר בעלות ממונית אלא הקדש גדר איסורי בלבד. ולעומתו הראב"ד סובר שבהקדש לבדק הבית יש גדר של בעלות ממונית. ולכן להראב"ד חייב המזיק הקדש. וגם הרמב"ם לשיטתו, שכן הרמב"ם (הלכות נזקי ממון ח א) סובר שכל מזיק הקדש פטור. ולפי זה, מחלוקת הרמב"ם והראב"ד האמורה לעיל ( גניבה ד ו) היא לשיטתם.
שיטת המאירי ותוספות בגיטין
המאירי סובר שיש חלוקה בין ממון המזיק להקדש, ובין אדם המזיק להקדש. ממון המזיק להקדש – פטור, משום שנאמר "שור רעהו – ולא שור הקדש". אך אדם המזיק להקדש חייב משום שנאמר "מכה בהמה ישלמנה" ולא חילק הפסוק של מי הבהמה.
ונראה שדבריו דומים לדברי התוספות בגיטין. שהנה, נחלקו שני תירוצי התוספות (גיטין מט א ד"ה שור רעהו). תירוץ אחד אומר, שמזיק הקדש פטור, כי אי אפשר ללמוד קל וחומר מהדיוט, מפני שבהדיוט נאמר 'שור רעהו - ולא שור הקדש' ופטור מתשלומי קרן אם הזיק שור הקדש. ואם כן, יפה כח ההדיוט מההקדש, ולא ניתן ללמוד ממנו בקל וחומר.
והתירוץ השני הוא כתירוץ התוספות אצלנו, שכל הנזקין פטורים בהקדש. ומשמע מהתוספות בתחילת התירוץ השני "עוד יש לומר, דכולהו נזיקין פטורין בהקדש", כאילו התירוץ הראשון לא סובר שכל הנזיקין פטורים.
ואפשר שבאמת לתירוץ הראשון, אם הזיק בגופו את ההקדש – חייב. שכן לכאורה, למה הגמרא היתה צריכה למעט "כי יאכל – פרט למזיק" שהרי אין מקור לחייב מזיק, ולמה לי למעט אותו? אלא על כורחך באמת הפסוק לא בא למעט שפטור, אלא שאין דין מעילה ורק חייב בקרן בלבד ולא חומש. אדרבא, מכאן יוצא לימוד שמזיק בגופו את ההקדש חייב.
שיטת הרמב"ם
הרמב"ם פוסק (הלכות נזקי ממון פח א) שכל מזיק הקדש פטור. וקשה, שבהלכות גניבה (ב א) כתב הרמב"ם שמזיק הקדש פטור מכפל, אך חייב בקרן, והרי גניבה היא מאבות נזיקין, ונזיקין פטורים בהקדש, ומשמע שמדובר גם אם הגניבה אינה באין, ובכל זאת חייב?
ונראה לומר שגניבה שונה, שחיובה לא רק מדין מזיק שזה חידוש של תורה שמזיק חייב, אלא חיובה מפני שעליו להשיב את ההקדש שגנב ונמצא ברשותו, ומאחר שכבר נתחייב להשיב גם אם אינו בעולם לא פקע חיובו. ואפשר שאם אינו בעולם באמת פטור.
ואפשר להוסיף ולומר, שלרמב"ם, האדם המזיק הקדש חייב, ולא כפי שאמרנו תחילה שלרמב"ם כל מזיק הקדש פטור. וזה נלמד מ"כי יאכל - פרט למזיק" שאמנם המזיק אינו חייב חומש ואשם, אך חייב בתשלומי קרן וכפי שאמר הראב"ד המובא במאירי. אמנם בנזקי ממון המזיק את ההקדש פטור לגמרי, אבל האדם המזיק חייב.
וראיה לדבר מהרמב"ם (הלכות מעשה הקרבנות יד ה) שכתב:
מה בין נדרים לנדבות, שהנודר אם הפריש קרבנו ואבד או נגנב - חייב באחריותו עד שיקריב כמו שנדר, והמתנדב ואומר זו אם מת או נגנב - אינו חייב באחריותו.
ולמה לא כתב אם פשע, או בעצמו הזיק את ההקדש שפטור? אלא כנראה שלדעת הרמב"ם אדם המזיק חייב1.
"והמת יהיה לו" - סימן או סיבה
נוסיף להביא מדברי מרן הרב במשפט כהן.
נאמר בבור "והמת יהיה לו", ולומדים בגמרא (בבא קמא נא א) שמדובר במי שהמת שלו, למעט שור פסולי המוקדשים שהמת אסור בהנאה. אמנם, מן הפסוק ניתן ללמוד, שדווקא אם נפל שור פסולי המוקדשים לבור ומת פטור, אך אם ניזק בלבד חייב. ולכאורה, דבר זה מנוגד לדברי התוספות, שכל מזיק הקדש פטור בבור.
לכן נראה לומר, שהתוספות סוברים ששור פסולי המוקדשים שנפל לבור, פטור בין מת ובין ניזק. אלא שיש לתמוה מהיכן לומדים כן, הלוא הפסוק ממעט רק במיתה ולא בנזיקין?
וכן מהרמב"ם משמע שאם ניזק שור פסולי המוקדשין בבור פטור. שכן כותב הרמב"ם (חובל ומזיק ו טז):
אדם ושור שדחפו בהמה או כלים או אדם או בהמת פסולי המוקדשין לבור והוזק הנדחף בבור או מת או נשתברו הכלים וכו' לענין כלים ופסולי המוקדשין אדם ובעל השור חייבין ובעל הבור פטור.
משמע, שאם ניזק שור פסולי המוקדשים בבור, פטור.
במקרה זה ישנם שלושה שותפים בהיזק: אדם, שור ובור. אם אדם ושור דחפו בהמה של פסולי המוקדשים אל תוך הבור, הדין הוא שהאדם בעל השור חייב בתשלומי הנזק, ואילו בעל הבור פטור. הרמב"ם מדבר במפורש בין על מקרה שמת השור או במקרה שהוזק, ועולה מדבריו שגם על נזק של פסולי המוקדשים בבור פטור.
נשאל מרן הרב זצ"ל, מהיכן למד הרמב"ם כן, הלא הפסוק מיעט במיתה בלבד?
אומר הרב, שהשאלה היא כיצד להסתכל על הלימוד מן הפסוק "והמת יהיה לו" - האם זוהי סיבה או סימן. כלומר, האם העובדה שהמת אינו שלו פטור - משום ששור פסולי המוקדשים אסור בהנאה, זו סיבת הפטור, מפני שאינו שלו, או שנתנה כאן התורה סימן מיהו השור שפטור על נזקיו בבור, אך הפטור הוא מסיבה אחרת - מפני שהיא בהמת הקדש.
אם אכן סיבת הפטור היא מצד ההקדש, מצד הקדושה שבדבר הניזק, אין הבדל בין מת ובין ניזק, ובשניהם פטור.
הרב מבסס את דבריו על דין נוסף שנתחדש בבור, אדם שנפל לבור, חלוק דין מיתה מנזיקין: אם מת, פטור בעל הבור מפני שנאמר "שור - ולא אדם", אבל אם ניזק חייב. מוכח, שאין ללמוד מן אלא לעניין דין מיתה, ולא לדיני נזיקין. וקשה, מדוע לא נאמר כך גם במה שמיעט הפסוק שור פסולי המוקדשים, שאם מת פטור, אבל בהוזק חייב?
מבאר הרב, שבפסולי המוקדשים יש דבר משותף בין מת והוזק, בשני המקרים מדובר בבהמת הקדש, וכיוון שהיא קודש אין חילוק בפטור בין מת והוזק. לעומת זאת, באדם יש מקום לחלק בין מת ובין הוזק - על מיתת אדם יש דיני כופר שהם דיני עונשין, ואילו בנזיקין אלו דיני ממונות - לכן דווקא אדם שמת בבור, פטור בעל הבור, אבל אדם שהוזק בבור, חייב.
ראיה לכך שהפסוק הוא סימן ולא סיבה מביא הרב מקושיית התוספות.
תוספות (בבא קמא י א ד"ה 'שהשור') מקשים, מדוע צריך לימוד מיוחד "שור ולא אדם" לומר שאם אדם מת בבור בעל הבור פטור, נלמד זאת מן הפסוק "והמת יהיה לו" שהרי אדם אסור בהנאה אחרי שמת, ולא מתקיים בו שהמת שלו?
אומר הרב, שהתירוץ לקושיה זו הוא, שהפסוק "והמת יהיה לו" הוא סימן ולא סיבה - אם אכן זו היתה סיבה, היה אפשר ללמוד מן הפסוק למעט גם את שור פסולי המוקדשים וגם אדם, שבשניהם אין המת שייך לו. אך באה התורה ומיעטה אדם מלימוד אחר "שור ולא אדם" ללמדנו, שמן הפסוק "והמת יהיה לו" אי אפשר למעט אדם, מפני שפסוק זה הוא סימן בלבד, ולכן אין ללמוד ממנו אלא דין פסולי המוקדשים מצד הקדושה שבו. ממילא, גם אין לחלק בין מת לניזק.
ממשיך הרב ואומר, שלכאורה יש בזה מחלוקת בין הבבלי והירושלמי, הירושלמי באמת לומד מן הפסוק "והמת יהיה לו", למעט אדם, שאם נפל לבור ומת פטור בעל הבור, כפי שהציעו תוספות בקושייתם. זאת אומרת, שהירושלמי תופס שפסוק זה הוא סיבה, הוא הגורם הפוטר. ומאחר וסיבה זו אינה קיימת בנזיקין אלא במיתה, לכן אם ניזק חייב.
לפי זה, ייתכן שהירושלמי סובר שכמו שבנזקי אדם בבור מחלקים בין מיתה לנזיקין, כך גם בשור פסולי המוקדשים רק אם מת פטור, אבל בנזיקין יהיה חייב. אבל הבבלי שלמד פטור אדם בבור מן המיעוט "שור ולא אדם", סובר שהפסוק "והמת יהיה לו" הוא סימן ולא סיבה, ומלמד רק על שור פסולי המוקדשים שיש בו צד קדושה, ולאדם צריך לימוד אחר.
כעת נוכל לומר, שהלימוד בבור למעט פסולי המוקדשים הוא שורש המחלוקת בדין מזיק הקדש.
לפי שיטת תוספות, שהמזיק הקדש פטור באופן כללי בכל סוגי הנזיקין, אנו מבינים שיש כאן סימן ולא סיבה. ולכן בבור אין הבדל בין מת לניזק, אלא פטור על כל הנזיקין של בור בבהמת קדשים, וכפי שבארנו בשיטת תוספות לעיל. ולפי דברי הראב"ד, שסובר שמזיק הקדש חייב בכל מקום פרט לקרן, נבאר שהפסוק "והמת יהיה לו" הוא סיבת הפטור, ובאמת לא נתחדש בנזיקין אלא במיתה בלבד. ולפי זה, הפסוק הנזכר משמש ראיה נוספת לשיטתו, שהרי דווקא אם מת פטור, אבל אם ניזק חייב. מוכח, שמזיק הקדש לא פטור בכל דבר, רק בנזקי קרן ובמיתה בבור שבמקרים אלו התחדשה גזירת הכתוב לפטור, אבל בשאר נזיקין חייב.
סיכום
למסקנה, נמצא שיש שלוש דעות בדין המזיק הקדש.
לתוספות בבבא קמא, מזיק הקדש פטור לגמרי, בין אם זה ממון שהזיק ובין אם זה אדם המזיק. ואנו הסברנו את טעמו - מפני שהקדש הוא גדר איסור, ולא גדר ממון.
הרמב"ם אומר שאדם המזיק חייב אך ממון המזיק פטור. לדעתו ממון הקדש אינו בגדר של איסור אלא ממון גבוה, שהוא שונה מממון הדיוט, ואפשר ללמוד בקל וחומר מהדיוט שיתחייב בקרן, אך לממון המזיק הקדש יש פירכא מקרן, ששור רעהו פטור וכנ"ל. וכן אפשר לומר, שיש לימוד מפורש מ"כי יאכל – פרט למזיק", אך הלימוד דווקא באופן זה לחיוב, בגלל הסברה של קל וחומר.
ונראה ששיטת הרמב"ם מתאימה לשיטת המאירי ותוספות בגיטין.
ולשיטת הראב"ד המובא במאירי, ממון הקדש דינו כממון הדיוט ממש, ומזיק הקדש חייב כמזיק הדיוט, ורק מתשלום הקרן אמרה תורה שפטור משום "שור רעהו, ולא שור הקדש".
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
