ישיבה
בית המדרש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש במדבר
- נשא
- שבת ומועדים
- שבועות
- מעמד הר סיני ומתן תורה
לימוד השיעור מוקדש לרפואת
יהודה בן הדסה הינדה מלכה
ותירץ "מגן אברהם" כי תאריך ז' סיון, בו חגגו שבועות בשנה ראשונה לצאתם מארץ מצרים, בא לרמוז לדורות על ענין יום טוב שני של גליות. ויש בזה קצת דוחק. כלום משום מצב לא נורמלי שישראל במצב של עונש וגליות, תימסר להם תורה ביום שאיננו עיקר? כלום הטפל חשוב יותר מהעיקר? הרי עולם כתיקונו הוא כאשר ישראל הוא בארצו. מתאים יותר לתת להם תורה ביום שהחג הוא מדאורייתא (יום ו' סיון) ולא יום שהוא רק מדרבנן ("מנהג אבותיכם בידיכם", ביצה ד ע"ב) מפני חוסר ידיעה בגולה, בתקופתם של חז"ל, מתי קדשו בית דין בירושלים את החודש?
ויש קושי נוסף בשאלת קביעת התאריך. משה רבנו דרש "היום כמחר". האם זו היא דרשה גמורה, ובתוקף דבר דאורייתא כמו י"ג מדות שהתורה נדרשת בהן? או שזה רק מדרבנן? מכריעים בעלי התוספות (שבת פז ע"א) שמהלשון "הוסיף משה מדעתו" משמע שאין זו מהתורה. הקשה מהר"ל ("גור אריה", שמות יט, טו) אם אין זאת מהתורה, מה שייך לשון "דרש"? כי דרישה וחקירה היא העיון במשמעות לשון התורה. ואם אחרי החקירה זו היא משמעות דבר התורה, מה שייך לומר "הוסיף מדעתו"? ובלשון מהר"ל:
"וכל זה פלא בעיני. כי נראה לי [כי] כל הדרשות שדרשו חכמים כולם הם מן התורה. ולא שהם גוף התורה, רק הם יוצאים מן התורה. דמיון זה, הבנאי בונה בית והשלימו. והניח מקום להעמיד שם דברים הצריכים אל הבית. ובא אחר כך חכם אחד ומתבונן בבית, למה בנה הבית בצורה זאת? (רק) [אם לא] להוסיף דבר זה. ועוד בנאו בצורה זאת, [כדי] להוסיף דבר זה. הנה כל התוספות הוסיף האיש החכם. אבל הוא לקח אותם מבנין הבית. ובשביל זה, כאשר הוסיף אותו החכם אותם הדברים, בשביל זה לא ייאמר שהם מבנין הבית, רק מה שהוסיף החכם בהתבוננות הבית. ולפעמים החכם מבאר ומפרש איזה דבר נקרא בית, ואיזה חדר. ואין זו תוספת, רק פירוש וביאור. כך היא התורה, ניתנה בלא תוספת ובלא מגרעת. והניחה מקום לחכמים לבנות, והם הרמזים בתורה. ומכן מקום, מאחר שלא כתב זה בפירוש, כאילו אמרה תורה 'אתם החכמים יש לכם במקום זה להוסיף, והוא דעתכם'. אבל אין זה כל כך פשוט והכרחי כמו דעת בתורה" עכ"ל.
ובמקום אחר כתב מהר"ל על לשון חז"ל שדבריהם הם "דברי סופרים". "אין הכוונה כלל שיהיה זה מדבריהם בלבד, כי תורה היא לגמרי, וחייב עליו כמו שמחוייב על דבר המפורש בתורה. ונקרא 'דברי סופרים' בשביל שפירוש המצוה מדברי סופרים" ("באר הגולה", באר ראשון, עמ' יד).
וכך כותב מהר"ל גם לעניני האסמכתאות שהרבו חז"ל להביא בדבריהם להרבה מהדברים שנאמרים בתורה. כך לשונו ב"גור אריה" (שם):
"ואל תטעה לומר כי בכל מקום שאמרו ז"ל 'אסמכתא' הוא שמשה רבנו כאשר כתב התורה, לא כתב אותו בשביל אותה [ה]אסמכתא, רק הם [חז"ל] אסמכוה אותה מדעתם [בלבד]. אומר אני, האומר כן טועה בדברי חכמים! שאם כן יהיה דברי חכמים רק עמל ויגיעה ואין בו ממש! שלפעמים מוציאים דבר מן המקום ע"י לימוד דרשות, ולא יהיה זה רק לייפות הדברים? או לגנוב דעת הבריות, כאילו היא דרשה מן התורה? ולא נאה זו להם, שהרי אין להם [לדרשות הללו] שום חלק ונחלה בתורה. אבל כך פירושו, שיש לדבריהם אסמכתא, שדבריהם נסמכים (אקרא") [על המקרא] עכ"ל.
כלומר בכוונה תחילה הקב"ה הניח בתורה אסמכתאות הללו, כדי שחז"ל יציינו להם.
מצאנו שגם מהראשונים ביארו כנ"ל. הריטב"א (ראש השנה טז ע"א) כותב: "ולא כדברי המפרשים האסמכתאות שהוא כדרך סימן שנתנו חכמים, ולא שכוונת התורה לכך. חס ושלום, ישתקע הדבר ולא ייאמר, שזו מינות היא". [ואמנם יש הרבה ראשונים שאינם סבורים כהריטב"א, עיין "אנצקלופדיה תלמודית", ערך "אסמכתא". רק באנו כאן לתרץ הקושיא של ה"מגן אברהם", לפי דעת מהר"ל ושיטתו].
ובזה שומעים אנו יישוב נאה ומתקבל מדוע בשנה הראשונה לצאת עם ישראל מארץ מצרים, חגגו חג שבועות ביום ז' סיון (וביום נ"א לעומר). זאת כדי שידעו להעריך חשיבות דברי חכמים, שהם המעמיקים והמבארים לתורה שבכתב. ה' כתב הכל בקצרה, וסמך על המעיינים להבין הכוונה האמתית. וכאשר משה מצא לפניו את הביטוי "היום ומחר", הוא השכיל להבין שכוונתו של הקב"ה ימים שלמים, לילה ויום. ואמנם לא בטא זאת הקב"ה במפורש, אבל המחונן בשכל חד ועירני יבין מה כוונתו. והדבר דומה לבנאי המשאיר קרשים ואביזרים שונים מונחים על הרצפה בשלד בנין שהקים ומסר לדייר. מבין הדייר החכם שרצונו של הבנאי שישתמש באותם הקרשים והאביזרים כדי לייצר רהיטים הנחוצים לבית. כי לא על חנם יצר היוצר, אלא הכל מחושב ומתוכנן. הבנאי רוצה שיתוף פעולה מצד הדייר.
וכל זאת למה? כדי שהאדם ישתמש בתבונתו, ינצל את עיונו. כך כתב גם רמח"ל: "ואמנם יש עוד ענינים אחרים שהם תקנות מן החכמים ז"ל. ואע"פ כן ימצאו להם רמז רחוק מאד בכתובים, ונקרא גם זה אסמכתא. אמנם היא אסמכתא יותר שטחית ויכוונו בה לזכרון לענין. ולא יחדלו לכוין בזה ג"כ היות אפילו זה רמוז בתורה. אע"פ שהוא רמז רחוק מאד. והוא על צד הציפיה בעתידות, שהכל גלוי לפניו יתברך, ועל הכל רמז. אלא שרמז עליו בדרך רחוקה" ("ספר המאמרים", מאמר העיקרים, בענין תורה שבעל פה, עמ' לו). [כלומר כל דרבנן היה כבר צפוי מראש לפני הקב"ה, והוא בכוונה תחילה השאיר רמזים לכך בתורתו].
וכדי להנחיל לדורות ידיעה עצומה זו, לקבל אמונה כי כל דברי חז"ל נרמזו בתורה (כלשון הזוהר ח"ג דף רכא ע"ב) חגגו ישראל יום מתן תורה דוקא ביום הנוסף אשר משה חידש "מדעתו". כלומר השתמש משה בכח עיון ויצירתיות. אבל באמת, גם זה היה חלק מהתורה המסורה מהקב"ה. וכדברי סיכום של רמח"ל (במאמרו הנ"ל, עמ' לח) "והנה אין הפרש בין חיובינו במצוות המבוארות בתורה ובין חיובינו בתקנות החכמים וגזירותיהם. שכך הרצון לפניו (ית"ש) שנשמור המבוארות בתורה כמו שנשמור את אלה, ואין הבדל ביניהם אלא במה שחז"ל הבדילום [כי ספק בדבר תורה לחומרא, וספק בדרבנן לקולא]. וכו' וכו'. כל זה מפני ששוו בעיניהם הדברים האלה בבחינת החיוב בהם כמו כל שאר מצוות התורה. שאמנם רצונו, יתברך, היה שיבואו על זה הצד, פירוש שיבואו מאתנו" [ומצדנו] עכ"ל. כלומר בני אדם הם שותפים עם הקב"ה ביצירת התורה! כך לשון "חובות הלבבות" (שער היחוד, פרק עשירי, עמ' מו) על תורת המצפון:
"לפי שהכתובים קצרו בביאורה מפני שסמכו על בעלי השכל. ורמזו ממנה רמזים להערה, כדי שיתעורר אליה מי שאפשר לו לחקור עליה וללמוד אותה. ואז ידע אותה ויבינה, כמו שאמר החסיד "ומבקשי ה' יבינו כל!" (משלי כח, ה).
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
