ישיבה
בית המדרש
- מדורים
- פרפראות בפרשה א-ת פ"ש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש ויקרא
- תזריע
מפטיר כֹּה אָמַר יְ-הֹוָה הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי ישעיה סו
אבות פרק ב'
פרשת תזריע מצורע
עלון חידושי תורה ופרפראות על פרשת השבוע בעניינא דיומא ממפרשי ומדרשי חז"ל
בפרשת תזריע 67 פסוקים = בִינָה. בפרשת מצורע 90 פסוקים = מַיִם.
לָדַעַת חׇכְמָה וּמוּסָר לְהָבִין אִמְרֵי בִינָה. (משלי א ב) וְשָׁחַט אֶת הַצִּפֹּר הָאֶחָת אֶל כְּלִי חֶרֶשׂ עַל מַיִם חַיִּים. (ויקרא יד נ)
בפרשת תזריע - מצורע שמונה עשרה מצוות, מתוכן 16 מצוות עשה, ו-2 מצוות לא תעשה. (ספר החינוך)
עשה: טומאת יולדת • קרבן יולדת • טומאת מצורע • הנהגת המצורע וכל מטמאי אדם בקריעה ופרימה • נגעי בגדים • הטהרה מן הצרעת שתהיה במינים ידועים • תגלחת מצורע ביום השביעי • טבילה לטמאים • קרבן מצורע כשיתרפא מצרעתו • טומאת בית שיהיה בו נגע • טומאת זב להיות טמא ומטמא • קרבן זב כשיתרפא מזובו • טומאת שכבת זרע שהוא טמא ומטמא • טומאת נדה שטמאה ומטמאה • טומאת זבה שטמאה ומטמאה • קרבן זבה כשתתרפא מזובה .לא תעשה: שלא יאכל טמא מן הקדשים • שלא לגלח שער הנתק.
ספירת העומר - איתא בכתבים (פרי עץ חיים שער ספירת העומר פ"ו) שיכוין כל אחד בימי הספירה לתקן שורש נשמתו, כי עֹמֶר בגימטריא יֵשׁ היא חכמה, יש מאין, וְהַחׇכְמָה מֵאַיִן תִּמָּצֵא (איוב כח יב),וכל אחד יש לו שורש בחכמה. ולכך אומרים בימי הספירה: כָּל יִשְׂרָאֵל יֵשׁ לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא וכו', לתקן נשמת כל אחד ולהעלות אותו, ובאמירת מסכת אבות גם כן היא כוונת כל הספירה. (הר"ר פנחס מקאריץ זצוק"ל)
דהנה המוחין נקראו אבות כידוע לך ותתבונן שמעשה אבות קדמו בתורה לסיפור נתינת התורה, הנה גם אנחנו עוסקים במסכת אבות קודם חג השבועות זמן מתן תורתינו. ובפרט לפי דרכנו, אשר כל הנהו מילי מעלייתא, משנת חסידים מסכת אבות, נלמדים ממעשה האבות אשר מבוארים בתורה, המשכיל יתבונן, על כן שם המסכת אבות, והתחלת המסכת: מֹשֶׁה קִבֵּל תּוֹרָה מִסִּינַי וכו'. (בני יששכר מאמרי חודש ניסן מאמר יב)
וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמׇּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה. (ויקרא כג טו)
כתב האוה"ח - ובדרך רמז, רמז באומרו וּסְפַרְתֶּם על דרך אומרם ז"ל כי נשמות עם בני ישראל הם בבחינת הלוחות, ובאמצעות תחלואי הנפש וטומאת התיעוב יתלכלכו ויחשיך אורם, וארז"ל )ויק"ר פל"ב( כי הלוחות של סנפרינון היו. לזה אמר וּסְפַרְתֶּם לָכֶם פירוש באמצעות מנין זה אתם מאירים כסנפרינון את עצמכם.
סגולה לרפואה - הגשמים מפסח ועד עצרת הם רפואה גדולה מכל התחלואים, שאין לך רפואה כמוהו בכל הרפואות, דהיינו לעמוד על הגשם ולגלות קצת את ראשו כדי שירד הגשם על ראשו, וגם לפתוח את פיו בכדי שירד הגשם לתוך פיו. (נופת צופים)
אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר. ר״ת זכות. דצדקת הבנים על הרוב תלוי באשה. (חומת אנך)
וְיָלְדָה זָכָר. ז׳ כ״ר ז׳ דורונות שולח הקב״ה למי שנולד לו בן זכר. נולד מקיים מצות מילה. גדל מעט מקיים מצות פדיון הבן. התחיל לדבר מלמדו תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ. גדל מעט יותר מלמדו ספר. גדל מעט הגיע לחינוך מחנכו במצות. גדל יותר מלמדו אומנות. גדל יותר משיאו אשה. (רבינו אפרים)
וּשְׁלֹשִׁים יוֹם וּשְׁלֹשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב בִּדְמֵי טׇהֳרָהֿ (יב ד). מבואר בזוהר (ח"ג דף מג ב), הנשמה היורדת מלמעלה אינה מתיישבת בגוף כי אם אחר ל"ג ימים.
וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים (יב ב), שכל שבעת ימים הולך רוח הנשמה בגוף הַוָּלָד לתור לו מקום בגופו, ואז נאמר (כב כז) וְהָיָה שִׁבְעַת יָמִים תַּחַת אִמּוֹ, וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל (יב ג).
ומה שצריכין ל"ג ימים, היינו שְׁלֹשִׁים יוֹם לְיַשֵּׁב הרוח בגוף, וּשְׁלֹשֶׁת יָמִים הוא שלושה ימים של מילה שכואבת לְהַיֶלֶד. והקליפה החיצונית אין לה אז כח לשלוט בו כבשאר ימים.
ולכן ל"ג ימים תֵּשֵׁב בִּדְמֵי טׇהֳרָהֿ בתחלה, ולאחר כך יְמֵי טׇהֳרָהּ. דְמֵי טׇהֳרָהֿ אלו ימי מילה כל שלושה ימים, ולכן אינו מפיק ה"א, לפי שקאי על דמי הַזָּכָר הנולד ממנה, ויְמֵי טׇהֳרָהּ קאי על עצמה, לכן הוא במפיק ה"א. (אוצרות השל"ה)
וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עׇרְלָתוֹ. (יב ג)
הפסוק מתחיל בו' ומסיים בו', לפי שכל מעשה בראשית עומד בזכות המילה. דאמרו חז"ל (נדרים לא:) גְּדוֹלָה מִילָה — שֶׁאִלְמָלֵא הִיא, לֹא בָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת עוֹלָמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה לג כה) כֹּה אָמַר יְ-הֹוָה אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי.
מִזְבֵּחַ ר"ת מילה זמנה ביום ח', רמז שהמל את בנו כאילו הקריב קרבן על גבי המזבח. {וכן מִזְבֵּחַ ר"ת מְחִלָּה זְכוּת בְּרָכָה חַיִּים. תנחומא צו יד}
אָמַר רַבִּי יִצְחָק, נֶאֱמַר בַּמִּילָה עֲבוֹדָה וְנֶאֱמַר בַּקָּרְבָּנוֹת עֲבוֹדָה, מָה עֲבוֹדָה הָאֲמוּרָה בַּקָּרְבָּנוֹת דָּמִים, אַף עֲבוֹדָה הָאֲמוּרָה בַּמִּילָה דָּמִים. לָמָּה זֶרַע יַעַבְדֶנּוּ?
כֵּיוָן שֶׁאָדָם מַטִּיף טִפָּה אַחַת שֶׁל דָּם, הִיא חֲבִיבָה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כַּקָּרְבָּנוֹת. לְפִיכָךְ נִגְלָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל אַבְרָהָם כְּשֶׁמָּל כְּשֵׁם שֶׁנִּגְלָה בַּקָּרְבָּנוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: וְשׁוֹר וָאַיִל לִשְׁלָמִים לִזְבֹּחַ וְגוֹ' כִּי הַיּוֹם יְ-הֹוָה נִרְאָה אֲלֵיכֶם (ויקרא ט, ד). (תנחומא וירא ו)
גדולה המילה משאר מצוות עשה שיש בה צד כרת וגם נכרתו עליה י"ג בריתות בפרשת מילה ולא נקרא אברהם שלם עד שנימול ובזכותה נכרת לו ברית על נתינת הארץ והיא מצלת מדינה של גיהנם כמו שאמרו חכמים שאברהם אבינו יושב בפתחה של גיהנם ואינו מניח ליכנס בו לכל מי שנמול ומאוסה היא הערלה שנתגנו בה העובדי כוכבים שנאמר (ירמיה ט כה) כִּי כׇל הַגּוֹיִם עֲרֵלִים. (טור יו"ד סימן רס)
וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל ר"ת למפרע יה"ו, והוא שם המפורש שבו נחתמו ששה קצוות בו' היפוכים שבו כמ"ש בספר יצירה ג' אבנים בונות ו' בתים {האותיות נק׳ אבנים וצירופיהם נקראו בתים}, רמז שאינו רואה שכינה אם לא נימול לשמונה (כדאיתא במדרש תנחומא שם - שֶׁכָּל יִשְׂרָאֵל נִמּוֹלִים בָּאִין בְּגַן עֵדֶן, כִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שָׂם שְׁמוֹ בְּיִשְׂרָאֵל כְּדֵי שֶׁיִּכָּנְסוּ בְּגַן עֵדֶן. וּמָה הַשֵּׁם וְהַחוֹתָם שֶׁשָּׂם בָּהֶם, הוּא שַׁדַּי. הַשִּׁי״ן שָׂם בָּאַף, וְהַדָּלֶ״ת בַּיָּד, וְהַיּוּ״ד בַּמִּילָה. וּלְפִיכָךְ בְּעֵת שֶׁיִּשְׂרָאֵל הוֹלֵךְ לְבֵית עוֹלָמוֹ, יֵשׁ מַלְאַךְ מְמֻנֶּה בְּגַן עֵדֶן, שֶׁלּוֹקֵחַ לְכָל בַּר יִשְׂרָאֵל שֶׁהוּא מָהוּל וּמְבִיאוֹ בְּגַן עֵדֶן.), ולזה תמצא בפסוק (דברים ל יב) מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה ר"ת 'מילה', וס"ת מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה 'יהו-ה'.
בפסוק וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עׇרְלָתוֹ ה' תיבות ומסיים עׇרְלָתוֹ, כנגד ה' ערלות שהם: ערלת האוזן - הִנֵּה עֲרֵלָה אׇזְנָם ירמיה ו י, ערלת השפה - וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם שמות ו יב, ערלת הלב - בְּנֵי נֵכָר עַרְלֵי לֵב יחזקאל מד ז, ערלת הבשר - וְעַרְלֵי בָשָׂר שם, ערלת האילן - וַעֲרַלְתֶּם עׇרְלָתוֹ אֶת פִּרְיוֹ ויקרא יט כג,
ה' תיבות בפסוק לומר שהיא שקולה כנגד כל ה' חומשי תורה, וכל העולם שנברא בה' מתקיים בשבילה. דכתיב (בראשית ב ד) אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם. פרש"י - בְּהֵ"א בְּרָאָם, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה כו ד) בְּיָ-הּ יְ-הֹוָה צוּר עוֹלָמִים, בִּשְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת הַלָּלוּ שֶׁל הַשֵּׁם יָצַר שְׁנֵי עוֹלָמִים. וְלִמֶּדְךָ כַאן שֶׁהָעוֹלָם הַזֶּה נִבְרָא בְּהֵ"א. (רבינו אפרים)
מה הטעם שלכתחילה טוב שיהיו עשרה גדולים מישראל בשעת ברית המילה. (שו"ע או"ח רסה ו)
כמה טעמים נאמרו בדבר: א) כדי לפרסם המצוה. (לבוש) כיון שהמילה נקראת 'אות' צריך לזמן עשרה שם למול ולברך לפניהם כדי שיפרסם הנסיון הזה והאות שבו נתנסה אברהם אבינו. (ספר 'כללי המילה') ב) לפי שהתינוק דומה ליוצא מבית האסורים, שצריך להודות בפני עשרה. (דרכי משה בשם השלטי גיבורים) ג) כדי להעיד בפני עשרה על האב שהכניס את בנו בבריתו של אברהם אע"ה. וכל עדות נאמנת לישראל בעשרה. (מטה משה) ד) שדין התינוק כגר המתגייר שצריך עשרה גדולים מישראל שיקבלו אותו. הן בכדי להרבות זכויות לנימול ולנוכחים, וגם כדי להקביל פני השכינה ברוב עם. כי (משלי יד כח) בְּרׇב עָם הַדְרַת מֶלֶךְ. (זכר דוד) ה) משום שהנימול שופך את דמו לכבוד הבורא, והוא כעין קידוש השם שצריך להיות במעמד עשרה מישראל. (סוד ה') (ברית ציון)
שְׂאֵת אוֹ סַפַּחַת אוֹ בַהֶרֶת (יג ב) הם מיני נגעים שבהם רואה הכהן ומראים מאיזה עוון באו, שְׂאֵת הוא לשון נשיאות שהלך בנשיאות ראש שהיה הולך בגובה ובקומה זקופה ובגאוה, והמהלך בקומה זקופה דוחק רגלי השכינה, שנאמר (ישעיה ו ג) מְלֹא כׇל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ, וההולך בגאוה עליו נאמר (תהלים קא ה) גְּבַהּ עֵינַיִם וּרְחַב לֵבָב אֹתוֹ לֹא אוּכָל אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אֵין אֲנִי וָהוּא יְכוֹלִין לָדוּר בעוֹלָם אחד, וכן אָמַר רַב אָשֵׁי: כׇּל אָדָם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ גַּסּוּת הָרוּחַ לְסוֹף נִפְחָת, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יד נו): וְלַשְׂאֵת וְלַסַּפַּחַת וגו' אין שאת אלא גסות, ואין ספחת אלא נפחת. פרש"י - מתמעט מחשיבותו ונעשה פחות באנשים. שנאמר (ש"א ב לו) סְפָחֵנִי נָא. (סוטה ה.)
שֶׁאֶת סַפַּחַת בַּהֶרֶת צָרַעַת - ראשי תיבות שסב"ץ והם רמז לארבעה אבות נגעים הנזכרים במשנה (נגעים פרק א משנה א) בַּהֶרֶת עַזָּה כַּשֶּׁלֶג, שְׁנִיָּה לָהּ כְּסִיד הַהֵיכָל, וְהַשְּׂאֵת כִּקְרוּם בֵּיצָה, שְׁנִיָּה לָהּ כְּצֶמֶר לָבָן. שלג סיד ביצה צמר, ומחית, בגימטריא מחיה בכעדשה. (שפתי כהן עה"ת)
אָדָם כִּי יִהְיֶה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ שְׂאֵת אוֹ סַפַּחַת אוֹ בַהֶרֶת וְהָיָה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ לְנֶגַע צָרָעַת וְהוּבָא אֶל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אוֹ אֶל אַחַד מִבָּנָיו הַכֹּהֲנִים. (יג ב)
שאלה – מה הטעם דלא כתיב בו וְנִרְפָּא, ולהלן כתיב (יג יח) וּ'בָשָׂר' כִּי יִהְיֶה בוֹ בְעֹרוֹ שְׁחִין 'וְנִרְפָּא'. ולא כתיב אָדָם כִּי יִהְיֶה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ שְׁחִין (סוטה ה.)
תשובה – לפי שהמתגאה כ'אדם' אין רפואה למכתו, אבל המחזיק עצמו כ'בשר' בעלמא כתיב 'וְנִרְפָּא', ואמרו חז"ל (סנהדרין לח.) אָדָם נִבְרָא בְּעֶרֶב שַׁבָּת שגופו נברא אחרון לכל מה שנברא ביום ששי שֶׁאִם תָּזוּחַ דַּעְתּוֹ עָלָיו, אוֹמֵר לוֹ: יַתּוּשׁ קְדָמְךָ בְּמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית. דָּבָר אַחֵר: כְּדֵי שֶׁיִּכָּנֵס לַסְּעוּדָה מִיָּד. וכוונת הגמרא שבאמת לאדם היה אסור לאכול בשר, ורק לבני נח הותר בשר, ואם כן תינח מה שנבראו הצמחים קודם לאדם היינו כדי שיהיה סעודתו מוכנה לפניו, אבל למה קדמו בעלי החיים לאדם? אלא לומר לו שקדמו הבעלי חיים כדי שלא יתגאה, שהרי יתוש קדמו במעשה בראשית. ועל כן אם האדם אינו מתגאה ומחשב עצמו כבשר בעלמא וכבעל חי בעלמא וכדכתיב (תהלים כב ז) וְאָנֹכִי תוֹלַעַת וְלֹא אִישׁ, אם כן השפלות הזו שהוא משפיל את עצמו כתולעת, הוא הוא הגבהתו, שנבראו הצמחים תחלה לסעודתו, אבל אם מתגאה ועושה עצמו 'אדם' הרי זה פחיתותו, שהרי יתוש קדמו. (תורת משה להחת"ס)
שאלה – יַתּוּשׁ קְדָמְךָ בְּמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית. למה נקט דווקא יתוש ולא נקט נמלה או פרעוש, שגם הם קדמו לאדם והם דומים ליתוש?
תשובה – אמרו רז"ל (גיטין נו:) בְּרִיָּה קַלָּה יֵשׁ לִי בְּעוֹלָמִי, וְיַתּוּשׁ שְׁמָהּ. אַמַּאי קָרֵי לַהּ 'בְּרִיָּה קַלָּה'? דְּמַעֲלָנָא אִית לַהּ, וּמַפְּקָנָא לֵית לַהּ. פרש"י - יש לה פה להכניס המאכל ומוצא דרך בית הרעי אין לה. ויש בזה תוכחת מוסר לאדם מן היתוש שהיא עדיפה ממנו שהאדם מאכל הטוב שיכנס לפיו מוציא אותו ממנו סרוח, והיתוש אוכל ואינו מוציא סרחון. לכך מוכיחין לאדם בגאוה מצד קדימת היתוש עליו כי עוד יש מן היתוש תוכחת מוסר לאדם בענין הגאוה מצד היותו בריה קלה שאוכל ואינו מוציא סרחון. (בן יהוידע שם)
וְהָיָה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ לְנֶגַע צָרָעַת. (יג ב) אמרו רז"ל (ערכין טו:) 'כׇּל הַמְסַפֵּר לָשׁוֹן הָרָע, נְגָעִים בָּאִים עָלָיו'.
אָמַר רַב: יֵצֶר הָרָע דּוֹמֶה לִזְבוּב וְיוֹשֵׁב בֵּין שְׁנֵי מִפְתְּחֵי הַלֵּב, שֶׁנֶּאֱמַר (קהלת י א): זְבוּבֵי מָוֶת יַבְאִישׁ יַבִּיעַ שֶׁמֶן רוֹקֵחַ. (ברכות סא.)
נראה שרמזו ליצר הרע המיוחד לדבר לשון הרע, הדומה לזבוב בשני דברים:
א)
הזבוב אינו נמשך בטבעו לבשר חי בריא, כי אם למוכה שחין ולכל פֶּצַע וְחַבּוּרָה וּמַכָּה טְרִיָּה. (פסוק בישעיהו א ו) כמוהו כן בעל לשון הרע, מחפש בכל אדם איזה דבר של גנאי וקלון, כדי לספר עליו לשון הרע.
ב) כשם שהזבוב כאשר נופל בשמן רותח, מבאיש את כל השמן, כך בעל לשון הרע מבאיש ומקלקל את כל התורה שקיבץ בקרבו, ואפילו שלמד תורה הרבה. (פניני הגר"א)
ב) כשם שהזבוב כאשר נופל בשמן רותח, מבאיש את כל השמן, כך בעל לשון הרע מבאיש ומקלקל את כל התורה שקיבץ בקרבו, ואפילו שלמד תורה הרבה. (פניני הגר"א)
וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְלָקַח לַמִּטַּהֵר שְׁתֵּי צִפֳּרִים חַיּוֹת טְהֹרוֹת וְעֵץ אֶרֶז וּשְׁנִי תוֹלַעַת וְאֵזֹב. (יד ד)
שאלה – למה צוה הקב"ה לקחת שְׁתֵּי צִפֳּרִים לטהרת המצורע ולשחוט אחת ולשלוח אחת, ולא סגי באחת.
תשובה – סימן נתן לו הקב"ה כשם שאי אפשר לַצִּפּוֹר השחוט והקבור בארץ לזוז ממקומו כך אי אפשר לצרעת לבוא עוד עליך. ואם תאמר הואיל והלכה לה לא תבוא עוד הצרעת, הסתכל בַּצִּפּוֹר המשולחת שסופה יכולה לחזור, כך אם חזרת מן התשובה סופה לחזור הצרעת עליך לכך שולח אחת ושוחט אחת. (מושב זקנים)
א"נ לכך צוה להביא שְׁתֵּי צִפֳּרִים על שם (משלי כז ח) כְּצִפּוֹר נוֹדֶדֶת מִן קִנָּהּ כֵּן אִישׁ נוֹדֵד מִמְּקוֹמוֹ דכתיב ביה במצורע (יג מו) בָּדָד יֵשֵׁב מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ. לפי שסיפר לשון הרע לפיכך אמר הכתוב שְׁתֵּי צִפֳּרִים שכולן מצפצפין. (הרא"ש)
א"נ סימן טהרה הוא להפריח ממנו הצרעת, ולעשות לו דוגמא שכבר ישב כְּצִפּוֹר בּוֹדֵד עַל גָּג (תהלים קב ח) ונקשר ואסור מלבוא עם שאר בני אדם, ועכשיו הותר לבוא עם חבריו כעין צִפּוֹר זו שהיתה קשורה בידי אדם, ועכשיו משולחת ורשויה ללכת עם חברותיה. (החזקוני)
שְׁתֵּי צִפֳּרִים - רמז ליצר הטוב וליצר הרע, ומראה לך הכתוב בקרבנו היאך יעשה וימשול בשתי יצריו. וְשָׁחַט אֶת הַצִּפּוֹר הָאֶחָת ימית יצר הרע. אֶל כְּלִי חֶרֶשׂ כלומר יחשוב בלבו איך נמשל האדם לכלי חרס כיון שנשבר אין לו תקנה עולמית, ובזה ימית יצרו וישפילהו, ועוד תקנה אחרת למדה שישחט אותו עַל מַיִם חַיִּים היא התורה שנקראת מים שנאמר (שה"ש ד טו) מַעְיַן 'גַּנִּים' בְּאֵר מַיִם חַיִּים, 'גן ים' ג"ן פרשיות שנמשלו לים שנאמר (איוב יא ט) וּרְחָבָה מִנִּי יָם. (אִיהוּ גַ"ן סְדָרִים דְּאִתְּמַר בָּהּ )שיר ד, יב (גַּן נָעוּל אֲחוֹתִי כַלָּה תיקוני זהר לח א) וכן ארז"ל (קידושין ל:) אִם פָּגַע בְּךָ מְנֻוּוֹל זֶה – מׇשְׁכֵהוּ לְבֵית הַמִּדְרָשׁ. וְעֵץ אֶרֶז זה שלבו גבוה ומתגאה כארז. וּשְׁנִי תוֹלַעַת היא העבירה שבידו שנאמר (ישעיה א יח) אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו. וְאֵזֹב זה יצר הטוב ששפל כאזוב הזה. (רבינו אפרים)
שְׁתֵּי צִפֳּרִים – טעם לב' צִפֳּרִים כי האדם יש לו שני מיני דיבור. אחד אסור ואחד מצוה בו. והאסור היינו לשון הרע ודוגמתו זהו הצִפּוֹר שעושה מַעֲשֵׂה פַּטִּיט השחוטה על כְּלִי חֶרֶשׂ שאין לו תקנה אלא בשבירה לרמוז דאם עם הארץ הוא, יהיה לו רוח נשברה. ואם תלמיד חכם הוא, יעסוק בתורה וזהו שכתוב עַל מַיִם חַיִּים תורה שנמשלה למים חיים. וצריך לצרף בדיבור התורה עֵץ אֶרֶז וּשְׁנִי תוֹלַעַת וְאֵזֹב המורה על ההכנעה. (חומת אנך)
אִם פָּגַע בְּךָ מְנֻוּוֹל זֶה – מׇשְׁכֵהוּ לְבֵית הַמִּדְרָשׁ. (קידושין ל:)
שאלה – מָשְׁכֵהוּ משמע שמוליכו עמו לבית המדרש, ומה יעשה בו שם? והוה ליה למימר ברח ממנו לבית המדרש. כאומרו וְתַרְחִיקֵנִי מִיֵּצֶר הָרָע.
תשובה – אִם פָּגַע בְּךָ מְנֻוָּל זֶה להחטיאך בחמדה וקנאה ותאוה גשמית אל תדחהו ותשליכהו לגמרי אלא מְשֹׁךְ אוֹתוֹ לְבֵית הַמִּדְרָשׁ להשתמש בו בדבר טוב, ששם יהיה לך קנאה מלומדי תורה וחמדה ותאוה להסביר סברה ולעשות חידושי תורה ויהיה לו מכחו חדוותא דשמעתתא כי כאשר דבר סתום ומוקשה שלא יכלו לפתרו ולפרשו כל חכמי המדרש ואתה זכית לפרשו ולפתרו במה שעתה יגיע לך, הוא הדבר אשר אמר דוד מלך ישראל שָׂשׂ אָנֹכִי עַל אִמְרָתֶךָ כְּמוֹצֵא שָׁלָל רָב (תהלים קיט, קסב). (בן יהוידע שם)
אמרו חז"ל - כל העופות הטהורים נקראים צִפּוֹר שנאמר (דברים יד יא) כׇּל צִפּוֹר טְהֹרָה תֹּאכֵלוּ, פרט לעופות טמאים. לְהַתִּיר מְשֻׁלַּחַת שֶׁבַּמְּצֹרָע שמותרת באכילה. (ספרי קג , קידושין נז.)
שאלה – מאחר וכתוב צִפֳּרִים משמע שהם טהורים, טְהֹרוֹת למה לי. באיזה מקרה עופות אע"פ שהם טהורים, הם אסורים לטהרת המצורע. (בלא מום)
תשובה – צִפּוֹר עיר הנידחת או עוף שהרג את הנפש אסורים בטהרת המצורע. ולכך הוצרך לכתוב טְהֹרוֹת שיהיה עוף טהור ומותר. (רבינו בחיי)
מַכְרִיז רַבִּי אֲלֶכְּסַנְדְּרִי: מַאן בָּעֵי חַיֵּי? מַאן בָּעֵי חַיֵּי? מי רוצה חיים, מי רוצה חיים אִיכְּנוּף וַאֲתוֹ כּוּלֵּי עָלְמָא לְגַבֵּיהּ התאספו ובאו הכל אליו לקנות ממנו, אָמְרִי לֵיהּ: הַב לַן חַיֵּי! אֲמַר לְהוּ (תהלים לד): מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים אֹהֵב יָמִים לִרְאוֹת טוֹב. נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע וּשְׂפָתֶיךָ מִדַּבֵּר מִרְמָה. (עבודה זרה יט:)
שאלה – מה הטעם שנקט בכפל לשון מַאן בָּעֵי חַיֵּי? מַאן בָּעֵי חַיֵּי?
תשובה – בא לרמוז על שני מיני אריכות ימים האחת באיכות והאחת בכמות. ועוד על דרך שארז"ל (חגיגה טו.) זָכָה צַדִּיק — נָטַל חֶלְקוֹ וְחֵלֶק חֲבֵרוֹ בְּגַן עֵדֶן. ועוד מַאן בָּעֵי חַיֵּי לנפש וּמַאן בָּעֵי חַיֵּי לגוף, כי המשכת חיי הנפש הוא בחינה בפני עצמו והמשכת החיים לגוף הוא בחינה בפני עצמו. (בן יהוידע שם)
א"נ רמז בכפל שהם חיי העולם הזה וחיי העולם הבא. ואמר נְצֹר לְשׁוֹנְךָ וכו' ורמוז בפסוק מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים בעוה"ז אֹהֵב יָמִים לִרְאוֹת טוֹב בעוה"ב ואמר נְצֹר לְשׁוֹנְךָ וכו' וכן אמרו במדרש מי שרוצה לקנות בזול העוה"ב נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע. וס"ת נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע וּשְׂפָתֶיךָ גימטריא ש"י דבזה זוכה לש"י עולמות דלנצור לשונו הוא פתח ועיקר גדול לזכות לעוה"ב דאח"כ יקיים סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב. (מראית העין)
אמרו רז"ל - לָשׁוֹן תְּלִיתַאי קָטֵיל תְּלִיתַאי, הוֹרֵג לַמְסַפְּרוֹ, וְלַמְקַבְּלוֹ, וְלָאוֹמְרִין עָלָיו. (ערכין טו:)
לשון הרע הורגת שלושה בני אדם: האומרו, והמקבלו, ואותו שנאמר עליו .והמקבל לשון הרע על חברו נענש יותר ממי שאומרו. מספרי לשון הרע אסור לדור בשכונתם, כל שכן לישב אצלם לשמוע דבריהם. (אורחות צדיקים שער לשון הרע). לפיכך אמר רַבִּי אֲלֶכְּסַנְדְּרִי מַאן בָּעֵי חַיֵּי? מַאן בָּעֵי חַיֵּי? בכפל לשון לומר שמצילה לא רק את חיי עצמו אלא גם חיי אחרים.
אַל יִפָּטֵר אָדָם מֵחֲבֵירוֹ אֶלָּא מִתּוֹךְ דְּבַר הֲלָכָה, שֶׁמִּתּוֹךְ כָּךְ זוֹכְרֵהוּ. (ברכות לא. עירובין סד.)
שאלה – רבים נתקשו בהבנת מאמר הגמרא, למה רק מתוך דבר הלכה יזכרהו?
תשובה – לפי שמתוך דברים אחרים אי אפשר להזכיר את חברו. ממה נפשך, אם ידבר בשבחו, הרי מתוך שבחו יבוא לידי גנותו, ואם בגנות ידבר הלא בוודאי ענשו כפול – גם לשון הרע וגם (ויקרא יט יז) לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ.
נמצא שהעצה היחידה היא לזכרו דווקא מתוך דבר הלכה, ואז לא רק שלא ייענש, עוד יהיה שכרו כפול ומכופל, שהרי (מגילה טו.) כׇּל הָאוֹמֵר דָּבָר בְּשֵׁם אוֹמְרוֹ מֵבִיא גְּאוּלָּה לָעוֹלָם. (פניני הגר"א)
א"נ דכתיב (בראשית מה כד) אַל תִּרְגְּזוּ בַּדָּרֶךְ - אַל תִּתְעַסְּקוּ בִּדְבַר הֲלָכָה, שֶׁמָּא תְּרַגְּזוּ עֲלֵיכֶם הַדֶּרֶךְ (תענית י:). נמצא דבדרך אין לו להתעסק בהלכות והשתא כיון שנפטר מחבירו מתוך דבר הלכה כיון דבדרך מפסיק להתעסק בדבר הלכה אתיא זכירה מהלכה אשר שמע בפרק הנסיעה איידי דחביבה ליה שכמה ימים הפסיק להיות שונה הלכות. (פתח עינים עירובין סד.) כיון דעוסקים בדבר הלכה שהוא עיוני יש בזה מלחמתה של תורה ודרך הלוחמים זה בזה במלחמתה של תורה שנראין רוגזים זה בזה לפי שעה מתוך דבריהם ולכן אמר לו אל תרגזו בדבר הלכה כדי שלא תרגז עליכם הדרך שתתעו.(בניהו תענית י:)
שבעים פנים לתורה , לעיתים תהיה יותר מתשובה אחת
התשובות אינם להלכה למעשה , הערות והארות יתקבלו בברכה
לעילוי נשמת הרב חפץ בן אסתר זצ"ל
לקבלת העלון במייל ניתן לפנות לכתובת [email protected]
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
בבא מציעא מבוא למסכת בבא מציעא ועמל תורה
שיעור פתיחת זמן חורף תשפ"ז
הצורך ביראת ה' בלימוד תורה | אדם צריך לפתח בעצמו אהבת תורה | המעלה והזכות שבלימוד תורת ארץ ישראל | יגיעה בתורה | הלכות בין אדם לחבירו במסכת בבא מציעא
אורות התחיה - הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א גדלות עם ישראל
אורות התחיה - פסקה ה'
השיעור עוסק בפרק ה' מתוך "אורות התחיה" של הראי"ה קוק ומבאר את גדלותו הייחודית של עם ישראל, אשר נשמתו הכללית מקיפה ומאחדת את הבריאה כולה. מתוך כך מודגשת החשיבות של אימוץ מבט אמוני ורחב על המציאות וההיסטוריה, הרואה בכל ירידה ומשבר שלב הכרחי בדרך לעלייה ולגאולה שלמה.
נח פרשת נח – איזון לאומי
מה פשר ההפקה אלוקית של המבול? למה להכחיד את חוטאי דור המבול על ידי מים דוקא? סוד האיזון שבין שאיפת האחדות למאבק הציבורי
מידות הראי"ה תיקון המידות כמפתח לדבקות אלוקית
הקדמה למידות הראי"ה
השיעור עוסק במרכזיותן של המידות והרגשות בנפש האדם כיסוד הכרחי לדבקות בה' ולהליכה בדרכיו, כפי שמבואר במשנת הרמב"ם. מתוך כך נבחנת הדרכת הראי"ה והרצי"ה קוק בספרים 'מוסר אביך' ו'מידות ראיה', המבחינים בין מידות בסיסיות השייכות לכל אדם לבין הנהגות המיועדות לבני עלייה.
