בית המדרש
  • משנה וגמרא
  • תלמוד בבלי
  • פתחי עיון - הרב אלישיב קפקה
קטגוריה משנית
  • משנה וגמרא
  • תלמוד בבלי
  • ראש השנה
undefined
6 דק' קריאה
מצוות צריכות כוונה פתיחה סוגיית מצוות צריכות כוונה מופיעה בש"ס בכמה מקומות, כדרכנו נפתח פתחים לסוגיא אך לא נקיף את כולה. נתחיל את התבוננות בה מתוך סוגיא במסכתנו, נביא מספר מימרות ממנה, על אף שבכדי להבין כראוי חשוב לעיין היטב בכל הגמרא שם. אומרת הגמרא (כח, א):
שלחו ליה לאבוה דשמואל: כפאו ואכל מצה - יצא... אמר רבא, זאת אומרת: התוקע לשיר - יצא. פשיטא, היינו הך? - מהו דתימא: התם אכול מצה אמר רחמנא והא אכל אבל הכא - זכרון תרועה כתיב, והאי מתעסק בעלמא הוא, קא משמע לן. אלמא קסבר רבא: מצות אין צריכות כוונה. איתיביה: היה קורא בתורה... אם כוון לבו - יצא, ואם לאו - לא יצא... אמר ליה רבי זירא לשמעיה: איכוון ותקע לי וכו'.
מיד עם תחילת לימוד הסוגייה עולות כמה שאלות יסוד על כל אחד ממרכיבי הביטוי 'מצוות צריכות כוונה'. א. על אלו מצוות מדובר? ב. מדוע ומנין לנו שהן צריכות כוונה? ג. איזו כוונה דרושה למצוות הללו? לאחר בירור זה נקדיש התבוננות גם לדעה הסוברת שמצוות אינן צריכות כוונה. מצוות כפי שהזכרנו יש לדון על אלו מצוות בכלל אנו דנים? האם על כל התרי"ג או רק על חלק מהן? ואם רק בחלק מה יסוד החלוקה? וחשבתי שניתן לנסות לענות על כך עפ"י המצוות בהן דנה הגמרא עצמה במקומות השונים. לכשנעיין בכך נראה שישנה רשימה לא קטנה של מצוות: שופר, מצה, מרור, ק"ש, תפילין, טבילה (אם כי ביחס לטבילה הדבר נתון במח' ראשונים אם שייך לסוגייתנו או לא). לפי רשימה זו העוסקת רק במצוות מעשיות מתחום בין אדם למקום, נראה שאין שייך לומר שמצוות צריכות כונה בלאוין, וכן לא שייך במצוות שבין אדם לחבירו ועוד סוגי מצוות. אך האמת היא שמצינו דעות שונות ומחלוקות בנוגע לסוגי מצוות שונים בנוגע לצורך של הכוונה בהם. לדו', ביחס ללאוין כתב בספר דרך פיקודיך (הקדמה ב):
והנה מה נעשה בלא תעשה תדע ידידי דגם בלא תעשה אינו יוצא בזולת כוונה.
עוד חילוק לדוגמא כותב רבינו יונה (ברכות ו, א ד"ה אמנם):
רבינו האי גאון זכרונו לברכה והרבה מן המפרשים פסקו דמצות אינן צריכות כונה וקשה להם דהוה לן למימר שאע"פ שלא נתכוון לברך על השכר מתחלה כיון שנעשית המצוה יצא ואמאי לא איפשיטא וי"ל דאפי' מי שסובר דמצות אינן צריכות כוונה ה"מ בדבר שיש בו מעשה שהמעשה הוא במקום כוונה כגון נטילת לולב (סוכה ד' מב א) דאמרי' מדאגבהו נפק ביה וכן כל כיוצא בזה אבל במצות שתלויה באמירה בלבד ודאי צריכה כוונה שהאמירה היא בלב וכשאינו מכוין באמירה ואינו עושה מעשה נמצא כמי שלא עשה שום דבר מהמצות:
במצוות עשה שבין אדם למקום יש לחלק בין מצוות שכוונתם היא גופא עשייתם כגון מצוות שבלב שודאי יצריכו כוונה, לבין מצוות שיש עשייה בנוסף לכוונה, שהדיון האם צריך כוונה או לא הוא רק ביחס לאחרונות. יש עוד מה להאריך אך אין כאן עוד מקומו. צריכות כפי שפתחנו יש לברר מהו הצורך? חובה מעכבת או רק לכתחילה? האם הוא מדאורייתא או מדרבנן? ונראה בפשוטם של דברים שלכו"ע לכת' יש לכוון לשם עשיית מצווה וכן כתב במפורש רבינו יונה (ברכות א, א ברי"ף ד"ה איפסקא הלכתא), והמחלוקת היא רק על מצב של דיעבד, דהיינו עשה ללא כוונת מצווה. ומסברא הדבר נראה פשוט שלכתחילה עשיית המצווה צריכה להיות שלימה הן באופן עשייתה והן בכוונה המלווה את העשייה, שהיא היא לב העניין, עשיית רצון ה'. בהמשך הסוגיא נדון יותר בטעמי המחלוקת. ולגבי תוקפו של החיוב דאורייתא או דרבנן יש ספק. עיין פרי מגדים סימן ס סעיף ג שמסתפק למ"ד צריכות כוונה בדאורייתא האם חיובו מדאורייתא או מדרבנן. וכן עיין לבוש סימן ס סעיף ד שסובר שהוא מדאורייתא אך לא פירש המקור. כוונה כעת יש לברר את החלק האחרון במשפט – כוונה. מהי הכוונה? מדוע היא נצרכת? יש כמה כוונות אפשריות שניתן לדון בהם: כוונת תוכן המצוה (הרעיון האמוני), כוונה לצאת ידי חובה, כוונה לעשיה (לאפוקי מתעסק). ונראה שביחס לכוונה הראשונה לכו"ע ודאי שאי אפשר לתלות בה את קיום המצווה, כיון שעומק הכוונה והתוכן האלוקי האינסופי הטמון בכל מצווה שהוא דבר שיכולת הבנתו ותפיסתו משתנה בין אדם לחבירו לפי חכמתו ויראתו, ואילו מעשה המצוה צריך להיות אחיד בכל ישראל. אמנם יש ג' מצוות (תפילין, ציצית, סוכה) בהם יש מחמירים שחובה לכוון בתכנם משום שבאלו התורה אמרה במפורש 'למען' (ראה ב"ח על או"ח סימן תרכה א). וכן ביחס לכוונה האחרונה נראה שודאי אין זה מעשה מצווה, שהרי אומרת המשנה במפורש שהמתעסק לא יצא (לב, ב), וזאת אף למ"ד מצות לא צריכות כוונה. אלא נראה שהמחלוקת היא ביחס לכוונה האמצעית, כוונה לשם עשיית רצון ה', עליה נחלקו הראשונים באם היא מעכבת או לא. ד' שיטות במצוות צריכות כוונה בהכרעה למעשה נחלקו רבותינו הראשונים, ומצאתי בזה ד' שיטות: א. רי"ף ובה"ג על יסוד דברי הגמרא המובאים בתחילת השיעור 'אמר רבי זירא לשמעיה איכוון ותקע לי' למדו כמה מרבותינו כרי"ף ובה"ג ועוד ש שהוא מעשה רב, וכך יש לנקוט הלכה למעשה, שצריך לכוון על מנת לצאת ידי חובה. וכך כתב הרא"ש (ג, יא):
רב אלפס ז"ל לא הביא דברי רבה אלא רק דברי ר' זירא משום דס"ל דהכי הלכתא אף על גב דרבה ורבא והנך דשלחו לאבוה דשמואל סברי דמצות אינן צריכות כוונה הלכתא כר' זירא דפליגי ביה תנאי בפ' ערבי פסחים (דף קיד ב) גבי ירקות אכלן דמאי בלא מתכוין יצא. ובאידך ברייתא תניא ר' יוסי אומר אף על פי שטבל בחזרת מצוה להביא לפניו (מצה) חזרת וחרוסת ודייק התם דלאו משום היכירא דתינוקות קאמר מדקאמר מצוה. אלא דמצות צריכות כוונה והכי נמי קאמר רבי יוסי בשמעתין דיחיד לא יצא עד שיתכוין שומע ומשמיע ור' יוסי נימוקו עמו וכן פסק בה"ג. וגרסי' נמי בירושלמי היה עובר אחורי בהכנ"ס וכו' הדא אמר מצות צריכות כוונה וכו'.
ב. רשב"א ומאירי לעומת זאת, הרשב"א (כח, ב ד"ה אמר ליה) הבין שמסקנת הגמרא היא שמצוות לא צריכות כוונה שכן רבא ורבה בפשטות סוברים כן, ואף אלו ששלחו לאבוה דשמואל, זו היתה הנחת היסוד בשאלתם. אך לכאורה קשה עליו מרבי זירא המובא בפשטות שהכריע שצריך כוונה?! ולכן נראה לרשב"א לומר שאף רבי זירא עצמו לא חולק על כך שלא צריך כוונה. ומה שאמר לשמשו 'תקע לי' היינו תתכוון להשמיע לי קול שופר בעלמא, ולא לשם מצוה. ומסיים 'ואנן קיי"ל שמצות אין צריכות כונה'. עכ"ל. וכדעתו מכריע גם המאירי. ג. רמב"ם בדברי הרמב"ם נראה לכאורה שיש סתירה, ונחלקו מהו ההסבר. שכן בהלכות שופר כתב (ב, ד):
המתעסק בתקיעת שופר להתלמד לא יצא ידי חובתו וכן השומע מן המתעסק לא יצא, נתכוון שומע לצאת ידי חובתו ולא נתכוון התוקע להוציאו או שנתכוון התוקע להוציאו ולא נתכוון השומע לצאת לא יצא ידי חובתו, עד שיתכוין שומע ומשמיע.
ואילו בהלכות חמץ ומצה כתב (ו, ג):
אכל מצה בלא כונה כגון שאנסוהו גוים או לסטים לאכול יצא ידי חובתו.
אכן המגיד משנה על הלכות שופר נשאר בקושיא על הרמב"ם מחמת סתירה זו וניסה לחלק בין שופר בו אין מעשה כלל אלא השמיעה ועל כן הכוונה מעכבת בו לבין אכילת המצה שהיא גופא מעשה ועל כן כוונה לא תעכב בו בדיעבד. אמנם יש כיוון לתרץ (כך נראה במאירי כח, א ד"ה יש מי שמודה) שיש הבדל בין מצוות שאין הנאה בקיומן שאז הכוונה הכרחית לבין מצוות שבהן יש הנאה בקיומן שאז אין ההנאה הכרחית. ואולי ניתן לומר בסברת החילוק שכוונה נותנת תוקף אל המעשה, אך במקום בו יש הנאה גופנית, אזי המעשה מקבל חשיבות מצד עצם עשייתו. ד. ריטב"א דעה רביעית וחריפה היא דעת הריטב"א שכתב (כח, א ד"ה שלחו ליה):
וקמ"ל דמצות אין צריכות כונה לצאת בדיעבד, ואפילו עומד וצווח נמי איני רוצה לצאת ולאכול לשום מצוה יצא כגון הא דכפאוהו פרסיים, ומינה שמעינן בכל דכן דהתוקע לשיר או לשד יצא כדמפרש ואזיל.
וכנראה למד כרשב"א שרוב המדברים בגמרא ס"ל שלא צריך כוונה, ואף את רבי זירא יתרץ כרשב"א. אך מה שהוסיף על גבי הרשב"א הוא שאפילו באם עומד ואומר שלא רוצה לקיים בזה מצווה – בכל זאת יצא ידי חובתו. ולקמן ננסה לבאר סברתו. טעמי המחלוקת כעת נותר להתבונן בעומקם של דעות הראשונים. מדוע יש צורך, אם בכלל, בכוונת האדם? וכי עשיית רצון ה' תלויה היא במחשבת האדם? ברש"י, רי"ף ודעימם דס"ל שמצוות צריכות כונה, לכאורה הכוונה מגדירה את המעשה כמעשה מצווה, וללא כוונה כביכול אינה מעשה מצווה אלא מעשה בעלמא. אדם יכול לתקוע בשופר או לאכול מצה וכל פעולה אחרת גם שלא לשם מצוה, אז מה אם כן מגדיר את הפעולה כמעשה הנובע מציווי התורה? ודאי שכוונת האדם היא הנותנת תוקף לכך. אפשרות נוספת להבנה היא שיש כאן 'מעשה מצווה' אך יש תנאי יסודי במצוה שתהיה בו כוונה. נפק"מ תהיה בדין כפאוהו גוים במצה. שו"ע פוסק כרמב"ם שיוצא י"ח אם יודע שהוא פסח. ודעתו שמצ"כ הוא עצם המעשה, ולכן כיון שיש הנאת מעיים נחשב למעשה. אך דעת הראשונים האחרים החולקים סוברים שמצ"כ הוא תנאי במצוה ואפילו אם עשה את המעשה, לא קיים את המצוה. ולפי הרשב"א ודעימיה, המעשה אינו תלוי במחשבה האנושית כל עוד עשה את המעשה ומודע לכך שהוא מעשה מצוה, אזי אין ביכולתו לפגום במעשה. ונמשיך קו זה ביתר תוקף להבין את דברי הריטב"א. אפילו אם אומר שאינו רוצה לצאת י"ח, כיון שסוף סוף מודע הוא למעשהו, אזי אין בכוח רצונו או מחשבתו לפגום במעשה המצווה.
סרטונים קצרים
שיעורים פופולריים
שיעורים פופולריים
שיעורים חדשים
שיעורים חדשים
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il