ישיבה
בית המדרש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש שמות
- תרומה
- מדורים
- קול צופייך
- קול צופיך - הרב מרדכי אליהו
לימוד השיעור מוקדש להצלחת
שמעון בן מזל
פרשת השבוע פותחת בפסוק:
"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי" (שמות כה, א-ב).
שואלים המפרשים מהו שאומר הקב"ה "ויקחו לי", וכי הקב"ה זקוק לתרומה של עם ישראל, הלוא כל העולם, שלו הוא?
אלא מבאר רש"י : "ויקחו לי תרומה - לי לשמי".
הפשט הוא, שתהא התרומה לשם שמים ולא לשם יוהרא, גאווה או התנשאות, אלא לעשות רצון הבורא יתברך שמו ויתעלה כסא הדרו.
מדברי רש"י אנו למדים, שכל מה שאדם עושה צריך להיות לשם שמים, ואם למשל נותן צדקה יעשה זאת לשם שמים ובגלל שכך ציוה הקב"ה, ולא לשם כבוד כדי שיפרסמו את נדיבותו ואת צדקותו. וזהו שאומר רש"י "לי - לשמי", לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה.
כַּפָּהּ פָּרְשָׂה לֶעָנִי
שלמה המלך ע"ה אומר במשלי "כַּפָּהּ פָּרְשָׂה לֶעָנִי וְיָדֶיהָ שִׁלְּחָה לָאֶבְיוֹן" (משלי לא, כ) - הפשט הוא שהאשה הצדקת ברצותה להעניק מאכל לעני, היא נותנת לו את פרוסת לחם ומגישה לו שיאכל.
ואומר האר"י הקדוש, שכשנותנים צדקה לעני יש לכוון שֵם הוי"ה ברוך הוא, וכיצד ? המטבע שמושיט לעני - רומזת לאות יו"ד (שהיא דומה ליו"ד) של שם הוי"ה ברוך הוא, כף היד של נותן הצדקה - רומזת לאות ה"א (ה' אצבעות), וזרועו המושטת לעני - רומזת לאות וא"ו, וידו של העני - היא האות ה"א השניה. וזה הטעם ששלמה המלך כותב "כפה פרשה לעני", "כפה" - זה אותיות יו"ד וה"א, בפרוטה ובחמש אצבעות שבידה. "פרסה" - זה כנגד וא"ו, המרומז בהושטת זרועה לעני לתת לו את הנדבה. "לעני" - זה אות ה"א של קבלת העני את הצדקה.
והשבח שמשבח שלמה המלך את מעשה האשה הצדקנית הוא בכך שהיא מזדרזת לשלוח את ידה לעני לפני שהוא יושיט את ידו, כדי שיצא שם הוי"ה כדבעי. שאם הקדים העני והושיט את ידו לבקש אוכל מבעל הבית, הרי שהיפך את שם הוי"ה.
ולכן במשנה הראשונה במסכת שבת (דף ב' ע"א) שבה מתואר אופני הוצאה מרשות לרשות בציור של עני העומד ליד חלון ביתו של בעל הבית ומבקש ארוחה לכבוד שבת, המשנה כותבת, בקטע הראשון, שאם פשט העני את ידו לפנים ונתן לתוך ידו של בעל הבית, או שנטל מתוכה והוציא - העני חייב. ומדוע מחייבים את העני המסכן שמבקש אוכל לכבוד שבת, בחטאת או אפילו בכרת וסקילה? אלא כיון שהקדים העני והושיט את ידו לבקש אוכל מבעל הבית, הרי שהיפך את שם הוי"ה ולכן מתחייב.
ומזה ילמד כל אדם שכשרואה עני המתכונן לבקש צדקה, לא ימתין שיושיט לו את ידו לבקש את הצדקה, אלא יזדרז להושיט ראשון את ידו עם הפרוטה לעני, וכנ"ל.
הון ועושר בביתו - וצדקתו עומדת לעד
ואומר הגאון הרב חיים פלאג'י זצ"ל על הפסוק "הון ועושר בביתו וצדקתו עומדת לעד" (תהלים קיב, ג). כשקונה מצרכים לבית משלם לפי היוקר. מצרך שעלה פעם סכום פעוט, כיום משלם עליו מחיר יקר "כי עלו המחירים". אבל בצדקה, היה רגיל לתת ב"ויברך" ג' פרוטות ונשארו הפרוטות ולא עלה ערכם "וצדקתו עומדת לעד".
וצדקתו עומדת לעד - הלומד ומלמד לאחרים
הגמרא במסכת כתובות (דף נ' ע"א) אומרת על הפסוק "הון ועושר בביתו וצדקתו עומדת לעד". רב הונא ורב חסדא, חד אמר: זה הלומד תורה ומלמדה לאחרים. וחד אמר: זה הכותב תורה, נביאים וכתובים ומשאילם לאחרים.
אומר רש"י :
הון ועושר בביתו - שאין הממון כלה ואעפ"כ צדקתו עומדת לעד:
זה הלומד תורה ומלמדה - מתקיימת בו הרי הון ועושר בביתו וצדקתו עומדת לעד על
שטרח ללמד לתלמידים:
זה הכותב כו' - הספרים קיימים לו שאינם כלים וצדקתו עומדת לעד:
זה הלומד תורה ומלמדה - מתקיימת בו הרי הון ועושר בביתו וצדקתו עומדת לעד על
שטרח ללמד לתלמידים:
זה הכותב כו' - הספרים קיימים לו שאינם כלים וצדקתו עומדת לעד:
כלומר, כדברי התנא בפרקי אבות (ב, ח) "אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך כי לכך נוצרת". אחד הפירושים הוא, אם למדת תורה, תלמֵד לאחרים ולא רק לעצמך.
ובזה הסבירו את דברי חז"ל (שבת קיב ע"ב):
"אם ראשונים בני מלאכים אנו בני אנשים ואם ראשונים בני אנשים אנו כחמורים ולא כחמורו של ר' חנינא בן דוסא ושל רבי פנחס בן יאיר אלא כשאר חמורים".
עיין חולין ז' ע"ב תוד"ה 'הא איתמר' שחמורו של רבי פנחס בן יאיר "מחמרא אנפשיה" ולא אכל שעורים שאינן מעושרות.
היינו, מלאך הוא עומד שנאמר "ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה" (זכריה ג, ז).
אם הרב לא חושב על עצמו ומתמקד ללמד את התלמידים, אז יוצאים תלמידים למדנים בני אדם. אבל אם הרב כבני אדם ורוצה להתמקד בלימוד לעצמו, אז יוצאים חמורים ולא כחמורו של רבי פנחס בן יאיר.
מידות הארון בחצאי אמות
אומר בעל הטורים כלי המשכן היו בדרך כלל אמות שלמות. למשל: המזבח - חמש אמות אורך וחמש אמות רוחב רבוע יהיה המזבח ושלוש אמות קומתו (שמות כז, א). ואילו לגבי הארון כתוב "וְעָשׂוּ אֲרוֹן עֲצֵי שִׁטִּים אַמָּתַיִם וָחֵצִי אָרְכּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי רָחְבּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי קֹמָתוֹ" (שמות כה, י).
היינו, כל מידות הארון נמדדו בחצאי אמות, "ללמד שכל מי שלומד תורה צריך לשבר ולהשפיל עצמו" ולרמוז שתלמיד חכם תמיד ישאף ללמוד עוד ועוד ותמיד יחשוב שהוא עוד לא שלם אלא חצי, ועל כן קוראים לו תלמיד חכם.
ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם
כתוב "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (שמות כה, ח).
אומר האלשי"ך הקדוש , "בתוכו" (היינו בתוך בית המקדש) לא נאמר, אלא "בתוכם", ללמדנו שהקב"ה שוכן בתוך כל אחד ואחד מעם ישראל. וזהו שכותב רש"י: "ועשו לי לשמי בית קדושה". דבר זה צריך לעורר אותנו, כי על כל אחד מוטל התפקיד להכין את עצמו תמיד בקדושה ובטהרה כדי שיהיה משכן ראוי להקב"ה, בבחינת "ותורתך בתוך מעי" (תהלים מ, ט).
מעלת חינוך הילדים לתורה
כתוב "וְהָיוּ הַכְּרֻבִים פֹּרְשֵׂי כְנָפַיִם לְמַעְלָה סֹכְכִים בְּכַנְפֵיהֶם עַל הַכַּפֹּרֶת וּפְנֵיהֶם אִישׁ אֶל אָחִיו אֶל הַכַּפֹּרֶת יִהְיוּ פְּנֵי הַכְּרֻבִים וְנָתַתָּ אֶת הַכַּפֹּרֶת עַל הָאָרֹן מִלְמָעְלָה וְאֶל הָאָרֹן תִּתֵּן אֶת הָעֵדֻת אֲשֶׁר אֶתֵּן אֵלֶיךָ" (שמות כה, כ-כא).
מהדברים אנו למדים שצורת הארון היתה כמו תבה הפתוחה מלמעלה ולא מהצד. ויש להבין, אם מניחים את הכפורת על הארון לפני שנותנים לתוכו את לוחות הברית, הכיצד יכניסו את הלוחות כשהארון סגור וחתום ע"י הכרובים והכפורת?
ורש"י שואל מדוע התורה חוזרת וכותבת שצריך לתת את העדות אל הארון, והרי כבר כתבה זאת קודם לכן (שם בפסוק טז)? ומיישב, וז"ל: "ויש לומר, שבא ללמד שבעודו ארון לבדו בלא כפרת יתן תחלה העדות לתוכו, ואחר כך יתן את הכפרת עליו" עכ"ל.
ועוד נראה לומר, שיש כאן רמז גדול לעניין חינוכם של ילדי ישראל, שכן על הכפורת היו שני כרובים שהיה פניהם כפני תינוק (כרובים מלשון "כּרַבְיא" - כתינוק), ולכאורה מה מצאה התורה טעם שיהיו פני תינוקות על ארון העדות, היה מן הדין צריך להיות שם פני גאונים וצדיקים? אלא התורה באה ללמדנו, דרך בחינוך הבנים, שכבר בהיותם תינוקות רכים צריכים לחבר אותם לתורה, וכך יגדלו לתפארת עם ישראל - "מפי עוללים ויונקים יסדת עוז", שצריך לחנך אותם ללכת בדרך התורה. ולמרות שהעדות כבר ניתנה בתוך הארון, בכל אופן הילדים צריכים להיות במעלה ובחשיבות גדולה, ועל כן הזכירה התורה את הכפורת עם שני הכרובים בהתחלה.
את חשיבות חינוך הילדים מצינו בפרשה שעברה - כתוב (שמות כד, ד - ה): "ויכתוב משה את כל דברי ה' וישכם בבקר ויבן מזבח תחת ההר ושתים עשרה מצבה לשנים עשר שבטי ישראל. וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עולות ויזבחו זבחים שלמים לה' פרים".
אומרת הגמרא במסכת מגילה (ט.) "מעשה בתלמי המלך שכינס שבעים ושנים זקנים והכניסן בשבעים ושנים בתים ולא גילה להם על מה כינסן. ונכנס אצל כל אחד ואחד ואמר להם כתבו לי תורת משה רבכם. נתן הקב"ה בלב כל אחד ואחד עצה והסכימו כולן לדעה אחת ושינו בחמש עשרה מקומות וכתבו לו: 'אלקים ברא בראשית'...'וישלח את זאטוטי בני ישראל', 'ואל זאטוטי בני ישראל לא שלח ידו'" ועוד. דהיינו השם יתברך נתן בלב כולם עצה אחת לשנות כמה וכמה פסוקים, ואחד מהם כדלהלן:
את הפסוקים "וישלח את נערי בני ישראל " "ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו" שינו וכתבו לו זאטוטי בני ישראל.
ומדוע שינו? כתב רש"י בגמרא: "ואל זאטוטי בני ישראל - לשון חשיבות, אבל נערי לשון קטנות, ויאמר גרועים שלכם שלחתם לקבל פני שכינה"??
וגם בזה יש לשאול אם אמנם הנערים הם "גרועים שלכם", מדוע לא שלח משה רבינו את גדולי ישראל לקבל פני שכינה?
אלא בזה חולקים ישראל ואומות העולם. לאומות העולם יש דווקא "לכו נא הגברים ". אין להם ענין בנערים. אצלם אין לילדים מה לעשות בבית ה', אבל אצלנו "בנערינו ובזקנינו" ואדרבה נערינו לפני זקנינו! חינוך הילדים מקטנות הוא החשוב ביותר וכדברי משה רבנו "בנערינו ובזקננו נלך בבנינו ובבנותינו בצאננו ובבקרנו נלך כי חג ה' לנו" (שמות י, ט). אם הנערים לא לומדים מהזקנים, אם אין חיבור בין הדור הישן לחדש, זה לא חג. "חג ה' לנו" כשגדולים וקטנים ביחד.
'לא יסורו ממנו'
כתוב
"וְהֵבֵאתָ אֶת הַבַּדִּים בַּטַּבָּעֹת עַל צַלְעֹת הָאָרֹן לָשֵׂאת אֶת הָאָרֹן בָּהֶם. בְּטַבְּעֹת הָאָרֹן יִהְיוּ הַבַּדִּים לֹא יָסֻרוּ מִמֶּנּוּ" (שמות כה, טו).
פשט הדברים הוא שהתורה באה ללמד את בני ישראל שלא יחשבו שכיון שמטרת הבדים היא לשאת את הארון (אע"פ שהארון נושא את נושאיו), אם כן ההשתמשות בהם היא רק בשעת המסע, אבל בשעת חנייה אפשר להסירם מהטבעות, על כן באה התורה ואומרת "בטבעות הארן יהיו הבדים לא יסורו ממנו" גם בשעה שחונים, וכמו שרש"י כותב: "לעולם".
ונראה לבאר, שיש כאן רמז לאלו שלא זכו לשבת באוהלה של תורה, אבל נשא לבם אותם לתמוך בלומדי התורה, והם מסייעים לבני התורה להמשיך ולשקוד בלימודם ללא מפריע - שלא יחשבו שכל זמן שתמיכתם מועילה ללומדי התורה בעולם הזה, ובזכות זה לומדים בהתמדה, אז גם הם מחוברים לתורה, אבל בשעת "חנייה", בעולם הבא, לא יהיו מחוברים עוד עם התורה, על זה אומרת התורה שהמחזיקים והתומכים בתורה ובלומדיה לא יסורו ממנו "לעולם", ויהיו מחוברים גם שם, וצדקתם עומדת לעד.
ממחזיקי ומתומכי ישיבת 'פורת יוסף' היה עשיר גדול מאמריקה ששמו יצחק שלום ע"ה. יום אחד הוא בא מאמריקה לישיבה ונכנס לבית המדרש באמצע הסדר, והתיישב ליד הבחורים שהמשיכו בלימודם בלי להתייחס אליו במיוחד כי לא הכירוהו, וניסה העשיר להבין את דבריהם, אך ללא הצלחה. בצר לו פנה העשיר לראש הישיבה מורנו ורבנו הגאון העצום רבי עזרא עטייא זצ"ל והתלונן על כך שאינו מבין מאומה מהלימוד, ואם כן אין לו שום תועלת מכל מה שתרם לישיבה ! אמר לו מורנו ורבנו זצ"ל: כעת בעולם הזה אין מנוחה ופנאי ללומדי התורה כדי להסביר לך את הדברים, ואנו כאן אנשי מקנה, קונים מצוות ולומדים ולומדים, אבל שם בעולם הבא יהיה מנוחת הדעת - "ושם ינוחו יגיעי כח", ואנחנו שם נלמד אתכם ונסביר לכם בצורה ברורה שתבינו את לימוד התורה בנפש זכה וברה.
וזה נרמז בפסוק "בְּטַבְּעֹת הָאָרֹן יִהְיוּ הַבַּדִּים" - אלה שנושאים את התורה, תמכין דאורייתא. "לֹא יָסֻרוּ מִמֶּנּוּ" - ולעולם יהיו מחוברים לתורה
הבריח התיכון - עמוד החסד
כתוב
"וְהַבְּרִיחַ הַתִּיכֹן בְּתוֹךְ הַקְּרָשִׁים מַבְרִיחַ מִן הַקָּצֶה אֶל הַקָּצֶה" (שמות כו, כט).
ידועים דברי חז"ל, שהמשכן רומז על בניינו של עם ישראל, וגם על שורשיו, אלו האבות הקדושים: אברהם, יצחק ויעקב. ליעקב אבינו - היתה זכות במשכן שנטע ארזים כשירד למצרים ומזה עשו את הקרשים למשכן (עיין מדרש תנחומא פרשת תרומה סי' ט). יצחק אבינו - זו עבודת הקרבנות. אבל היכן היה חלקו של אברהם אבינו במשכן ? אלא אומרים חז"ל שחלקו של אאע"ה במשכן היה בבריח התיכון שהיה במשכן, ובנס היה עומד.
כשבנו את שלושת רוחות המשכן, היה אורכם של כל אחת משתי הרוחות שלושים אמה, והרוח השלישית היה אורכה עשר אמות, וביחד שבעים אמה.
ולצורך איחוד הקירות הכניסו את הקרשים בתוך האדנים, וגם על הקרשים היו טבועים טבעות למעלה דרכם השחילו קרשים של עצי שיטים, כך שהקירות היו עומדים כל אחד לעצמו. ומיהו, לא היתה אפשרות לחבר את הקרשים יחד, והיה עדיין המשכן מתנדנד. לשם כך, ציוה הקב"ה להכניס בריח מרכזי בתוך חור שנקדח בעוביו של כל קרש וקרש, ומטרתו היתה להדק ולייצב את שלושת רוחות המשכן. פשט הדברים הוא שלכל רוח היה קרש נפרד שמחבר את הקרשים יחדו.
ואומרת הגמרא במסכת שבת (דף צ"ח ע"ב): "והבריח התיכון בתך הקרשים תנא בנס היה עומד". ומסביר רש"י: "שאחר שהקרשים כולם נתונים באדנים לצפון למערב ולדרום היה נותנו ומבריח לשלשת הרוחות ואין לך אומן יכול לעשות כן ובנס היה נכפף מאליו".
אבל בתרגום יונתן בן עוזיאל מבאר שהיה קרש אחד לשלשת הרוחות, והיה נעשה בו נס שהיו משחילים אותו לאורך הקיר הראשון, וכשהיה מגיע לסוף הקיר היה נעשה גמיש ומתקפל כנחש וכך נכנס לקיר המקביל בזוית ישרה, וכך גם היה נעשה ברוח השלישית. וכשהיו מפרקים את המשכן, היה חוזר הבריח להיות ישר וקשה כעץ. ואותו בריח התיכון היה מעץ האשל המפורסם שנטע אברהם אבינו לצורך הכנסת האורחים, וז"ל התרגום יב"ע וז"ל:
"וְנַגְרָא מְצִיעָאָה בְּגוֹ לוּחַיָיא מְשַׁלְבִישׁ מִן סְיָיפֵי לִסְיָיפֵי מִן אִילָנָא דִנְצִיב אַבְרָהָם בִּבְאֵרָה דְשָׁבַע, וְכַד עֲבָרוּ יִשְׂרָאֵל יַת יַמָּא קְטָעוּ מַלְאָכַיָא יַת אִילָנָא וְטַלְקוּהוּ לְיַמָא (כשעברו ישראל את הים, חטבו המלאכים את עץ האש"ל וזרקו אותו לים לכיוון ישראל, ואמרו להם שיקחו אותו כי ישמש להם בעתיד, וממנו עשו בני ישראל את הבריח התיכון בן שבעים האמה, והיה כולו נכנס בנס, וכנ"ל) וַהֲוַת טָפֵי עַל אַנְפֵּי מַיָא וַהֲוָה מַלְאָכַיָא מַכְרִיז וַאֲמַר דֵּין הוּא אִילָנָא דִנְצִיב אַבְרָהָם בְּבֵירָא דְשָׁבַע וְצַלִּי תַמָּן בְּשׁוּם מֵימְרָא דַה'. וְנַסְבוֹהִי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַעֲבָדוּ מִנֵיהּ נַגְרָא מְצִיעָאָה אוּרְכֵּיהּ שׁוּבְעִין אַמִּין וּפְרִישָׁן מִתְעַבְדָן בֵּיהּ דְּכַד הֲווֹ מוֹקְמִין יַת מַשְׁכְּנָא הֲוָה מִתְגַּלְגֵּל הֵי כְּעַכְנָא חֲזוֹר חֲזוֹר מִלְגֵיו לְלוּחֵי מַשְׁכְּנָא וְכַד הֲוָה מִתְפָּרֵק הֲוָה פַּשִׁיט הֵי כְּחוּטְרָא", עכ"ל.
ואומרים בעלי המוסר, שאברהם אבינו היה עמוד החסד, והמשכן רמז על כל מידות האדם, אלא שהחסד הוא עמוד התווך של כל המידות, וללא מידת החסד הבניין כולו מתנדנד ולא יכול לעמוד. ומכאן יראה האדם לעבוד על מידת החסד יותר מכל המידות (ומזה לומדים, שלא עושים חסד פעם אחת בלבד, אלא בכל שעה ושעה, שוב ושוב, כמו אותו בריח שהיה מתכופף שוב ושוב, ובעודו מתכופף ברוח זו היה צריך להתכופף ברוח הבאה עד שנעשה לבניין יציב ומושלם).
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
