ישיבה
בית המדרש
- ספריה
- אורות ישראל
- פרק א'
לימוד השיעור מוקדש לרפואת
מיכאל בן מזל
המחשבות וההרגשות, הבאות מכח ההארה האלוהית הכללית, אינן מתקבלות מכנסת ישראל לשאת פרי וענף, ולגדל גידולים יפים ומתקיימים, כי אם כשהם באים מורכבים בהרעיונות העצמיים של כנסת ישראל עצמה, של טבע האומה במהותה הפנימית. וההרמוניה הגמורה בין אלה ההשפעות הן דרגות של היחוד השלם, יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה, שעיני כל אליו נשואות.
כמו בפסקה הקודמת, מופיע כאן עניין יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה , אבל מזווית שונה מאד. כאן, מתייחס הרב לשתי הופעות של הרצון האלוהי. האחת נקראת ' קודשא בריך הוא ', והוא קורא לה ההארה האלוהית הכללית , והשנייה - ' ושכינתיה ', היא כנסת ישראל . ההארה הכללית היא ההארה השווה לבני אדם שונים, מעמים שונים ובעלי מחשבות שונות. הדבר ייתכן, מפני שבאופן כללי לכל האנשים יש בעיות דומות. ישנן בעיות חיוביות, כמו החיפוש אחר צדק, יושר, מחשבה, שֶׂגֶב וקרבת אלוהים, ובעיות שליליות, כמו הפחד מפני המוות, ותחושת החידלון החומרי והגופני. בעיות אלה ואחרות, הן כר נרחב ליצירה המחשבית האנושית באשר להופעה האלוהית בעולם. שיטות פילוסופיות, דתיות, מיסטיות ורוחניות, צומחות כולן מתוך הכר הכללי הזה, של הבעיות הכלליות של כל אדם באשר הוא. ומאותו כוח באות גם ההרגשות , כלומר הביטויים שאינם מחשבתיים אלא אומנותיים, כמו שירה, ספרות, פיסול, ציור, דרמטורגיה ומחזאות, ועוד ביטויים אשר מעוררים בעיקר את הרגש. לעתים לראות אדם סובל, מרגש יותר מאשר לקרוא אנציקלופדיה של ספרים על סבל. אמנות גדולה יכולה ליצור רושם שחודר, מזעזע ויוצר רגשות של קרבה, חשש וחרדה.
המחשבות וההרגשות, הבאות מכח ההארה האלוהית הכללית, אינן מתקבלות מכנסת ישראל כלומר, באופן כללי השאלת רעיונות ממקורות שונים לכנסת ישראל אינה יכולה לשאת פרי וענף, ו לא לגדל גידולים יפים ומתקיימים . אפשר לנסות לעשות זאת, אבל הרעיון המושאל ייוותר זר, ולא ייצור תנועה מחשבית או הרגשית עצמית בכנסת ישראל. זה כמו להביא הביתה פרח יפה אחרי שקטפו אותו. הוא נשאר יפה למשך זמן מה, אבל אחר כך הוא נובל ולא נשארים ממנו פרחים דומים. כך, הבאת ספר, רעיון או יצירה מבחוץ אל כנסת ישראל: נהנו מהם במידת מה, ובזה נגמר העניין. זה לא יכול להכות שורש בתרבות ובשדה היצירה הישראלית, כי אם כשהם באים מורכבים בהרעיונות העצמיים . כאשר יש איזו התעוררות בעולם, או כאשר מחשבה כללית חדשה עולה לחלל האויר, כמובן שגם אנחנו, כבני אדם, שותפים לה. אבל לא מספיק שגם אנחנו שותפים לה כבני אדם. חייבת להיות איזו הרכבה שלה אל השורש העצמי, הרעיונות העצמיים של כנסת ישראל. שום שיטה פילוסופית או רגשית, ושום יצירה יפה כשלעצמה, לא תוכל להשתרש, אלא אם נעשה מאמץ מיוחד ללבן את הקשר שלה אל השורש העצמי של כנסת ישראל (או שהליבון הזה נוצר מעצמו, כאשר מגיע הזמן המתאים). המשל לכך הוא פעולת ההרכבה בעצים. באופן עקרוני אפשר להרכיב רכיבים מעץ אחד על משנהו, אבל לא כל שילוב מצליח. בדרך כלל, לא ייצא שום דבר למי שינסה לגדל מנגו על תפוח עץ. ההרכבה מצליחה בין עצים שיש ביניהם איזו קרבה. אם ייעשה מאמץ למצוא את המשותף של המושגים הנכבדים, הרעיונות החשובים ונטיות הנפש המובהקות, עם השורש הישראלי העצמי, הם יתברכו, ישתנו ויתגוונו על ידי הייחודיות הישראלית. או אז, יוכלו להוציא פרי ולגדל ענפים.
הדוגמא המובהקת להרכבה כזאת, הינה הפילוסופיה היהודית של ימי הביניים. יש בה שימוש נרחב ברעיונות ומושגים שבאו מעולם הפילוסופיה היוונית האפלטונית והאריסטוטלית, וגם מפירושים יותר מאוחרים. אבל לא היתה זו העתקה. בספריהם של רס"ג, ריה"ל, הרמב"ם, הרלב"ג, ר' חסדאי קרשקש ועוד, ניתן לראות בבירור כיצד הרעיונות והמושגים שנידונו בשיטה פילוסופית מסוימת, קיבלו פנים חדשות. הם הפכו להיות שאלות ומושגים של אמונת ישראל, עם השלכות על תפישת האמונה, ולעתים אפילו על חיי החברה וההלכה. אצל חכמי ישראל, אשר נפשם מלאה היתה ברוח הישראלית - ההלכה, האגדה והמסורת על גווניה, כל מושג חדש קיבל גוון מיוחד ונתפש באופן אחר מאשר בשיטה המקורית שהוא בא ממנה. כך נוצרה הפילוסופיה היהודית, שנקראה אפילו הפילוסופיה האלוהית היהודית. ואכן, למרות שנעשה בה שימוש במושגים של פילוסופיות אחרת, אופייה היה יהודי באמת: לא רק צירפו לה קצת פסוקים והעבירו את המושגים שבה שיפוץ חיצוני קוסמטי, אלא נבדקו ונמצאו השורשים המשותפים והתועלת המשותפת להם עם אוצר הרוח הישראלי. הרב קורא לזה 'הרכבה', שכן ברורים לנו המקורות של המושגים האלה, וגדולי ישראל אינם מתכחשים לכך. אבל הפרי - התוצר הפילוסופי, המוסרי והתנהגותי, הוא מאד יהודי, מיוחד ומקורי.
בהרכבה יש בהחלט גם מן העולם הכללי, והרב מדגיש שאין כאן ניגוד עצמי, מפני שאנחנו שותפים גם בעולם הכללי. גם אנחנו אנשים, וממילא חלק מהאנושות. אבל עם זאת, חייבת להיות גם שורשיות ישראלית, הרעיונות העצמיים של כנסת ישראל עצמה, של טבע האומה במהותה הפנימית. אפשר לומר שלטבע האומה ישנם שני ביטויים עיקריים. הביטוי האחד, שהוא מאד מובהק, הוא דרך הדיון והלימוד המחוברת לחיים. הדבר מתבטא, למשל, בחיוניות שבדברי המקרא, המושגת על ידי שימוש במתודת הסיפור האנושי, שהרי רוב דברי התנ"ך הם בצורת סיפור. אמנם, יש גם קצת פסוקי חכמה במשלי וכדומה אבל בעיקרו של דבר, ישנה עלילה, שהיא חיוניות בתוך מערכת כוללת, בה מימד הזמן, הנפש האנושית, העניין הכללי והחזון יוצרים את המסגרת שבתוכה הדברים מתוארים. בדומה לכך, גם בתורה שבעל פה ניתן לראות גישה של דיון ושל ויכוח חי. זו אינה פסקנות חוקתית, בסגנון "כך וכך לעשות, כך וכך לא לעשות". ההוראה ההלכתית מופיעה יחד עם כל הקשור בה: הסברא, תיאור המקרה, השמות של האנשים שהשתתפו ודנו בה דור אחרי דור, והמקום והאופן שבו התקיים הדיון. בית המדרש הוא המסגרת הכללית שבה מתבררים הדברים.
הביטוי העיקרי הנוסף של טבע האומה , הוא המשמעות והתוכן העצמיים של הלימוד. הלימוד נחשב להישג מבחינת הגישה היהודית, כאשר רעיון או רגש מביאים את האדם להתעלות, או לכל הפחות לבירור והתבהרות נפשית מוסרית, אבל חשוב להדגיש שיש בה גם מקרבת אלוהים. ניתן בהחלט לתאר התבהרות והתעלות שכליות בלבד, הנובעות מן ההנאה הצרופה של הבנת משהו. כך הוא, למשל, המתמטיקאי העוסק בבעיות מופשטות לגמרי, ונהנה מן המושכל עצמו. זה לא פסול, אך הדרך היהודית היא שונה. היא חותרת לכך שכל מושג חדש, יביא אותנו להבנה טובה יותר של חג, מועד, מצווה או איסור, כלומר, שהמושג יתכלל במערכת גדולה שהיא היא יסוד הקיום שלנו. ושזה יביא אותנו למקום טוב יותר מבחינת "וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב" (דברים ו, יח) ומבחינת הקרבה שלנו לאלוהים. הדבר נכון גם מבחינה מוסרית: לא די אפילו בעצם ההנאה של עשיית הדבר הטוב והנכון, וגם היא צריכה להיות כלולה בתוך מערכת גדולה יותר, של ההתקרבות לאלוהים.
ניתן להבחין בשני המאפיינים הללו כאשר אנחנו מתבוננים בהרכבות השונות שנעשו במהלך הדורות. תמיד היינו מוקפים תרבויות אחרות, ותמיד היו גם חיקוי שלהן וגם אינטראקציה והשפעות גומלין בינינו לבינן. אבל רק חלק מן ההרכבות הללו קיבלו את הצורה היהודית, הן מבחינת החיוניות של הדרך - ההשתלבות בעלילה הגדולה שאנחנו תופשים על ידה את המציאות, ובחיוניות הזאת של הדיון המתמיד; והן מבחינת התוכן - הדברים אינם נשארים לעצמם, אלא מבארים לנו (כלומר, משתלבים בהבנה המהותית הטבעית שלנו) את חיינו. רק הרכבות שקיבלו את הצורה הזו נשארו בעלות ערך לדורות, ולא רק לשעה של הנאה מיופי מזדמן.
וההרמוניה הגמורה בין אלה ההשפעות הן דרגות של היחוד השלם, יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה, שעיני כל אליו נשואות. הרמוניה היא ההתאמה. ישנן רמות שונות של התאמה בין ההשפעות החיצוניות לשורש הפנימי של כנסת ישראל, הקובעות עד כמה הם מתייחדים, כלומר, מתאחדים. פעמים שהתאמה היא לא יותר מאשר נגיעה רחוקה, אשר כמעט שאינה מותירה רושם על היהדות החיה מלבד בזיכרון קלוש, מילה או מושג. ופעמים שהקרבה מרובה ביותר, עד כדי התפעלות מן ההישגים והחכמה שיש באומות ובתרבויות אחרות. מערכת היחסים שבין הישראליות העצמית לבין הכלליות שסביבה איננה פשוטה, קלה או חד משמעית. למשל, הפגישה עם התרבות היוונית של לפני כאלפיים שנה, הכילה הן מימדים של התנגשות והן מימדים של הפרייה. חכמי ישראל התפעלו מן היופי שבשפה היוונית, אבל באותו הזמן אמרו "בטבת נכתבה התורה יונית בימי תלמי המלך והיה חשך בעולם שלשה ימים" (מגילת תענית פרק אחרון - ימי הצומות), וראוי לקבוע תענית על היום בו נתרגמה התורה ליוונית (שו"ע תקפ, ב). מצד שני, רק יוונית היא השפה היותר יפה, היותר גמישה, שאפשר וכדאי ללמוד, ולכן הרבה מילים יווניות נכנסות לתוך השפה העברית של אז, חלקן אפילו לשפה ההלכתית. לא היתה זו הרמוניה במובן הפשטני של המילה - רק טוב, ולא ההיפך מכך - רק רע, אלא מורכבות שהכילה משהו משני הצדדים. כיוצא בזה היה מאוחר יותר, עם הגלגול הנוסף של היווניות - הגלגול הערבי שבימי הביניים. כמו כן, גם מערכת ההשפעות ההדדיות - המוסריות והאחרות, שבין היהדות ובין התרבויות הנוצריות שלאחר מכן, היתה בעלת אופי דומה. לעתים היתה קרבה מסוימת, אבל היו גם מתח וריחוק, ולפעמים אפילו עוינות.
יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה, הוא הציור האידיאלי ביותר, גם של האנושות בכלל, וגם של הפרטיות הישראלית והטבע העצמי של כל אדם ואדם. שעיני כל אליו נשואות . המאבק, המתח, הקושי וההתנגשות שבין ישראל לעמים ובין העמים לישראל, נובעים מחששות, חשדות, אי הבנות ונטיות רעות. ההשפעה הכללית לתוכנו, וההשפעה חוזרת שלנו כלפיהם, תהיינה יסודות לבניית מערכת יחסים חיובית וטובה שבין "מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" (שמות יט, ו) שבאחרית הימים, לבין שאר האנושות. "כִּי בֵיתִי בֵּית תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל הָעַמִּים" (ישעיהו נו, ז) - הכל באים, כל אחד עם תפילתו הוא, כל אחד עם זווית הראייה והעמדה שלו. ובכל זאת, ישנה התאחדות - היכולת להבין ולהיות מופרה, וגם להפרות את השאר. וזאת, מבלי לגרום לטשטוש, עוינות או בלבול, שכן עיני כל נשואות דווקא אל האיחוד, שאיננו טמיעה או התבוללות, אלא זיווגא שלים (כדברי הרב בתחילת פסקה ט') - זיווג שלם. יש בו שניים שהם אחד, אבל בכל זאת שניים. זו מערכת יחסים עדינה, רגישה, שהיסוד בה הוא שהשניים הם לא רק זה ליד זה, אלא שיש ביניהם אהבה, שהיא היסוד להתאמה ולהרמוניה. אהבת האדם, הטוב, הצדק, הרחמים והמטרות הגדולות, והיכולת לחוש זה את צרתו או שמחתו של זה, הן הבסיס והיסוד לייחוד שעיני כל אליו נשואות . הן גם הבסיס ליצירות הרוחניות הגדולות, בין בתחום המחשבה ובין בתחום האומנות. לפעמים, כאשר חווים יצירות גדולות שהן שובות לב, נפש ומוח, נוצרת תחושה שהמחיצות נופלות והניגודים מתמעטים, ותחושת האחדות גוברת.
אמנם, דווקא מכיוון שזו דרך לא פשוטה, אי אפשר לכפות אותה או לממש אותה באלימות. וכשמנסים לעשות זאת, הדבר לא רק שאינו מביא להרמוניה ולאהבה, אלא מלבה עוד יותר את העוינות והשנאה. מעשה שנעשה מתוך אהבה, או אותו המעשה שנעשה מתוך אונס, הם שני הקצוות של העולם. או שיש כאן יסוד לחיים גדולים, או שיש כאן יסוד לשנאה נוראה, פחד ואימה. כל סוג של ניסיון לכפות בפשטנות ובגסות את הייחוד הזה, את ההרמוניה הזאת, לא רק שלא יצליח, אלא להיפך, יביא לידי התפרצות של עוינות ושנאה. מבחינה היסטורית, ניתן לראות זאת, למשל, בתקופת ההשכלה. והדבר נכון לגבי שני הסוגים של מוביליה - בין אם מדובר על אנשי ההשכלה הגרמניים או הצרפתיים, ובין אם על אנשי ההשכלה היהודיים. הם פעלו מתוך תפישה שצריכה להיות הרמוניה, מפני שהעניינים הכלליים משותפים לכלל האנושות, וניסו לכפות את התפישה הזאת על היהודים כולם, ולבטל את השוני בין ישראל לעמים. זה הביא לא רק לכישלון, אלא גם להתפרצות איומה של אנטישמיות ושנאה, מפני שדווקא אז השוני הלך וגבר. דווקא הכוונות הטובות הביאו למעשים נוראים פי כמה וכמה ממה שהיה לפני כן. הרצון היה טוב, והוא אפילו נבע מן השורש האידיאלי הזה. אבל הם לא ידעו כיצד לפעול בדרך הנכונה, העדינה, שבסופו של דבר תאפשר לבנות את המציאות האידיאלית הזו כראוי.
בגלל מורכבות התהליך, מדמה אותו הרב להרכבה. היום ניתן להשתמש במשל אחר שלא היה אז - ניתוח השתלה. זהו ניתוח מסוכן ביותר, בייחוד אם מדובר על איברים חיוניים. יש צורך בהרבה אמנות, התאמה ומזל כדי שזה יתאים. ועדיין, כל אלה לא יועילו בלא עדינות, רגישות והבנה כיצד הדברים משתלבים. כשהתחילו, חשבו למשל שאפשר להשתיל לב של קוף לבני אדם, כי בסך הכל ישנה קרבה מרובה ביניהם, אבל ברור שהאנשים האלה מתו מהר מאד. כך הוא גם הקושי הגדול בנמשל, כאשר מנסים לעשות הרכבות בין תרבויות ומערכות שלמות של מושגים, ערכים ותפישות עולם, שלכל אחד מהם כמה שכבות של התפתחות היסטורית, חברתית ורוחנית. גם אם ישנם חזון, רצון ואפילו צורך לעשות זאת, הטיפול צריך להיות מיוחד במינו, ורק אנשים גדולים מאד - תנאים ואמוראים, או ראשונים כמו הרמב"ם, הרמב"ן, רס"ג ואחרים, מסוגלים להצליח בכך ממש. למעשה, פסקה זו עצמה היא דוגמא לכך: הרב לוקח שני מושגים עתיקים - קודשא בריך הוא ושכינתיה , ומשתמש בהם כדי להסביר את אופייה של הרכבת רעיונות תרבותיים, כלליים ולאומיים תוצרת הזמן החדש אל כנסת ישראל. בעזרתם, הוא מבאר הן את הבעייתיות והן את החיוב שיש בתהליך הזה. זה סוג של הרכבה רעיונית, המבארת את חלקיה באופן אורגני.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
