בית המדרש

  • שבת ומועדים
  • ישראל ויוון
קטגוריה משנית
  • ספריה
  • כרך א'
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

ר' יהודה אריה בן שמואל הכ"מ

undefined
7 דק' קריאה
ערך היוונות ותיקונה באהלי שם- המשך

היהדות הציבה בפני העולם תפישה אחרת לגמרי - החזון . כלומר, העתיד אינו חזרה משופרת של ההווה והעבר בלבד כפי שהדבר נתפש במושג הזמן המעגלי שהתגבש במדע והתרבות היוונית 1 . החזון הנבואי היהודי זהו עתיד של אחרית הימים, גאולה וישועה לאדם ולעולם, הן בתחום החומר והן בתחום הרוח. מכאן נובע רעיון המהפכה , שהרי הנטיה למהפכנות מוכרחה לנבוע מתפישה נפשית ששינוי מהותי במציאות אכן אפשרי, והמהפכן הוא רק מוציא לפועל את האפשרות על ידי המאמץ האישי או הקבוצתי. לא מקרה הוא שאנו מוצאים מהפכות ורעיונות מהפכניים רק בעידן שלאחר פרסום היהדות בצורות שונות כמו הנצרות והאיסלם, בעידן זה הדגם המהפכני זו יציאת מצרים והדגם של המהפכן הוא אברהם העברי. אם כן, איפוא, החזון היהודי איננו רק תוספת כמותית של הבנה נוספת או הסתגלות טובה יותר לתנאים הקיימים וניצולם המשופר, אלא זהו רעיון מהפכני, שלפיו אפשר שדבר אחד יהיה לדבר אחר 2 . התשתית הדתית והמוסרית שעומדת מאחורי הרעיון הזה, הוא רעיון שהיוונים אף פעם לא הבינו אותו. זהו ענין התשובה, וגם ענין החטא.

ודאי שהיוונים ידעו שאנשים עושים דברים לא נאותים. השאלה הגדולה היא איפה ממקמים את הסיבה למעשה הלא נאות. היוונים ניסו למקם את זה תמיד בטעות. זאת היתה טעות, תקלה שנובעת מחוסר ידע. ואז כמובן, אם ילמדו שוב את הענין - יכול להיות שהטעות תתוקן ולא תחזור בשנית. לכן שינוי המעשים והחטא נתפש בתפישה היוונית כמו בעיה של תלמיד שעושה תרגילים במתמטיקה: הוא לא הגיע לתוצאה הרצויה. מדוע? הוא טעה, לא חשב מספיק טוב. צריך לתרגל איתו שוב. בסוף הוא יגיע.

רעיון התשובה ורעיון החטא היהודי הוא רעיון אחר לגמרי. זה לא בדיוק ענין של טעות רגילה, כי מדובר במהות האדם, בהכרעה רצונית ומוסרית, בין אם הוא מודע לה במלוא משמעותה ובין אם לא. ההגדרה של החוטא היא: "יודע את ריבונו ומתכוון למרוד בו" 3 , כלומר לא רק מפני הטעות האדם חוטא, הוא הכריע כאן הכרעה משמעותית לרע, זוהי עוצמתו של האדם. ובאותה עוצמה הוא יכול גם לשוב בתשובה! הוא יכול למרוד, הוא מסוגל לחולל מהפכה שלילית, והוא מסוגל לחולל גם מהפכה חיובית של תשובה ותיקון.

משמעות החטא הרבה יותר עמוקה. היא מגלה את מהות האדם, ואף יותר מכך, את מהות ההוויה, על ידי ההתבוננות בנפש האדם ומעשיו. ומשמעות התשובה היא החזון האדיר ביותר, הבשורה העמוקה ביותר שיכולה להיות. הרי יש פתגמים עממיים של כל העמים הקדומים והחדשים על הענין הזה. ואפילו הנביא אומר: "היהפוך כושי עורו ונמר חבורבורותיו" 4 , הלא זה טבע?! ועל זה אומר המשל הנבואי: כן! "זאב וטלה ירעו כאחד ואריה כבקר יאכל תבן" 5 . הדבר אפשרי! אין זה עקרוני אם המשל הנבואי, הוא כפשוטו או שהוא משל לרשעים שיחזרו למוטב כדברי הרמב"ם. העיקר כאן היא המהות של המהפכה, שעניינה הרצון, ההכרעה המוסרית, קבלת האחריות של האדם על עצמו ומתוך כך על כל מלוא ההוויה. המסר, המשמעות המוסרית האדירה, האפילה בהרבה על המפתח האינטלקטואלי הנפלא שבחשיבה האנליטית. מה גם שלאמיתו של דבר, החזון הזה איננו דוחה את החשיבה האנליטית ככלי התמודדות, אך הוא דוחה אותה מכל וכל כתפישת עולם כוללת ומהותית. זהו הענין: דחייה מכל וכל של החשיבה האנליטית כתפישת עולם כוללת ומהותית. כאן ההתנגשות התרבותית, זהו הקרב: האם המצב הנתון הוא זה שקובע, או שהאדם הוא הקובע את המצב.

היווני רואה בטבע המוחש והגלוי את הדגם להבנת האדם וחייו, העברי רואה בנפש האדם, הסוערת, המשתנה והשואפת, את הדגם להבנת האדם והעולם.

שאלה: מהי תפישתה של הנצרות בסוגיה זו, מצד אחד יש בה תשובה וגאולה, ומצד שני יאוש מהעולם?

תשובה: הנצרות, כמו האיסלם - הם יצורי כלאיים בין שתי תפישות העולם, מכיוון שיוצריהם ומאמיניהם, מעולם לא עמדו על עומק הבעיה שבין שתי תפישות העולם. אלה יצורי כלאיים מבחינה דתית וגם מבחינה אינטלקטואלית. זו איננה שאלה של מונותאיזם דוגמטי בלבד, שכלפיו הם מצהירים אמונים השכם והערב, אלא זו שאלה של תפישת עולם כוללת. אין חזון באיסלם. בנצרות נתפש הדבר הגדול שעליו דברנו, מפני שבכל זאת היא באה מקרב איזו מחמצת יהודית, אלא שבמהרה התנתקה ממצעה היהודי והפכה לדת גויים שונאת יהדות, ומתנגדת מתוכה למושגי החטא, התשובה והגאולה במשמעותם היהודית. בנצרות החטא הוא טבעו של אדם, ואין לו יכולת לשנותו מתוכו אלא להיגאל על ידי מעשה חיצוני שנגזר מן השמים. באיסלם, שמייסדיו אינם יהודים, נעדר החזון מעיקרו. אמנם יש מושגים של גן עדן ועולם הנפשות, אך אין אפוקליפסה (חזון אחרית הימים). בשיעה המוסלמית יש משהו מעין זה, כי שם יש תקוות לחזרתו מחדש של החליף עלי הנעלם. אבל בעיקרו של דבר אין חזון באיסלם.

תיקון העולם
שאלה: הפילוסופים מגדירים את החטא כטעות בהבנה. האם הם לא השכילו להבין, שיש בנפש האדם דברים אחרים מלבד השכל, כגון רצונות ורגשות, ולמרות שהאדם מבין משהו בשכלו - הוא יכול שלא להפנים את הדבר מפני שהוא מושפע מרצונותיו, שאיפותיו ותשוקותיו? כאשר אדם רוצח מישהו, למרות שהוא מבין שלא צריך להתנהג כך, ושלימדו אותו במשך כל חייו שזהו דבר רע - מדוע הוא עושה את זה בכל זאת? האם זוהי רק טעות בחשיבה שלו?!

תשובה: אתה שואל על הפילוסופיים היווניים שלפני 2500 שנה, לאמיתו של דבר, זו הרי התפישה של הסוציולוגים המודרניים בחלקם הגדול. כולם אומרים: אנחנו נעלה את רמת ההשכלה בחברה, עלינו לשנות את המצב החברתי שלא יהיו יותר שכונות מצוקה ושכונות עוני - מפני שמשם בא הפשע. כלומר, יש עדיין הקשרים נסיבתיים ברורים. למה יש שם יותר רוצחים, יותר גנבים, יותר אנסים? כי הם בעצם טועים, הם לא למדו מספיק. לא מעריכים אותם מספיק. זאת אומרת, שיש כאן מכלול של סיבות, שלא ממקדים אותן באדם אלא בסביבה. הסביבה יוצרת את הרוצחים, הסביבה יוצרת את הגנבים, הסביבה יוצרת את הפושעים. זוהי הנחת עבודה של סוציולוגים, עובדים סוציאליים ופסיכולוגים רבים, אמנם לא של כולם. מדוע? הדבר פשוט מאוד: מפני שאיש מדע עובד עם דברים אובייקטיביים, עם נתונים. ואלה הם הנתונים. נכון שיש בזה משהו, כמובן שיש תנאים מקשים ויש תנאים מקלים. אבל התנאים האלה הם גורמים, ולא סיבות. גורם יכול להיות דבר המקשה או מקל על פעולה מסויימת או על אי פעולה מסויימת, אבל זאת אינה הסיבה . הסיבה האמיתית העצמית היא במקום אחר.

לכן השאלה אינה מופנית רק אל הפילוסופים היוונים. זו שאלה על עצם התפישה המדעית באשר לטיבעם המוסרי של בני אדם ואולי אף הטבע בכללותו. מכל מקום בוודאי באשר לבני אדם, כי בני אדם הם בעלי רצון ובחירה. נכון שהם גם יצורים ביולוגיים ופיזיקליים, והם מושפעים מהאקלים, מרעב, ממצוקה, ממכות וכו'. כל הדברים הללו קיימים ללא ספק. אם כל זה לא היה קיים, לא היינו מדברים על זה. הדבר היה מופרך אחת ולתמיד. אלא שגורמים אלה קיימים, אפשר לזהות קשרים סטטיסטיים נסיבתיים בין המצבים האנושיים השונים. מכאן נובע הניסוח המדעי הסוציולוגי של קרל מרכס: "הסביבה מעצבת את התודעה", ועל כן יש לשנות את הסביבה. והשינוי על ידי המהפכה. כאן רואים במפורש את מוצאו העברי של המהפכן ואת מדעו היווני כבן למשפחה מתנצרת, מצד אחד יש לשנות כיהודי, אבל השינוי הוא לא באדם, אלא בנוסח יווני, שינוי בסביבה.

ובכן, העיקרון הפילוסופי היווני שהחטא נעוץ בטעות תבונית הורחב גם אז ובמיוחד בתקופה החדשה לטעות הנובעת מבעיות אובייקטיביות נוספות, כגון: השכלה דלה, רמת חיים נמוכה וכו'. זאת אם כן תפישת העולם - המחשבה שאפשר לשנות את הסביבה הקרובה, ועל ידי כך ליצור בעצם חברה אידיאלית. זאת הנחת עבודה. לכן אם תשאל השאלה האם אפשרי הדבר ליצור חברה אידיאלית? יענו חוקרי החברה: "זו כמובן אוטופיה. זה בלתי אפשרי, כי תמיד יהיו פערים כלכליים. שהרי באמת לא חשוב מה יש לאדם בעצמו, חשוב מה יש לזולתו, ואם יש לזולת יותר, אז הוא מרגיש מקופח, מקנא ונדחף לפשע". אמירה זו היא נסיון להסביר את המצב הקיים באופן פשטני ונתון למחקר כמותי מוחשי, כלומר, להאחז במשהו שאינו מסתורי וקשה להבנה כמו הרצון העצמי והמהות האנושית, שאותה קשה לשנות באמצעים רגילים. לכן לא תיתכן יהדות רק כרעיון מוסרי ותפישת עולם איטרוספקטיבית (המתבוננת פנימה והמחפשת בפנים את התשובות לשאלות הקשות), כי בלא מקורה האלוקי המאמץ האנושי נועד לכשלון ודאי.

הויכוח הוא על התפישה לגבי האדם, בעצם, ואולי גם לגבי ההוויה כולה.

נחדד את הדברים: בתפישה היוונית שלפני 2000-2500 שנה היתה תפישה דתית מסויימת - כלומר לדת היה מקום מכובד מאוד, אך היא יכלה להסתדר בלי הדת, או כמו שהיום יותר מודרני לומר: לא לגמרי בלי, כי הרי יש רגשות דתיים, וצריך לפרוק אותם באיזשהו אופן בפולחן כזה או פולחן אחר - אבל החיים מאורגנים גם בלי זה. כפי שלפעמים אדם צריך לבכות, כך גם יש לו רגשות דתיים, געגועים. לעומת זאת ביהדות אי אפשר בלא הזיקה לאלוקים, כי אם אנחנו רוצים לראות את כל ההוויה כולה כרצון, אז זהו קודם כל הרצון המהווה של היוצר הגדול, ואנחנו, על ידי רצונותינו, במהותנו, יכולים להתחבר אל הרצון הזה - יכולים לתרום, יכולים לשנות, יכולים לפעול עמו. כלומר, אותה תחושה עמוקה, שהיא גם עמומה מאוד - שקיימת בכל אדם, והיא המקור לאותם רגשות רליגיוזיים, דתיים, של "אולי מאחורי מה שאנו מכירים במציאות יש משהו" - תחושה זו באה לידי ביטוי מלא, עוצמתי, ברעיון ההתגלות של הא-ל לעם שלם וכריתת ברית עימו, ברית שתוצאתה או מגמתה - החזון.

סיכום
אפשר למקד את המאבק הרוחני הקיים בעולם בין שתי תפישות עולם: האחת - התפישה היוונית, שהיתה חידוש גמור בעולם הקדום, שבתשתיתה תבנית חשיבה אנליטית, שזהו התרגום המזוקק ובעל העוצמה של תפישה אלילית בכלל המפרידה והמבחינה, כאשר האלילות מאבדת מדתיותה אך על ידי כך הופכת להיות תפישת עולם כוללנית. ולעומתה - התפישה האחדותית היהודית, שבה דווקא בהכרח נוצרת הזיקה לאלוקות, האלוקות האינסופית, הבלתי נתפשת, הבלתי נראית, הבלתי ניתנת להגדרה, להבחנה ולתיחום, אך היוצרת והמשפיעה חזון בארץ, ומאירה באור אחר לגמרי את ההוויה בכללותה ואת האדם.

אלה שתי תפישות, ולכל אחת מהן יש ערך. לתפישה היוונית יש ערך רב מאוד מבחינת ההתמודדות השימושית והאינטלקטואלית עם המצב הנתון של ההוויה, ולתפישה היהודית ישנו ערך עצום ויכולת לשנות את המצב הנתון של ההוויה. וכאן העליונות של מי שמסוגל להעניק את האמצעי לשנות, ולא רק להכיר היטב את הקיים. ולכן מצד אחד יש שילוב בין השתיים, אבל עליו להיות באופן מסויים: "יפת אלוהים ליפת וישכון ב אהלי שם" 6 - כאחד האמצעים באהלי שם, אז: יפת אלוקים ליפת, אז זה היופי הגדול. זו הצורניות, המיון, הפרופורציות, ההרמוניות, ההבחנה, ההפרדה והשילוב, הארגון והיופי - לא רק במובן הפשוט, אלא היופי במובן של תפישת עולם. כי היופי הוא מציאות מאורגנת וחדורת מחשבה. זה היופי בכל תרבות. אבל באהלי שם!! אם לא - אז עם כל העוצמה האדירה, האדם נותר בעצם בודד וחלש אל מול ההוויה וגם אל מול עצמו. המצב הפרדוקסאלי הוא שככל שהאדם מכיר יותר את ההוויה, כך הוא מכיר יותר ויותר בחוסר יכולתו לשנות אותה. כגודל הכרתו כן גודל חולשתו. אדם תמים, בור, שאינו מכיר, מסתער על המציאות כי הוא רוצה לשנות אותה לצרכיו. אדם חכם מפסיק להיות צודק, דהיינו לא מסתער על המציאות כדי להשיג את הצדק, אלא הוא, "ברוב חכמתו" כביכול, משלים עם המציאות הבלתי צודקת. לא כן היהדות, היודעת להתעלות מעל למציאות כמות שהיא בכל החזון הנובע משאיפת קירבת אלקים והתממשותה בשכינתו בקרב בני ישראל, שהיא אוהלי שם.


^ 1. תפישת הזמן המעגלי עומדת בבסיס עמדת הפילוסופים היוונים ובראשם אריסטו שהעולם קדמון, נצחי, שכן אין שינוי מהותי במציאות. מענין שמושג דומה מצוי אף בתרבות ההודית ונקרא "החזרה הנצחית", והוא אף השפיע על הוגי דעות מודרניים באירופה של הזמן החדש כגון שופנהאואר, ניטשה ועוד.
^ 2. לכן, אולי, מעניק הקב"ה למשה כלים מהפכניים: המטה שהופך לנחש, המים שהופכים לדם, אש שמתלקחת בתוך הברד, ובתחילה סנה בוער שאיננו אוכל. עבד הופך לבן חורין, שזהו שינוי מהותי בתפישת האדם ולא רק כלכלי-חברתי בלבד.
^ 3. ילק"ש פרשת בחוקותי , רמז, תרעג.
^ 4. ירמיהו יג, כג.
^ 5. ישעיה סה, כה.
13. בראשית ט, כז.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il