בית המדרש

  • שבת ומועדים
  • שיחות לשלשת השבועות
קטגוריה משנית
לחץ להקדשת שיעור זה
undefined
5 דק' קריאה
ימי בין המצרים מוקפים בשני ימי אבל, שבעה עשר בתמוז ותשעה באב, שבהם חטאו ישראל בשני החטאים חמורים במדבר בי"ז בתמוז חטאו בחטא העגל ובתשעה באב בחטא המרגלים, ובעקבות חטאים אלו נוספו פורעניות נוספות במשך הדורות, וחז"ל מציינים חמשה דברים שאירעו את אבותינו בכל אחד מהם. 1
חטא העגל וחטא המרגלים היו שני החטאים החמורים שחטאו ישראל במדבר, איזה חטא חמור יותר?
תוספות (יבמות דף עב ע"א) אומר שחטא המרגלים חמור יותר, וז"ל:
"נזופין היו - אמר רבינו יצחק ממעשה מרגלים, ולא כמו שפירש בקונטרס ממעשה העגל, שהרי מחל להם הקב"ה ואמר להם 'סלחתי' שאחר כך נעשה משכן והשרה שכינתו ביניהם".

דברי התוספות קשים להולמם, שכן 'סלחתי' אמר הקב"ה אחרי חטא המרגלים ולא על חטא העגל, כך נאמר בפרשת שלח (במדבר פרק יד כ-כג)
"וַיֹּאמֶר ה' סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ: וְאוּלָם חַי אָנִי וְיִמָּלֵא כְבוֹד ה' אֶת כָּל הָאָרֶץ: כִּי כָל הָאֲנָשִׁים הָרֹאִים אֶת כְּבֹדִי וְאֶת אֹתֹתַי אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בְמִצְרַיִם וּבַמִּדְבָּר וַיְנַסּוּ אֹתִי זֶה עֶשֶׂר פְּעָמִים וְלֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹלִי: אִם יִרְאוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתָם וְכָל מְנַאֲצַי לֹא יִרְאוּהָ:"
קושיא זו אינה רק על התוספות אלא גם על רש"י 2 ומדרשים
רבים שמבאים את הפסוק "וַיֹּאמֶר ה' סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ" על חטא העגל והוא פלא!
החזקוני וגם דעת זקנים מבעלי התוספות מישבים קושי זה ומפרשים את הפסוק הזה הנאמר אחרי חטא המרגלים כך: "וַיֹּאמֶר ה' סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ - היינו בעבר בחטא העגל אבל בחטא המרגלים איני סולח ולכן - וְאוּלָם חַי אָנִי וְיִמָּלֵא כְבוֹד ה' אֶת כָּל הָאָרֶץ: וגו'. אִם יִרְאוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתָם וְכָל מְנַאֲצַי לֹא יִרְאוּהָ:"
לאחר כל זאת, צריך להבין מדוע על חטא העגל סלח להם יותר מחטא המרגלים? הלא לכאורה חטא העגל שהוא חטא עבודה זרה חמור יותר, ובמיוחד שישראל חטאו בו בשעה שעמדו על יד הר סיני בתוך ארבעים יום למתן תורה, "עד שהמלך במסיבו נרדי נתן ריחו", כיצד אפשר לצייר חטא חמור מזה, ועל חטא חמור זה מחל להם, לעומת זאת חטא המרגלים היה לשון הרע על ארץ ישראל, שהוציאו דיבת הארץ רעה, וזה יותר חטא במחשבה לא סלח להם, וקשה להבין מדוע על חטא זה לא מחל להם?
כמו כן אנו מוצאים הבדל בין החוטא ועונשו בבית ראשון לבין החטא ועונשו בבית שני. אמרו חז"ל (יומא דף ט ע"ב)
"מקדש ראשון מפני מה חרב? מפני שלשה דברים שהיו בו: עבודה זרה, וגלוי עריות, ושפיכות דמים... אבל מקדש שני, שהיו עוסקין בתורה ובמצות וגמילות חסדים מפני מה חרב? מפני שהיתה בו שנאת חנם. ללמדך ששקולה שנאת חנם כנגד שלש עבירות: עבודה זרה, גלוי עריות, ושפיכות דמים".

ואם רצונך לדעת איזה חטא חמור יותר שנאת חנם של בית שני, או שלש עבירות חמורות: עבודה זרה, גלוי עריות, ושפיכות דמים של בית ראשון, צא ולמד מן העונש שקבלו בכל אחד מהם: " אמר ליה: בירה תוכיח, שחזרה לראשונים ולא חזרה לאחרונים. שאלו את רבי אלעזר: ראשונים גדולים או אחרונים גדולים? - אמר להם: תנו עיניכם בבירה" .
וגם כאן הפליאה חוזרת איך אפשר לומר שחטא שנאת חנם חמור יותר משלושת עבירות חמורות שבתורה?
נראה לבאר את הדברים על פי המדרש הבא (שמות רבה (וילנא) פרשה כז ד"ה ט)
" 'שמעו דבר ה', משל למלך שאמר לעבדיו שמרו לי ב' כוסות הללו, א"ל הוי זהיר בהם עד שהוא נכנס לפלטין היה עגל אחד שרוי על פתח הפלטין נגח העבד ונשבר אחד מהם, והיה העבד עומד ומרתית לפני המלך, אמר לו למה מרתית? אמר שנגחני עגל ושבר אחד משני הכוסות, א"ל המלך א"כ דע והזהר בשני, כך אמר הקב"ה שני כוסות מזגתם בסיני: 'נעשה ונשמע' שברתם 'נעשה' עשיתם לפני עגל הזהרו ב'נשמע', הוי 'שמעו דבר ה' בית יעקב' ". קיום התורה הוא מכוח מה שקבלו ואמרו "נעשה ונשמע", נעשה הוא קיום המצוות בפועל, ונשמע הוא הרצון לשמוע ולקיים את בתורה. חטא העגל היה שבירת ה"נעשה" בפועל, כי לבם היה עם ה', וכפי שכתבו הראשונים וביניהם הכוזרי, שכוונתם היתה לה' לעשות אמצעי שדרכו יוכלו לעבוד את ה', והחטא היה שה' אסר עליהם לעובדו כך, אם כן זה חטא במעשה. אמר להם הקב"ה שברתם את הנעשה עתה הזהרו בנשמע, לעורר את הרצון ואת כוח השמיעה 'שמעו דבר ה' בית יעקב' , שע"י הרצון אפשר להחזיר עטרה של נעשה ליושנה. נראה לומר שחטא המרגלים היה שבירת ה"נשמע", הם אבדו את הרצון להמשיך את תהליך הגאולה ולהיכנס לארץ. מחשבתם על ה' היתה שלילית "בשנאת ה' אותנו" וכפירש רש"י (דברים פרק א פסוק כז)
"בשנאת ה' אתנו - והוא היה אוהב אתכם, אבל אתם שונאים אותו. משל הדיוט אומר, מה דבלבך על רחמך מה דבלביה עלך: בשנאת ה' אתנו הוציאנו מארץ מצרים - הוצאתו לשנאה היתה. משל למלך בשר ודם, שהיו לו שני בנים ויש לו שתי שדות אחת של שקיא ואחת של בעל, למי שהוא אוהב נותן של שקיא, ולמי שהוא שונא נותן לו של בעל. ארץ מצרים של שקיא היא, שנילוס עולה ומשקה אותה, וארץ כנען של בעל, והוציאנו ממצרים לתת לנו את ארץ כנען".
קשה להבין איך יכלו לפרש את כל הטובה אשר עשה ה' לישראל באופן הפוך כל כך, ולא לראות את אהבת ה' לישראל. ספורנו מנסה לישב קצת ולומר שהם חשבו שמגיע להם עונש על מה שעבדו ע"ז במצרים ועל מה שחטאו בחטא העגל, ולכן פירשו את התוצאה של הליכתם במדבר לרעה. והוא דוחק. צריך לומר שכך הוא האדם "עקוב הלב מכל וענוש הוא מי ירפאנו" אם מחשבתו של אדם אינה טובה הוא יפרש לפיה את כל הסובב אותו כך לרעה. וקשים הרהורי עבירה מעבירה שמביאים לכל רע ולא מאפשרים לחזור בתשובה. ולכן חטא המרגלים חמור מחטא העגל. על חטא העגל שהיה חטא במעשה הם חזרו בתשובה והקב"ה סלח להם כי תשובתם היתה שלימה, אולם על חטא המרגלים שהיה חטא במחשבה לא סלח להם כי קשה להחזיר את הרצון שאבד, ולא בקלות אפשר לשוב מזה. ולכן גם אחרי שחזרו בתשובה והמעפילים אמרו "הננו ועלינו", הקב"ה לא קבל את תשובתם כי עדין היו חסרים את כוח הרצון להיכנס לארץ, ולא די היה במעשה ספונטאני של המעפילים, צריכים הם להכשיר את עצמם בעבודת נפש מאומצת שתמשך ארבעים שנה עד שהם יחזירו לעצמם את הרצון האמיתי להיכנס לארץ, והגזרה של הגלות תמשך עד שתחזור האהבה ותחפץ "אל תעירו ואל תעוררו את האהבה עד שתחפץ".
לאחר ארבעים שנה שוב הם עומדים לפני כניסה לארץ ומשה אומר להם (דברים פרק כט ג) "וְלֹא נָתַן ב' לָכֶם לֵב לָדַעַת וְעֵינַיִם לִרְאוֹת וְאָזְנַיִם לִשְׁמֹעַ עַד הַיּוֹם הַזֶּה", היינו שעתה יש לכם לב לדעת שאין אדם עומד על דעת רבו עד ארבעים שנה, ויכולים אתם לקבל את התורה מרצון ולהיכנס לארץ. וכך פירש רש"י
"עד היום הזה - שמעתי שאותו היום שנתן משה ספר התורה לבני לוי, כמו שכתוב (לקמן לא, ט) ויתנה אל הכהנים בני לוי באו כל ישראל לפני משה ואמרו לו משה רבינו אף אנו עמדנו בסיני וקבלנו את התורה ונתנה לנו, ומה אתה משליט את בני שבטך עליה, ויאמרו לנו יום מחר לא לכם נתנה, לנו נתנה. ושמח משה על הדבר, ועל זאת אמר להם היום הזה נהיית לעם וגו' (לעיל כז, ט), היום הזה הבנתי שאתם דבקים וחפצים במקום".

לכאורה בקשת השבטים מזכירה את קורח שאמר "כי כל העדה כולם קדושים", אולם שם זה נאמר מתוך קנטור וכאן מתוך רצון אמיתי להתקרב לקב"ה ולכן שמח משה על ההתפתחות הזאת בכוח השמיעה של ישראל.
וכך גם ניתן להסביר את ההבדל בין חורבן בית ראשון לשני, וכך אמרו חז"ל (יומא שם) " רבי יוחנן ורבי אלעזר דאמרי תרווייהו: ראשונים שנתגלה עונם - נתגלה קצם, אחרונים שלא נתגלה עונם - לא נתגלה קצם ". חורבן בית ראשון היה על חטא ב"מעשה" שעם כל חומרתו התשובה עליו קלה יותר מפני שהוא חטא גלוי וידוע כיצד לשוב ממנו, מחטא שהיה ב"מחשבה" שבגללו נחרב בית שני, שהוא אינו גלוי והתשובה עליו קשה יותר ולכן אורך הגלות כדי לתקן חטא זה שבמחשבה, ועל זה עלינו להתעורר " שמעו דבר ה' בית יעקב "'שמעו ותחי נפשכם' .



^ 1 תלמוד בבלי מסכת תענית דף כח עמוד ב
^ 2 רש"י שמות פרק לג פסוק יא בעשרה בתשרי נתרצה הקב"ה לישראל בשמחה ובלב שלם, ואמר לו למשה סלחתי כדברך, ומסר לו לוחות אחרונות.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il