שלום רב. מדוע השו"ע כתב את פסקיו בצורה מעט מעורפלת, "יש מי שאומר... ויש מתירים" ו"..., ויש אוסרים" וכו'. ולא בצורה יותר פסקנית? ראיתי שיש "כללי השולחן ערוך", למשל סתם וי"א הלכה כסתם, י"א וי"א הלכה כי"א בתרא וכולי. אשמח לדעת מי מצא את הכללים האלה, והאם השו"ע הזכיר אותם בספריו?

שלום רב לאוהבי תורתו. א. מרן השו"ע כתב את ספרו שולחן ערוך, בצורה ברורה ומסודרת וכפי שכתב בעצמו בהקדמה לספרו. יש משמעות לכל מילה שהמחבר מוסיף, בפרט אם מדובר על דעה נוספת. ומפרשיו דקדקו בדחילו ורחימו בכל אות ואות בספרו הקדוש. ב. יש כללי פסיקה ידועים המבוארים בהרחבה בספרי הפוסקים ואף מרן כתב חלק מכללים אלו, ויש כללים שאמנם לא כתבם המחבר במפורש, אך כן מוכח בפסקיו. כגון הכללים שהזכרת והביאום הפוסקים, ביחס לסתם וי"א שהלכה כסתם, וכן שהלכה כי"א בתרא. ג. יש כמה טעמים לכך שהמחבר הוסיף דעה או התנסח בצורה מסויימת. לדוג' כשכתב בסתם להקל ובי"א להחמיר, דעתו לחוש לי"א לכתחילה ורק במקום הצורך יש להקל כסתם. ויש פוסקים שסוברים בדעת שמרן שסובר לגמרי כשיטת הסתם אלא שהוסיף את הדעה השניה כדי "לחלוק לה כבוד", שלא למחות בקהילות שנהגו לפסוק כשיטה הי"א וכיוצא בזה. והוא הדין ביחס ליש אומרים ויש אומרים. ד. כללי הפסיקה רבים, ומרן לא רצה להאריך ולפרט בספרו השו"ע שנכתב בצורה מכוונת בלשון קצרה, וסמך על המעיין בספרו בית יוסף ובספרי הפוסקים שמפיהם אנו חיים. מקורות והרחבה: אעתיק לך מה שכתוב ב'חלקת מחוקק' (סימן א' ס"ק י"א, רבי משה לימא מייזלס בעל הח"מ, שנחשב אחד מאבירי הפוסקים במאות השנים האחרונות, ובבית דינו ישבו גדולי מפרשי מרן השו"ע, הש"ך, המשאת בנימין ועוד). את הדברים העתיק בנו של החלקת מחוקק משאלה דומה שנשאל הרמ"ע מפאנו (שחי בסמיכות לזמנו של מרן המחבר). וז"ל (שם): "אמר המגיה והכותב בנו של המחבר להיות כי מה שארשום כאן היא נפקותא גדולה בכל ספרי הש"ע של המחבר הרב הב"י מה שהוא נוגע לפסק הלכה ולדינא אמרתי בלבי לבל למנוע בר ולהעתיק פה מה שמצאתי בתשובת הרב הגדול מנחם עזריה (סי' צ"ז) וז"ל: ואמרת כי הב"י לא הכריע בטור (יו"ד סי' נ"ה) וגם השו"ע הביא ב' הסברות והניח הדבר בספק. דע כי המחבר ההוא רבן של בני הגולה. זה דרכו בשו"ע הקבוע להוראה להביא תחלה הדעת היותר מוסכמת והיכא דאיכא למיחש לסברא מייתי לה בשם י"א, א"כ מה שכתב תחלה כדעת הגאונים להתיר הוא פסק גמור ומוחלט ולפי סברתו ולא זכר הסברא השניה אלא לחלוק כבוד לבעלה שגם הם גדולים ורבים ובהרבה מקומות פשט המנהג לאסור דכוותיהו עכ"ל. ואתה המעיין ממנו תבין היכא דהרב הב"י מביא שני סברות בש"ע והסברא השניה מביא בשם י"א אין הדבר כמסופק אצלו בין הסברות רק דעתו לפסוק כסברא הראשונה והי"א מביא רק לחלוק כבוד לבעל הסברא ההיא ואתה דע לך". וכך נראה שמרן הולך אחר כלל זה בעצמו בכמה מקומות בשו"ע. וכבר כתב כן מרן החיד"א (שיורי ברכה או"ח סי' ס"א סק"ב) בשם גדולי האחרונים שכן דעת מרן בעצמו. עכ"ד. אם נדייק בדברי הרמ"ע מפאנו נמצא שלדעתו, מרן השו"ע הורה לנו בלשונו הקצרה ב' דברים שלכאורה סותרים, א. שצריך "למיחש" לסברת הי"א. ב. שה'סתם' במרן הוא "פסק גמור ומוחלט" ולא נזכרה סברת הי"א "אלא לחלוק כבוד לבעליה" במקום שנהגו כן, כלומר שגם לשיטה זו יש על מה לסמוך במקום שנהגו כך ואין לתמוה עליהם או לומר שהם עושים נגד הוראת מרן המחבר. וכתב הש"ך (יו"ד סוף סי' רמ"ב בהנהגת איסור והיתר) בזה"ל: "זה שתמצא בכמה מקומות בדברי המחבר והרב או שאר אחרונים שמביאים בתחילה סברא אחת בסתם ואחר כך יש מי שמתיר או יש מי שאוסר או יש מתירין או יש אוסרים או יש מי שחולק או יש חולקים הוא מפני שנראה להם עיקר כהסברא שכתבו בסתם והסברא האחרת היא טפלה בעיניהם. ועל כן צריך עיון וישוב הדעת מפני מה היא טפלה אם מפני שהוא כקטן נגד גדול או תלמיד נגד הרב או יחיד במקום רבים ועל הדרכים שאמרנו ואם היא טפלה מחמת שהיה בעיניהם בחזקת קטן נגד גדול כיון שאינו בבירור קטן נגד גדול לא מהדרינן עובדא אם עשה להחמיר באיסור דרבנן ואם הוא איסור תור' אין להורות כסברא הטפלה לא להחמיר ולא להקל אפי' בשעת הדחק ויש לבעל נפש להחמיר לעצמו באיסור תורה". ואם כן דעתו שהעיקר כסתם במרן אלא שאם הוא איסור דרבנן יש לסמוך על הי"א בשעת הדחק, ואם איסור תורה אין להורות כסברא ה"טפלה". אלא שיש מחלוקת בדבר, יש הסוברים שאכן יש לחוש לסברת הי"א, וכן כתב בשו"ת זבחי צדק (סי' צ"ד סקי"ג) בעניין המחלוקת אם אומרים חם מקצתו חם כולו בכף שתחב לקדירה חולבת. שאם כתוב אחרי הסתם ויש אוסרים או יש מי שאוסר, יש לחוש לדעת החולקים ואין להתיר אלא בהפסד מרובה או לכבוד שבת. וראה עוד שכתב (סי' ס"ט כ"ט) שכן דעת כנסת הגדולה, החיד"א (מחזיק ברכה נ"ה ד'), ושכן צידד הש"ך בהנהגת איסור והיתר, וכתב שאף אם נאמר שאין הדבר כן, מכל מקום גדולי הדורות הבאים אחריו ראו לסמוך על הסתם להתיר רק בהפסד מרובה וכמ"ש החיד"א. עיין שם.. וכן עולה מדברי הבא"ח (ש"ש משפטים י"ח), וכן דעת כה"ח בכמה מקומות (או"ח י"ג סק"ז, שי"ט סקפ"ט יו"ד ס"ט סקל"ט, פ"ז סקע"ה). וכן כתב במבוא לשו"ת אור לציון (ח"ב עמ' ט') שמרן בא לומר בזה שבמקום שהיש אומרים באו להחמיר, יש להחמיר כשיטה זו. וכן במקום שהיש אומרים באו להקל, כוונתו שאף על פי שהלכה כסתם, מכל מקום שיש עוד צד להקל, יש להקל והרי זה כאילו כתב מרן שגם הוא מצטרף להיתר. וחתם דבריו האור לציון, שהוא כתב הבנה זאת במרן לאחר עיון רב, והדוחה לא ידחה במהרה, עיין שם. מאידך יש הסוברים שהלכה כדעת הסתם לגמרי, ולכן יש להקל כסתם אפילו בהפסד מועט. כן האריך להוכיח בשו"ת יבי"א (ח"ט סי' ק"ח ב') והשיג על דברי האור לציון. וכתב שכן דעת הרמ"ע מפאנו (שם, ולכא' מסוף דבריו כאמור), ושכן סיים בחלקת מחוקק (שם), וכן דעת הש"ך (יו"ד פ"ד סקי"ב), והחיד"א (שם), הפר"ח (יו"ד קי"ח סקי"א). וכתב שלכן מצינו בכמה מקומות שמרן השו"ע הביא בסתם דעת המתירים ואח"כ כתב ויש אוסרים ובמקום אחר דתם כדעת המתירים ולא הזכיר את דעת האוסרים. והביא שבספר יד מלאכי (כללי השו"ע אות י"ז) אסף דברי גדולי הפוסקים והאחרונים, ושכולם קיימו וקבלו כלל זה בדעת מרן, שסברת הסתם עיקר ולא חוששים כלל לשיטת הי"א. וראה בהרחבה בעין יצחק (כללים בדעת השו"ע אות י') שהרחיב דברי אביו, והביא פוסקים רבים וסידר ראיות לכך מכל חלקי השו"ע. אגב ראה בעין יצחק (שם עמ' שצ"ט) שכתב שגם לדעת הזבחי צדק, אם היש אומרים דעתם להקל, יש לומר שפוסקים כהסתם לגמרי. וראיה יפה לשיטת הסוברים שהלכה כסתם לגמרי. שהרי מרן בשו"ע (יו"ד רפ"ו י') כתב בסתם שבית המדרש פטור מן המזוזה, והביא יש אומרים שחייב במזוזה. וסיים "ונכון לחוש לדבריהם אבל לא יברך עליה". ואם נאמר שכל מקום שמרן כותב סתם וי"א, יש לחוש לכתחילה לסברת הי"א, אם כן מדוע הוצרך לסיים ונכון לחוש לדבריהם. הרי בלאו הכי יש לחוש לסברתם. אלא קמ"ל שהלכה כסתם לגמרי. והנה כאשר מרן כותב יש אומרים וי"א, הלכה כדברי י"א כידוע. כך עולה מדברי הפוסקים. ראה כנסת הגדולה (או"ח שי"ח בהגה"ט) בשם גדולי האחרונים, שבפוסקים הולכים אחר לישנא בתרא. וכן כתב מרן החיד"א (מחזיק ברכה קנ"ג סק"א), שדעת מרן כי"א בתרא אף להקל, ואינו חושש כלל לסברא קמייתא. ועין עוד בעין יצחק (כללים בדעת השו"ע אות כ"ח) שהאריך בזה, והסיק שם שיש להקל לכתחילה אף בהפסד מועט, אלא אם כן מרן הכריע בפירוש בבית יוסף או בתשובה כסברת הי"א קמא, בזה הלכה כי"א קמא, ובפרט בדיני ממונות שהמוחזק יכול לומר 'קים לי' כי"א קמא. וסיים שלכן כתב הדין בשו"ע בשם י"א וי"א ולא כתב הדין בסתם וסמך על המעיין. וגם בזה נחלקו במחלוקת הנ"ל, כמבואר באור לציון (ח"ב אות י"ט) שכתב שהיסוד שכתב לעיל, אמור גם בי"א וי"א, לחוש ליש אומרים קמא. כגון מה שכתב מרן (סי' תק"ז ג') לענין תקיעת שופר, שבתחילה הביא דעת רש"י דשיעור תרועה הוא ג' טרומיטין, ואח"כ הביא סברת האומרים דשיעור תרועה הוא ט' טרומיטין. והרי יש מחמירים לחוש לשיטת רש"י ואחר התפילה בר"ה חוזרים על תש"ת תשר"ת כשיטת רש"י. אולם ראה שגם על כך חלק מרן היבי"א (ראה עין יצחק שם עמ' תל"ט). ואביא ראיה שנחרטה בדעתי בעת לומדי הלכות שומרים, לכך שמרן סובר את ב' הכללים יחד. היינו שהלכה כסתם וכן שהלכה כי"א בתרא. שהנה נחלקו הראשונים האם השומר מקבל עליו את חיובי השמירה במשיכה או שמספיק שהסתלקו הבעלים מהשמירה. והנה מרן השו"ע בבית יוסף הכריע כרמב"ם שצריך משיכה. וכן סתם בחושן משפט סימן ש"ג וש"מ. ובסי' ש"ז כתב בסתם שצריך וי"א שלא צריך. ובסי' רצ"א כתב יש מי שאומר ויש מי שאומר. ואם כן ניתן ללמוד גם שהלכה כסתם ובנוסף שהלכה כי"א בתרא. המורם מכל האמור, שלכל הדעות ודאי שהנטיה לפסוק כשיטת הסתם או כיש אומרים בתרא. ויש טעם מדוע מרן הביא עוד שיטה או התנסח בצורה מסויימת. כיון שיש לחוש לשיטת המחמירים או בשעת הדחק וכדומה שיש להתיר כשיטה זו. וגם לסוברים שהלכה כסתם לגמרי או לי"א בתרא, מכל מקום נצרך מרן לכתוב זאת כדי לחלק כבוד לדעת החולקים במקום שרבים סוברים כן או שכך נוהגים במקצת קהילות. ועוד יש פרטים רבים בספרי הפוסקים המוזכרים לעיל. ומה שכתבנו לעיל הוא רק מעט מזעיר. שהרי יש מצבים יוצאי דופן, כגון שבשו"ע כתב סתם וי"א, ובבית יוסף מבואר שדעתו כרוב הראשונים שהזכירם בי"א, במקרה זה יש שכתבו שהלכה כדעת הי"א, שהרי סמך הב"י על המעיין בספרו. המחבר כתב בהקדמה לספרו השו"ע, שהוא כתב אותו בלשון קצרה "ללקוט שושני ספיריו [של הב"י] בדרך קצרה". וא"א להכניס את כל כללי הפסיקה בכל הלכה והלכה. ולכן צריך לדעת את כללי ההוראה והפסיקה מפי ספרים וסופרים. מרן התכוון בספרו השו"ע ש"כאשר ישאלו לת"ח דבר הלכה לא יגמגם בה אלא יאמר לחכמה אחותי את", וחילקו לשלושים יום כדי שהדברים יהיו שגורים בפי כל. ממילא מובן מדוע לא פירט בכל מקום לפרטי פרטים מה כוונתו. וחתם מרן את דבריו: "וקראתי שם ספר זה "שלחן ערוך", כי בו ימצא ההוגה כל מיני מטעמים ערוכים בכל ושמורים סדורים וברורים. ומובטח אני בחסד עליון כי ע"י ספר זה תמלא הארץ דעה את ה' הקטנים עם הגדולים וכו'". בברכת התורה ולומדיה,