שו"ת הון יוסף סימן י כתב וז"ל כלל גדול יש לנו, יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה ,ואין לחלק בין חכמי התלמוד לחכמים שלאחר התלמוד , דהלא האר"י כתב כמה דברים רבו מספור היפך הש"ס , כאשר אסף בספר השלמי ציבור בחלבי שלמים (מדף ז טור ג ואילך)אפילו בדבר חשש ברכה לבטלה ח"ו, כ"ש בשב ואל תעשה

לשואל, שלום וברכה ותודה על ההפניה. ראיתי את הדברים בפנים בשו"ת הון יוסף (לר' יוסף זאמירו, מצאצאי הרדב"ז, סי' י דף יג,ב) ובשלמי ציבור (דף ז,ב-יב,ב). ואינני חוזר בי מדבריי: "לא קיים שום נושא שבו התלמוד אומר בפירוש שמצווה לעשות משהו והאר"י ז"ל אומר ח"ו להיפך, שאין מצווה לעשות זאת, או שהתלמוד אומר בפירוש שאסור לעשות משהו והאר"י ז"ל מתירו ח"ו". הובאו שם עשרות דוגמאות שבהן האר"י ז"ל חולק על דברי הפוסקים, אך לא בדברים המפורשים בש"ס, ובפרט לא בדברים שעומדים בסתירה חזיתית לש"ס, שלפי הש"ס הם חיוב ולדבריו איסור, או שלפי הש"ס הם איסור ולדבריו היתר. בדברים המפורשים בש"ס, מדובר רק על דברים שלפי הש"ס הם מותרים (ולא מחויבים) ואילו לפי האר"י ז"ל אין לעשותם. וכך לשון ה'הון יוסף' בהמשך הפיסקה: "ומי הוא זה ואי זה הוא אשר לא ישמע את דבריו, כיון דליכא שום לתא דאיסורא בקיום דבריו ז"ל. ואם אמרתי אספרה מכמה עניינים שאסרו ראשונים ואחרונים בדברים המותרים - לא יכילון מגילות". ומה שכתב על ברכה לבטלה, כוונתו כנראה לברכת "הנותן ליעף כוח", שלא הוזכרה בש"ס, אך היא מוזכרת כבר בגאונים וראשונים שלפני האר"י ז"ל, וברור שמי שתיקן אותה, יהיה מי שיהיה, לא חשב שהוא חולק על הש"ס אלא גרס כך בש"ס או סבר שהגמרא מתירה להוסיף ברכות שבח נוספות, ואין כאן המקום להאריך. ומה שכתב בשו"ת הון יוסף שיש כוח בידי חכמים לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה, הן בידי חכמי התלמוד והן אחריו, נראה לי שאין דבריו כפשוטם. הדעה המקובלת היא שההיתר של חכמים לבטל מצוות ב'שב ואל תעשה', כגון תקיעת שופר בשבת ונטילת לולב בשבת (ראה יבמות צ ע"ב), הוא רק בתנאי ומשום שיש בדבר סייג לתורה. כך כתב בשו"ת תשב"ץ (ח"ב סי' קצז): "שהתורה נתנה רשות לחכמים לעשות סייג לתורה, ואם מצוה אחת תתבטל - מוטב שתתבטל מאליה, ולא יבואו העם לידי חילול שבת בידיים" (וראה גם ערוך לנר יבמות שם ד"ה בעי לאותבך). אם כן, מדובר במקרה שבו בית הדין בוחן את מצב הדור ורואה שתקנה מסוימת דרושה כדי למנוע איסור תורה. וכמובן הנהגותיו המיוחדות של האר"י ז"ל אינן עומדות בגדר זה. מלבד זאת, יש דיון מה טיבו של בית דין זה, והאם הדבר הוא בסמכותם של חז"ל בלבד או גם של בתי דין אחריהם (ועל כך ראה באנצי' תלמודית ערך 'יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה' ציונים 18 - 22), אבל לכל הדעות מדובר בבית דין שהתקבל על ידי הציבור להנחותו בדרך התורה על פי הצרכים המשתנים, ולא שחכם פרטי, גדול ככל שיהיה, ישב בביתו ויקבע לבטל מצווה חלילה. לכן נראה לענ"ד שהדגש בדבריו הוא על ה"שב ואל תעשה", כלומר: מכיוון שהוא אוסר דברים שהש"ס מתיר - לכן אין כל מניעה לשמוע לו. אבל אם היה זה להיפך, שיתיר דברים שהש"ס אוסר - חלילה מלשמוע לו. עכ"פ, אם כוונת בעל 'הון יוסף' כפשט לשונו, שהנהגות האר"י הן בבחינת עקירת דבר מן התורה בשב ואל תעשה, הרי בזה התירוץ לשאלתך הקודמת, כיצד הדבר מתיישב עם דברי הרמב"ם שחכמי התלמוד הם "בית הדין הגדול" ואין בלתם: האר"י לא חולק עליהם בפירוש התורה ומצוותיה, אלא רק אומר שלפי מצב הדור צריך לנהוג אחרת. מכל מקום, אינני חושב שזו כוונתו.