אני מבין שהמתירים לצאת לחו"ל התירו לזמן קצר ועל מנת לשוב וכן שיהיה לצורך. א. מהו צורך? האם צורך נחשב לסיפוק דבר-מה שבלעדיו אין לאדם יכולת להתקיים או שבלעדיו אדם ינזק בגוף, בנפש או בפרנסה או שמדובר בסיפוק מאווים כמו למשל להנות מטיול, נופים ושאר הנאות? ב. מה לגבי "מעלין בקודש ואין מורידין" מבחינה רוחנית. האם מותר להוריד בקודש עבור צורך שאין בו פיקוח נפש או פרנסה או לישא אישה או ללמוד תורה? ג. האם כיבוד הורים, למשל שהנאת ההורים היא לצאת את הארץ לנפוש ולטייל בחו"ל עם הילדים והנכדים, גם הוא צורך? האם צער שנגרם להורים על שהילדים והנכדים מסרבים לצאת עמם לטיול בחו"ל (לחו"ל דווקא), נחשב צורך?

שלום וברכה, מותר לצאת מארץ ישראל לחוץ לארץ לביקור קצר לדבר מצוה אפילו לראות פני חברו, אך אסור לצאת לטיול אפילו לזמן קצר (מ"ב תקלא יד). דנו הפוסקים במצוות מסוימות שהם לא מצוות גמורות אם יש היתר לצאת עבורם. אביא כמה דוגמאות: לקברי צדיקים: מרן הגראי"ה קוק (משפט כהן קמז) הסתפק אם מותר לצאת מהארץ לקברי צדיקים, וכתב שיש מקום להקל בכך וסיים: "והכל לשם שמים". לראות פלאי הבריאה: שבט הלוי (ה קעג) נטה להתיר לצאת לזמן מועט מאד כדי לטייל ולראות פלאי הטבע של יוצר בראשית. המנחת אשר (במדבר צט) לא הסכים להקל מטעם זה. לצורך מנוחת הנפש: המנחת אשר (שם) כתב שמותר לצאת מהארץ לצורך מנוחת הנפש להתרחק מעומס וטרדות החיים שלא גרע מן היוצא לראות את חבירו, ואף זו חשובה כדבר מצוה שמבריא נפשו וגופו לעבודתו יתברך. יש לדון בהיתרו של המנחת אשר שלכאורה רוב האנשים יכולים להתרחק מעומס וטרדות החיים גם בארץ ישראל. לבר מצוה של אחיין: הגאון רבי חיים קניבסקי (ספר כל משאלותיך פרשת תולדות עמ' קיד) נשאל אם מותר לנסוע לחוץ לארץ לבר מצוה של אחיין. והשיב: "העולם סומך על המשנה ברורה תקל"א ס"ק יד והוא מירושלמי דלראות פני חברו זה מצוה שמותר לצאת מארץ לחוץ לארץ, ותלוי לפי הענין כמה יקפיד וכמה תועלת תהיה מכך. ולאו דוקא אם לא רואה את חברו י"ב חודש אלא אם שמח בראייתו ויש לו ענין בזה-מותר". על פי כל הנ"ל נראה שאם ההורים יוצאים לטיול בחוץ לארץ יש להשתדל שלא לצאת איתם שאסור לצאת לטיול בחוץ לארץ, אך ניתן להקל אם הם יקפידו אם לא תבוא. ואם בסוף יוצאים לחוץ לארץ יש להשתדל להפוך את הטיול לדבר מצוה מה שאפשר (שבט הלוי שם). למשל אפשר להתפלל אצל קברי צדיקים, ולהשתדל לראות את פלאי הבריאה ולהתפעל מ-"מה רבו מעשיך ה'", ומי שיכול ללמד שם תורה ילמד שם תורה, וכו. אשרי מי שלא נזקק לצאת מארץ ישראל כלל וזוכה להתקדש בקדושתה ומאוירה המחכים! הרחבה: מותר לצאת מהארץ ללמוד תורה ולשא אשה - מחלוקת הרמב"ם והשאלתות: כתב הרמב"ם (מלכים פרק ה הלכה ט): "אסור לצאת מארץ ישראל לחוצה לארץ לעולם, אלא ללמוד תורה או לישא אשה או להציל מן העכו"ם ויחזור לארץ, וכן יוצא הוא לסחורה, אבל לשכון בחוצה לארץ אסור אלא אם כן חזק שם הרעב וכו". מקור דברי הרמב"ם שהתירו לצאת רק ללמוד תורה ולשא אשה הוא הגמרא בעבודה זרה (יג.). ולמד הרמב"ם שדווקא למצוות אלו התירו ולא למצוות אחרות. אמנם התוספות (ע"ז שם ד"ה ללמוד תורה) הביאו בשם השאלתות שהתירו לצאת מהארץ אפילו לצאת למצוות אלו הקלות דקילי וכל שכן לשאר מצות שהם חשובות. כיצד פסקו השולחן ערוך והמשנה ברורה? הטור והשולחן ערוך (סימן תקלא סעיף ד) כתבו שמי שיצא לחוץ לארץ וחזר במועד לטייל לא התירו לו להתגלח כי הוא יצא באיסור. וכתבו המגן אברהם (תקלא ז) והמשנה ברורה (תקלא יד) שמותר לצאת מהארץ כדי לראות פני חברו שגם זה נחשב מצוה. וכתב המנחת אשר (במדבר צט) שאפשר שהטור השולחן ערוך המגן אברהם והמשנה ברורה פסקו כשיטת השאלתות ולא כרמב"ם. אך הוסיף המנחת אשר שאפשר שאין סתירה בין דברי הרמב"ם לדברי הפוסקים הנ"ל. הרמב"ם מדבר על יציאה לגור בחוץ לארץ שלא הותר אף בדעתו לחזור אלא ללמוד תורה לישא אשה, וכדו'. ואילו הטור, השולחן ערוך המגן אברהם והמשנה ברורה מדברים על יציאה לביקור שמותר אף לראות חבירו. [וביאר המנחת אשר שאין איסור יציאה מהארץ אלא ביציאה שיש בה דיור ומגורים בארץ העמים, ובדרכו של עולם כן הוא שהיוצא ללמוד תורה אין יציאתו יום או יומיים אלא הרי הוא דר ומתגורר שם זמן מה וכן היוצא לישא אשה וכדו', אבל היוצא יום או יומיים וזמן קצר שאין בו דיור ומגורים באותו מקום שבא לשם אלא בדרך ארעי ממש אין בו איסור. והוא דמיון רחוק למטבע שטבעו חכמים במהות ישיבת הסוכה באמרם "תשבו כעין תדורו" היינו שתהא ישיבתו של אדם בסוכה כדרך שהוא דר ומתגורר בביתו כל ימות השנה, ומשום כן לא אסרו חכמים לצאת את הסוכה לאותן הדברים שמדרכו של אדם והרגלו תדיר בביתו כל שלא יקבע דירתו במקום אחר דהרי כל מקום שהוא כמי שדר ויושב בסוכה, וכדרך אדם היוצא מביתו דעדיין חשוב הוא דר בביתו עד שיקבע דירתו במקום אחר. וכעי"ז נראה בנידון שלנו שהיוצא מהארץ ולא העתיק דירתו וביתו לחו"ל נחשב כמי שדירתו בארץ ואין בו איסור כלל]. אשרי מי שלא יוצא מהארץ כלל הציעו למרן הראי"ה קוק לצאת מארץ ישראל לחוץ לארץ לקבל רבנות. והגיב לכך הרב זצ"ל (אגרות הראיה ח"ב, תקכב): "וביחוד תמיהני על עצתו לצאת לחוץ לארץ לקבל רבנות, שממש אם יתנו לי מלא חללא דעלמא בשביל רגע אחד של נשימת אוירה הקדושה של ארץ ישראל, ולעומת זה אם כל כסף וזהב שבעולם יתנו לי בשביל נשימה אחת של אויר הטמא של ארץ העמים, בוז אבוז להם...". וכך כתב הרצי"ה קוק (לנתיבות ישראל במאמר כמתוקנים שבהם, מהד' חשן לב בח"ג עמ' קלה) "כמה וכמה צווחו בשנים הקודמות על ההפסד המרובה היחידי והציבורי הרוחני והחמרי אשר בבולמוס היציאה למרפא ולקייטנות בחוץ לארץ... ועתה הלא עלינו להרבות סייגים ועיכובים על היציאה לחו"ל ולהשריש את האיסור ואת הגנאי שבה.. ועלינו לעורר את האהבה ואת ברכת התועלת שכל אלה שהיכולת בידם ושירצו ליהנות יהנו בכשרות ובטהרה מזיו הדר ארצינו הנחמדה והנעימה בהרריה ובמישוריה, בכרמלה ובשרונה, בירדנה ובשפע ימיה, באוירה המחייה נשמות וגופות ובכל הוד תפארתה...".