שלום כבוד הרב! זה זמן רב שאני מתקשה להבין איך יתכן לומר "שבעים פנים לתורה" בעניינים שנוגעים למציאות שקרתה. לדוגמא, האם רבקה הייתה בת שלוש (עלי באר), וכדומה. אשמח אם הרב יוכל להרחיב על היחס בין הפשט לדרש באופן כללי, ומה הדרך הנכונה בלימוד המקרא למי שמתחיל (או בקריאת שמו"ת). תודה רבה ובשורות טובות!

לשואל, שלום וברכה! 1. על נושא הפשט והדרש נכתב הרבה, ואני ממליץ לעיין בספרו של אחי הרב שמואל אריאל 'נטע בתוכנו' חלק ב פרקים יב-יד ובהפניות שם. אכתוב כאן עיקרי דברים על היחס בין הפשט לדרש והצורה הנכונה ללמוד תנ"ך, וארחיב על שאלתך בעניין "שבעים פנים לתורה" בשאלות מציאותיות. 2. באופן כללי, הפשט הוא הרובד הראשוני שמשתמע מן המילים וההקשר, ללא תוספת של ידיעות חיצוניות והנחות מוקדמות, אלא אם כן הן מוכרחות על פי השכל הפשוט. ייתכן שמישהו יעדיף לוותר על המילים האחרונות ולומר שהפשט הוא ללא שום הנחה קדומה וידיעה חיצונית. אך ניטול לדוגמה את הפסוק על פרשת המרגלים בספר דברים (א,כח): "אַחֵינוּ הֵמַסּוּ אֶת לְבָבֵנוּ לֵאמֹר עַם גָּדוֹל וָרָם מִמֶּנּוּ עָרִים גְּדֹלֹת וּבְצוּרֹת בַּשָּׁמָיִם". האם הפשט הוא שהמרגלים דיווחו שהם נשאו עיניהם השמיימה וראו ערים גדולות ובצורות?! (ואם אכן כך - למי זה מפריע להיות בארץ תחת הערים הללו?...). ברור, במקרה זה, שהפשט הוא כדברי חז"ל (חולין צ ע"ב) שזוהי לשון גוזמה. הוי אומר, הפשט איננו רק "קריאה צמודת טקסט ללא הנחות מוקדמות", אלא קריאת הטקסט צריכה להפעיל גם את השכל הישר. אכן, הצטיידות זו בשכל הישר פותחת פתח לצורות שונות של קריאה, ומה שבעיני אחד הוא הנחה מוקדמת הכרחית - אינו נראה כך בעיני זולתו. כדוגמה, האם המעמד בהר גריזים והר עיבל (יהושע ח) היה "בַּיּוֹם אֲשֶׁר תַּעַבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן" (דברים כז,ב) ממש, או שסדר הדברים בספר יהושע מאלץ להסביר את ה"יום" כמשך זמן מורחב (ראה רד"ק ביהושע ח,ל לעומת האברבנאל שם). הדרש הוא רובד נוסף. הקב"ה גנז בתורתו רבדים שונים של קריאה ושתל בפסוקים רמזים לעניינים נוספים שמעבר לפשט הראשוני. אם על ידי תוספת אות או מילה מיותרת, או שימוש בצורת ביטוי חריגה, וכיוצא בזה מהמידות שהתורה נדרשת בהן. זהו מה שאנחנו פוגשים בדרך כלל בגמרא, ואין זה סותר לכך ש"אין מקרא יוצא מידי פשוטו". הדרש מוסיף על הפשט ולא מבטל אותו (בדרך כלל, וראה יבמות כד ע"א: "אף על גב דבכל התורה כולה אין מקרא יוצא מידי פשוטו, הכא אתאי גזרה שוה אפיקתיה מפשטיה לגמרי"). ראה למשל ברשב"ם, שנחשב מ"גדולי הפשטנים", שכתב בקטע מפורסם בתחילת פרשת וישב (בראשית לז,ב): "ישכילו ויבינו אוהבי שכל מה שלימדונו רבותינו כי אין מקרא יוצא מידי פשוטו, אף כי עיקרה של תורה באת ללמדנו ולהודיענו ברמיזת הפשט ההגדות וההלכות והדינין על ידי אריכות הלשון ועל ידי שלשים ושתים מידות של ר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי ועל ידי שלש עשרה מידות של ר' ישמעאל. והראשונים מתוך חסידותם נתעסקו לנטות אחרי הדרשות שהן עיקר, ומתוך כך לא הורגלו בעומק פשוטו של מקרא... וגם רבנו שלמה אבי אמי מאיר עיני גולה שפירש תורה נביאים וכתובים נתן לב לפרש פשוטו של מקרא, ואף אני שמואל ב"ר מאיר חתנו זצ"ל נתווכחתי עמו ולפניו והודה לי שאילו היה לו פנאי היה צריך לעשות פרושים אחרים לפי הפשטות המתחדשים בכל יום". חלק מדרשות חז"ל נועדו רק לבסס מסורת קדומה שהייתה בידם, וחלק מדרשותיהם נועד לברר כעת מן הפסוקים מה הדין במקרה פלוני ופלוני, וחכמינו דקדקו מן הפסוקים את המשתמע לגבי הפרטים שרצו ללמוד מהם. 3. לשאלה איך כדאי להתחיל בלימוד המקרא, לענ"ד הבסיס הוא רש"י. בעיקרו זהו פירוש פשטי, ומי שמדקדק בו יראה ברכה מרובה בהבנת הפשט. הוא שילב גם מדרשות חז"ל הקרובות לפשט, כדבריו בבראשית ג,ח: "יש מדרשי אגדה רבים... ואני לא באתי אלא לפשוטו של מקרא ולאגדה המישבת דברי המקרא דבר דבור על אופניו", ובנושאים הלכתיים הלך בעקבות התורה שבעל פה. אפשר לומר שזהו בסיס הידע היהודי של החומש. אחרי שמכירים את רש"י אפשר להתרחב לפי נטיית הלומד גם לפרשנים אחרים, ואפשר בכל שנה לבחור מפרש אחר. 4. מכאן לשאלתך הקשה כיצד ניתן להבין את "שבעים פנים לתורה" ביחס לשאלות עובדתיות שהיו, כגון גילה של רבקה בשעת המפגש עם עבד אברהם. בגמ' בגיטין ו ע"ב נדונה מחלוקת אמוראים על מעשה פילגש בגבעה, מה הייתה סיבת הכעס של האיש על פילגשו, ואומרת הגמרא: "ואשכחיה ר' אביתר לאליהו, א"ל: מאי קא עביד הקדוש ברוך הוא? א"ל: עסיק בפילגש בגבעה. ומאי קאמר? אמר ליה: אביתר בני כך הוא אומר, יונתן בני כך הוא אומר. אמר ליה: ח"ו, ומי איכא ספיקא קמי שמיא? אמר ליה: אלו ואלו דברי אלהים חיים הן: זבוב מצא ולא הקפיד, נימא מצא והקפיד". כלומר, שני האמוראים כיוונו לצדדים מסוימים של האמת העובדתית. כמובן, לא בכל מחלוקת ניתן להציע פשרה כזאת. אכן, יש מחכמי ישראל ששללו את האמירה "אלו ואלו דברי אלוקים חיים" לגבי מחלוקת עובדתית. כך אומר רש"י בכתובות (נז ע"א ד"ה הא קמ"ל), שבמחלוקת בין חכמים מה הסברה בדין מסוים "אלו ואלו דא"ח", אבל במחלוקת בין תלמידים מה אמר רבם בדין מסוים "חד מינייהו משקר" (בטעות, כמובן), ואין כאן "דא"ח". הרחיב על כך רבי רפאל בירדוגו ("המלאך רפאל") בהקדמת ספרו 'מי מנוחות' (מהדו' ירושלים תשסט עמ' מא), בביקורת על דרשנים המציעים אפשרויות שונות של פירושים: "בדורות האלו... לא הספיק להם פשטי הכתובים, שזה בעיניהם קל... ראו הדורות להציע בכתובים דקדוקים וקושיות ולפרש באורך וברוחב, ומתוך הדחק... יוצאים קצת מן הפשט, ואין לחוש לזה, לפי היסוד שבידינו 'שבעים פנים לתורה'... ועם כי, לקוצר דעתי, דבר גלוי הוא שריבוי הפנים לא יקובלו כולם שיוכל לומר שכולם אמת אלא כשלא יכחישו זה את זה... אבל בסיפורי התורה והנביאים, אם מכח הדקדוקים יפרש המפרש שכך היה המעשה, אם יאמר שניים ושלושה דרכים... כמו שעושה מהר"ם אלשיך ז"ל וזולתו, על כל פנים אין אמת מהם אלא אחד, והאחרים שקר, שאם המעשה כך היה - לא יתכן שיהיה באופן אחר, כי מעשה אחד הוא, ולא על כיוצא בזה אמרו 'שבעים פנים לתורה'. ולזה אין ראוי לאדם בסיפורי התורה הקדושים להרבות בדרכים, כי כל שיהיה מתקרב אל הפשט - הוא העיקר והוא האמת, ולמה זה הבל ייגע לצאת חוץ מן הפשט ולכתוב מה שלא היה, בשביל שיבוא דקדוק אחד נכון?" (ייתכן שביקורתו נאמרה דווקא כלפי דרשנים מן האחרונים, שעקב המודעות לריבוי האפשרויות לא התאמצו לברור מהן את הברורה ביותר בפשט). גישה שונה עולה מתוס' רבנו פרץ (ערובין יג ע"ב), שעסק במפורש בשאלתך ותשובתו צריכה תלמוד. אלו דבריו: "אלו ואלו דברי אלהים חיים. ואם תאמר, גבי איסור והיתר היכי שייך לומר אלו ואלו דברי אלהים חיים? אם הוא אסור - אינו מותר, ואם הוא מותר - אינו אסור! ואומר מורי רבנו פרץ נוחו עדן דמצא בתוס' הר"ר יחיאל דאיתא במדרש [תהלים יב] דהקב"ה שנאה התורה למשה בארבעים ותשעה פנים מותר ובארבעים ותשעה פנים אסור, אמר משה להקב"ה: מה אעשה? א"ל הקב"ה: הלך אחר רוב חכמי הדור; אם רוב חכמי הדור מסכימים להיתר - יהא מותר. ומכל מקום קשה ממעשים שכבר היו, כגון ממזבח, דחד מוכח מקרא דהיה ששים וחד מוכח מקרא דהיה עשרים, והתם היכי שייך לומר אלו ואלו דברי אלהים חיים, דהא ליכא למימר 'הלך אחר רוב חכמי הדור', דהא לא היה אלא בחד ענינא! וי"ל... אלא חד מוכח מקרא דבדין היה לו להיות הכי וחד מוכח מקרא דבדין היה לו להיות הכי, והא דקאמר אלו ואלו דברי אלהים חיים, פירוש דמתוך הפסוקים יש משמעות למידרש כמר וכמר, אבל ודאי לא היה אלא בענין אחד". הוא עונה שעובדתית היה משהו מסוים, ובכל זאת, מאחר שמהפסוקים יש אפשרויות שונות של הבנה מה היה, כל האפשרויות האחוזות בפסוק הן "דברי אלוקים חיים". מדוע? אפשר להסביר את דבריו במובן מינימלי, שאלו ואלו פירושים אפשריים לדברי אלוקים חיים, אע"פ שהאחד נכון והאחד לא ואיננו יודעים להכריע. אולם מהשוואה לדבריו לעיל על מחלוקת בהלכה, שבה "אלו ואלו דא"ח" משמעו שיש צד נכון בכל דעה, משתמע שכוונתו לומר זאת גם לגבי מחלוקת על אודות סיפורי התורה, שיש צד אמת בכל דעה, מפני שהתורה נכתבה בכוונה תחילה באופן שיכיל ויאפשר את ההבנות השונות הללו. מה פשר הדבר? ניתן להבין זאת בכמה דרכים (וראה בשושנים לדוד מגילה פ"ד מ"ט, שכתב ששבעים הפנים כולם אמת על דרך הסוד, וראה בסגנון אחר בפחד יצחק, אגרות וכתבים סי' ל). עיקרו של דבר הוא שמטרת התורה איננה ללמד היסטוריה אלא להביע תכנים. לכן, אמנם במעשה הממשי עלי אדמות החומר מוגבל להופיע רק בצורה מסוימת, אבל כל רעיון שמביע חכם מחכמי ישראל הדבק בתורה וחותר לאמיתתה, ואותו חכם סבור שרעיון זה גנוז במעשה המסופר בתורה - יש בו צד של אמת, והוא חלק מכוונתו של נותן התורה. ניקח כדוגמה את הפסוק (שמות ב,ה): "וַתֵּרֶד בַּת פַּרְעֹה לִרְחֹץ עַל הַיְאֹר וְנַעֲרֹתֶיהָ הֹלְכֹת עַל יַד הַיְאֹר וַתֵּרֶא אֶת הַתֵּבָה בְּתוֹךְ הַסּוּף וַתִּשְׁלַח אֶת אֲמָתָהּ וַתִּקָּחֶהָ". ופירש רש"י: "את אמתה - את שפחתה. ורבותינו דרשו לשון יד, אבל לפי דקדוק לשון הקודש היה לו להנקד אמתה מ"ם דגושה. והם דרשו את אמתה את ידה, שנשתרבבה אמתה אמות הרבה". אז מה יש לנו כאן? פירוש פשטי המתאים לניקוד, ופירוש חלופי מדרשי שאינו מתאים לניקוד, וגם מצריך נס שלא נכתב במפורש. כתב על כך רבנו בחיי (במדבר יא,טו): "כי האותיות כשאינן מנוקדות סובלות כמה כוונות ומתחלקות לכמה ניצוצות, ומפני זה נצטוינו שלא לנקוד ספר תורה, כי משמעות כל מלה ומלה לפי הנקוד ואין משמעותה עם הנקוד כי אם ענין אחד, ובלתי נקוד יוכל האדם להבין בה כמה ענינים נפלאים רבים ונכבדים, והבן זה, תצטרך אותו בהרבה מקומות, כגון... 'ותשלח את אמתה ותקחה', שהוא לשון שפחה, ואנו יכולים לקרוא 'אמתה', מלשון: (דברים ג, יא) 'באמת איש', וכן הבינו אותה רז"ל במדרשם". הוי אומר: אסור לנקד את ספר התורה, כדי לאפשר גם את הקריאה הזו! אז מה באמת היה? שפחה או יד? ה"אמת" איננה רק מה שניתן היה לצלם בסרט; האמת היא מה שבשורש הדברים. ייתכן שחכמינו לא התכוונו לומר שבפועל אכן שלחה את ידה, אלא שהכתוב (שאינו מנוקד, וגם מחליף את "נערותיה" שבתחילה ב"אמתה" שבסוף) כולל גם את האפשרות הזו, כדי להשמיע שבת פרעה הייתה מוכנה כל כך לסייע למשה עד כדי לעשות זאת בעצמה, או שרצון ה' בדבר היה כה מוחלט עד כדי שאפילו הייתה ידה מתארכת אילו היה צורך בדבר; אבל בפועל, בעולם הפיזי, זה הסתדר בצורה יותר פשוטה על ידי שפחה. ואולי מתברר כאן גם שיש קשר מילולי בין אמת היד לבין "אמה" כשפחה, הפועלת כמעין יד ארוכה של האדון, ואם כן כבר אין הבדל בין אמה זו לאמה אחרת. הכתוב ביטא את שליחת השפחה בסגנון של ידה של בת פרעה ממש. בדוגמה של רבקה שציינת, יש מקורות חלוקים בדברי חז"ל האם הייתה בת שלוש או בת ארבע עשרה (תוס' יבמות סא ע"ב ד"ה וכן). חילוקי הדעות קשורים למכלול של שאלות בפשט ספר בראשית. מפורש בכתובים ששרה ילדה את יצחק בגיל 90 ונפטרה בגיל 127, כלומר, כשיצחק היה בן 37. כתוב גם שיצחק נשא את רבקה בגיל 40. מסדר הפרשיות של עקדת יצחק והבשורה לאברהם על לידת רבקה (בראשית כב) אפשר להבין שהיא נולדה בסמיכות זמנים למעשה העקדה, ובסמוך לכך נפטרה שרה (ואם לא כן - האם ספר בראשית מדלג בשתיקה על עשרות שנים מחיי אברהם ושרה?). אם כן, השאלה בת כמה הייתה רבקה בנישואיה קשורה לשאלה בן כמה היה יצחק אבינו בשעת העקדה, והאם פטירתה של שרה אימנו קשורה לעקדת יצחק. מעבר לשאלה העובדתית עולה כאן השאלה מה טיבו של ניסיון העקדה במשולש אברהם - שרה - יצחק. האם הניסיון היה רק לנכונותו של אברהם, או גם להתמסרותו של יצחק, ובפטירתה בפועל של שרה. מסתבר שהדיון על גילה של רבקה קשור גם להגדרתה כ"בתולה", האם בסביבה הארמית שחייתה בה זה מוכיח על גיל צעיר מאוד. אם כן, ניתן לומר שאין כאן אלא ויכוח פרשני-עובדתי, לכל צד יש נקודות אחיזה בכתובים וכל חכם עושה כמיטב יכולתו ושיפוטו להגיע לחקר האמת האחת, אבל בסופו של דבר האחד צודק והשני לא. וניתן גם לומר אחרת: שהעמימות בספר בראשית שמאפשרת את צורות הקריאה השונות נועדה לאפשר את המגוון הזה. שגם אם בפועל יצחק היה ילד בעקדה, הוא הבין את שלפניו ושיתף פעולה בגבורה. וגם אם רבקה הייתה בת ארבע עשרה, היא הייתה במלוא תמימותה וטהרתה כבת שלוש, ואפילו בגיל כזה הייתה בה מידת הכנסת האורחים הדרושה לסייע כך לעבד אברהם וגמליו. האמת, אם כן, שאבותינו הקדושים ואמותינו הקדושות היו במלוא קומתם הרוחנית כבר מגיל צעיר, וזהו הטבע שהוטבע בנו, ואנחנו יכולים לחנך לאור דמותם גם את ילדינו בני השלוש למידת הכנסת אורחים. זו האמת הכי אמיתית, והיא עיקרית לעומת השאלה המשנית מה בדיוק קרה בארם נהריים לפני 3700 שנה.