שלום לכבוד הרב המשיב. שאלתי היא כללית בנוגע להעברת המסורת. א. בגמרא ישנם תירוצים שנראים דחוקים למשל "תברא", "חסורי מחסרי והכי קתני" שבו מוסיפים למילות המשנה קטעים משמעותיים שהופכים את משמעות דברי המשנה. "הכא במאי עסקינן", שמצמצם את משמעות המשנה למקרה פרטי וקיצוני. באמצעות תשובות אלה, אפשר לתרץ כל קושיה. ב. גם על הלכה למשה מסיני, שאמורה להיות מסורת מדוקדקת, יש לפעמים מחלוקת. האם זה אומר שבהעברת המסורת היו ח"ו שיבושים? בתודה מראש עזרא

שלום וברכה עזרא, ישר כח על השאלות החשובות! א. אכן לפעמים התירוצים שבגמרא נראים במבט שטחי דחוקים בכוונת המשנה. אך כאשר מעיינים בכל סוגיא היטב ניתן לראות שהתירוצים דווקא מתיישבים על הלב. צריך להבין שרבי יהודה הנשיא שערך את המשנה עשה עבודה מורכבת ביותר, וכלל את כל עיקר התורה שבעל פה בתוך משניות קצרות, באופן שהתלמידים יוכלו לשנן ולזכור בעל פה. תוסיף את העובדה שדור אנשי המשנה היו ברמה גבוהה ביותר והבינו את כוונת המשנה בפשטות, ואילו בדורות הבאים אנו זקוקים להעמיק יותר כדי לעמוד על כווננתיו ורמזיו של רבי יהודה הנשיא. זה לשון רבינו בחיי (שמות לד כז): "ואחרי כן נתמעטה החכמה וקצרו הלבבות ועמדו רבינא ורב אשי וחברו התלמוד שהוא פירוש המשנה, כי לרוב חכמת רבינו הקדוש וחכמת בני דורו היה פירוש התורה אצלם מבורר ופשוט מתוך המשנה, ואצל דורות רבינא ורב אשי היה עמוק וסתום מאד, ומזה אמרו בתלמוד על המשנה: (ברכות יג ב) חסורי מחסרא והכי קתני, שאין הכוונה להיות המשנה חסרה כלל חלילה, אבל הכוונה שהיא חסרה אצלנו מפני חסרון שכלנו מפני שאין אנו מגיעים לעומק חכמת דור של חכמי המשנה, ולפיכך עשו רבינא ורב אשי פירוש על המשנה והוא התלמוד ובארו ספקות המשנה והאריכו לשונם על לשון המשנה העמוק והסתום". ב. אין מחלוקת בהלכות שנמסרו למשה מסיני (הקדמת הרמב"ם למשנה, וראה שו"ת חות יאיר סי' קצב ואשל אברהם מבוטשאשט סי' לב). הרחבה: א. מה פירוש חסורי מחסרא? נאמרו כמה דרכי הבנה לתירוץ 'חסורי מחסרא' בדברי המפרשים. נזכיר את ההסברים העיקריים: 1. באופן פשוט הכוונה בתירוץ 'חסורי מחסרא' היא שחסרים במשנה כמה מילים שצריך להשלים במשנה. זאת מפני שלמדו משניות בעל פה ונשתכחו כמה מילים. רבי יהודה הנשיא לא רצה לשנות מהגירסא שנשנתה בעל פה על ידי התלמידים, וסמך על הלומדים שידעו להשלים את החסר (רבי יוסף קארו ב"כללי הגמרא" על הספר "יבין שמועה"). 2. באמת אין חסרון במשנה ואם מעמיקים ניתן להבין את החיסרון במשנה עצמה (רבינו בחיי שם). 3. על פי פנימיות התורה יש עניינים שצריך להסתיר אותם, ולכן הדברים נאמרו בכוונה בצורה של 'חסורי מחסרא' ובאופן מוסתר (פנים יפות שמות פרק יג פסוק יד בשם האר"י ז"ל). 4. אין חסרון בדברי המשנה עצמה שנשנתה כתנא מסוים. אך בעלי הגמרא הסבירו שחסרות כמה מילים כדי להתאים את המשנה לדעת תנא אחר שהלכה כמותו (רבי ישראל משקלוב בהקדמתו לפאת השולחן בשם הגר"א). ראה בסמוך שהרחבנו בתירוץ זה, והבאנו מקורות נוספים שכתבו כעין זה. כמה מהמפרשים ביארו שלא כל החסורי מחסרא הם באותה משמעות ולפעמים הוא מתפרש כך ופעמים מתפרש כך, ויתכן גם הבדל בין 'חסורי מחסרא והכי קתני' לבין 'חסורי מחסרא והכי קאמר' (ראה למשל ריטב"א בבא בתרא יג: ד"ה 'אילימא', תוספות שבת קב. ד"ה 'רב אשי', מלמד להועיל ח"ג סי' סא). הרי לנו כמה ביאורים בדברי המפרשים לתשובה 'חסורי מחסרא' שבגמרא. על פי הסברים אלו נראה שניתן להבין גם את שאר סוגי התירוצים שבגמרא שהזכרת בשאלתך. דחקו בכוונת המשנה כדי להעמיד את ההלכה והסברא : חידוש גדול מצאנו בדברי המאירי (וכעין זה בכמה ספרים נוספים כדלקמן). לדעתו באמת התירוצים הדחוקים שבגמרא אינם הביאור הפשט של המשנה, אלא שהאמוראים לא יכלו לחלוק על דברים מפורשים שבמשנה, ולכן ביארו את דברי המשנה באופן שיתאים לסברתם. וז"ל המאירי (בית הבחירה, מסכת אבות פתיחה): "ועם כל זה נתמעטו הלבבות מרוב הצרות והוצרכו האחרונים לחבר אחריו דרך ביאור והרחבה ולפעמים דרך סתירה ותיקון כשהיו חכמי הדור מסכימים לכך ממה שרואים בו קושיא חזקה כמ"ש במסכת יום טוב ל"א א' אמר שמואל אין מביאין עצים אלא מן המכונסים בקרפף והקשו והא אנן תנן מן הקרפף כלומר ואפי' מן המפוזר ותירצו מתני' יחידאה היא וכן אמרו סמי מכאן כך וכך וכן אמרו פרת חטאת אינה משנה וכן בפרק החולץ מ"ג א' על משנת מסרק של פשתן שנטלו שניו האמורה בטהרות מסכת כלים פי"ג מ"ח רבי יוחנן ור"ל דאמרי תרוייהו אינה משנה וכן תמיד איתמר חסורי מחסרא כו' וכן לאו תרוצי מתרצת לה תריץ ואימא הכי וכן הרבה כיוצא באלו כמו שנעשה היום אף אנחנו מראשינו וזקנינו הקודמים ועוברים לפנינו ועל ראשינו וכמ"ש דרך כלל מקום הניחו לנו כו' כלומר שאין השלימות נמצא בנבראים ואפי' במובחרים שבהם עד שלא יהיו אחרונים רשאין לחלוק עמהם בקצת דברים". עכ"ל. כעין דברי המאירי מצינו בתשובת הגאונים (מוסאפיה, ליק, סימן צט), וז"ל: "והרי אנו מפרשים לך דעתו של תנא זה ותוכן כונתו ואמתת מה שהיה סבור ואין אנו ערבים עכשיו שהדברים הלכה ודאי משניות הרבה יש שאינן הלכה ואנו מפרשים אותם אליבא דמאן דאתנון". עכ"ל. וכעין זה כתב ר' ישראל משקלוב (הקדמה לפאת השולחן בשם הגר"א) וז"ל: "והיה יודע כל חסורי מחסרא שבתלמוד בשיטותיו דלא חסרה כלל בסדר שסידר רבינו הקדוש המתניתין, ולאו אורחא שחיסר דבר רק דרבי ס"ל כחד תנא דאליביה סתמה ולא חסר כלל אליביה וגמ' ס"ל כאידך תנא ואליביה קאמרה הגמ' חסורי מחסרי והכי קאמר. והי' דורש ע"פ חמוקי יריכיך ר"ל ר"ת חסורי מחסרא וה"ק ירכיך מה ירך בסתר אף ד"ת בסתר שבנסתרים גדולת דרכי התורה שבע"פ". עכ"ל. דבריו הובאו בשו"ת מלמד להועיל (ח"ג אבן העזר וחושן משפט סימן סא) והוסיף שלא בכל חסורא מחסרא אמר הגר"א כך, כי באמת יש מקומות שחיסר התנא כמה מילים ע"ש. ובספר בינת מקרא לר' מנשה מאיליא תלמיד הגר"א כתב: "ושמעתי מפה קדוש הגאון החסיד נ"ע מהר"ר אלי' מווילנא זללה"ה שהרבה להסביר טעותי הסוברים שהדרש יפרש פשט הכתוב... והוסיף עוד אומץ שאף במשנה יש פשט ודרש". אך ראה מה שהביא הקול מבשר לגר"מ ראטה (ממש בסוף הספר, חלק ב) בשם ערוך השולחן שדחה דבריו בתוקף. ובספר קובץ שעורים (בבא בתרא אות תרלג) כתב דברים דומים בשם הגר"ח הלוי מבריסק וז"ל: "וקשה איך פסקינן הכא הילכתא כרב נגד המשנה, וד"ז שאלתי מכר' מו"ר הגר"ח הלוי זצ"ל מבריסק, והשיב, דבאמת גם אמורא יש בכוחו לחלוק על תנא, והא דמותבינן תיובתא מתנאי לאמוראי, הוא משום דאמורא אינו חולק על תנא, ואילו ידע דברי התנא לא היה חולק עליו, אבל במקום שחולק להדיא, אפשר להיות הלכה כמותו עכ"ד, ונראה מוכח כן ממה שנמצא בגמ' בכמה מקומות שאמרו האמוראים על משנה זו אינה משנה, וז"ל רב שרירא גאון באגרתו, והיכא דמשכחינן במתניתין מילתא משבשתא, וצריכא למסמי מינה מידי דאית בה קושיא ולא סליק, אמרינן סמי מכאן כך וכך, כי הנך דאותו ואת בנו דאמרינן אמר ר' יוחנן פרת חטאת אינה משנה עגלה ערופה אינה משנה, אלמא אי סלקא מתניתין ולא סלקא מברייתא, ואף מסברא דחינן מתניתין כולה...". עכ"ל. וכעין זה כתב הגרמ"ש גלזנר בהקדמה לספרו דור רביעי, וז"ל: "דע כי לעולם הסברא הישרה היתה הגבירה שא"א להסירה מממשלתה, וכדי לקיים את הסברא שא"א להכחישה, נדחקו בלשונות הקדמונים שהיו מורים לכאורה להיפך. כן היה תמיד מימות המשנה ולהלאה. כן אנו רואים שעשו חכמינו ז"ל בעלי התלמוד עם המשנה והברייתא, מאחר שלא היה להן רשות לחלוק עליהן, אם נמצא בהן סתירה למימרא דאמורא, ותירצו חסורי מחסרא וכו', או נעשה כמי שאומר וכו' ונכנסו בדחוקים בלשונות המשנה כדי להעמיד סברתם הישרה והברורה להם. עכ"ל. וכעין זה כתב הבית ישי לג"ר שלמה פישר (דרשות סי' טו ד"ה ובזה) וז"ל: "ובזה תבין עניין הדוחקים והאוקימתות שעושים האמוראים כשמקשים עליהם מדברי התנאים, שרבים תמהו על זה. דהואיל והאמוראים יודעים שהאמת עמהם, ורק האיסור לחלוק הוא העומד בפניהם, לכן דוחקים בלשון התנאים להתאים דבריהם עם האמת". )איברא דהרי"ף והרמב"ם נוהגים לדחות אוקימתות ודוחקים אלו מהלכה. וכלל בידם, דאשינויי ודחויי לא סמכינן. אבל בעלי התוספות והמרדכי והרא"ש וסייעתם לא הסכימו לזה...). וכך נוהג החזו"א בעצמו עם לשונות הראשונים. עכ"ל. וכעין זה כתב השרידי אש (ח"ד, עמ' רלז-רמא): "האמוראים נהגו במשנה כמו במקרא ופירשוה גם בדרך הדרש... לאמוראים לא היה כוח זה של הכרעה עצמית. הם היו כפופים למשנה, ולא נשארה להם דרך אחרת אלא הפרשנות. אבל פרשנות זו אינה פרשנות במובנה המצומצם, כלומר פרשנות מילולית לשונית וסגנונית, אלא פרשנות מסבירה ומרחיבה, פיתוח הרעיונות העיקרים והיסודות החבויים או רמוזים במשנה, פרשנות שתכליתה היא להכשיר את ההלכה המסורה בשביל השימוש המעשי, להפעילה בכל שטחי החיים, לכל מסיבותיהם ולכל מאורעותיהם... המשנה שימשה לאמוראים נקודת מוצא לכל העיונים והדיונים שבחקירת ההלכה. לא הכריעו שום דבר הלכה למעשה אלא אם מצאו לו משען וסעד במשנת התנאים. ואם הדברים לא נתפרשו במשנה, דרשו ומצאו אותם רמוזים בלשונה או חבויים בקמטי סיגנונה. שפת המשנה הנפלאה בקיצורה ועסיסיותה גם יחד הסתגלה לכך, להיות נדרשת בדקדוקי תיבות ואותיות... היחס הכללי אל המשנה מיום שנחתמה... יחס דומה ממש ליחס התנאים אל המקרא... וכשם שנהגו התנאים להסמיך את הלכותיהם אל הקרא (אסמכתות), כך נהגו האמוראים להסמיך מה שנתחדש בבית מדרשם אל המשנה (ר' יעב"ץ ח"ו 216). הפרשנות למשנה שימשה להם לאמוראים כלי להביע את דעותיהם במקצוע הדת והמשפט... אין בדרך זו משום הערמה פרשנית, שרוצים להכניס ערכים חדשים לתוך כלים ישנים כדי להאציל עליהם הוד קדומים, אלא יש כאן אמונת אומן, שהכל רמוז בתורה ובמשנה. כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש". עכ"ל. אף שהבאנו כאן כמה מקורות האומרים דברים דומים, בכל זאת המעיין יראה שאין דבריהם זהים. אך המכנה המשותף ביניהם הוא שהגמרא אמרה תירוצים דחוקים כדי ליישב את המשנה עם ההלכה והסברא, אף שאינו הפשט הפשוט במשנה. כוונת הגמרא לפעמים לומר עיקרון וצריך להעמיד את ההלכה באופן מסוים כדי שלא יסתור כלל אחר הרבה מהתירוצים הדחוקים בגמרא ניתן להבינם על פי ההסבר הפשוט הבא: המשניות וברייתות או אמוראים קובעים הלכה מסוימת ובאו לומר עיקרון מסוים. לעתים צריך להעמיד את ההלכה באוקימתא מסוימת כדי שלא יסתור דין אחר מסיבה אחרת שאינו מענינו של הברייתא. נביא כאן דוגמא אחת, והמעיין יראה שזה שכיח מאד בש"ס. בגמרא (בבא בתרא יט:) מובאת הלכה שאמר שמואל, שרקיק אינו ממעט בחלון. כלומר, כאשר מניחים רקיק (סוג של עיסה) בחלון, הוא אינו מהווה חציצה להפסיק את טומאת המת שלא יעבור מחדר לחדר. הטעם הוא משום שאדם עשוי לקחת את הרקיק כדי לאכול וממילא הוא לא בטל לחלון. הגמרא שם שואלת שבכל מקרה רקיק אינו מפסיק את הטומאה בין החדרים שהרי הוא מקבל טומאה, וכל המקבל טומאה אינו חוצץ בפני הטומאה. תשובת הגמרא היא שמדובר ברקיק שעשוי ממי פירות ואינו מקבל טומאה. שוב הגמרא שואלת על שמואל מברייתא: "קופה מלאה תבן וחבית מלאה גרוגרות המונחים בחלון רואין כל שאילו ינטלו ויכולין תבן וגרוגרות לעמוד בפני עצמן חוצצין ואם לאו אין חוצצין". משמע מהברייתא שאם התבן עומד בפני עצמו הוא חוצץ בפני הטומאה, אף שלא מבטלים אותו שם, שהרי הוא מתאים לשימוש למאכל בהמה או לטיט או להיסק? ותשובת הגמרא שמדובר בתבן רקוב, עם קוצים ורטוב כך שאינו ראוי לכלום. כך מובאים בהמשך הגמרא עוד תירוצים כאלו. לכאורה תירוצים אלו דחוקים ביותר? אלא שבאמת אין כאן דוחק, משום שהגמרא באה להגיד כלל מסויים, למשל שמאכל שאינו עומד בפני עצמו בחלון אינו חוצץ בפני הטומאה. וכדי שזה לא יסתור את הכלל האחר שקבע שמואל שאם החפץ שמניחים בחלון ראוי למשהו, הוא אינו בטל, ואינו חוצץ בפני הטומאה, צריך להעמיד את הברייתא באוקימתא מסוימת. ואף אל פי כן אין בכך דוחק כי אין זה עיקר החידוש של הברייתא, אלא הברייתא באה לומר כלל אחר. ב. דעת הרמב"ם (ממרים א ג) שאין מחלוקת בהלכה למשה מסיני. ואחרים חולקים (רמב"ן השגות לספר המצוות שורש א). והאריכו האחרונים בדבר. ראה חוות יאיר (קצב) תורת נביאים למהר"ץ חיות (מאמר תורה שבעל פה). וז"ל האשל אברהם מבוטשאטש (סימן לב): "ואולי מה שכתבו הפוסקים דאי אפשר להיות פלוגתא במה שהוא הלכה למשה מסיני, (במקום אחר כתבתי, שבתשובות חות יאיר [סימן קצב עמוד קב, א] יש שקלא וטריא בזה [שהביא מה שכתב הר"מ בפירוש המשנה בהקדמת סדר זרעים דבהלכה למשה מסיני לא שייך פלוגתא והעיר על זה מכמה דוכתי] ואיני זוכר מה כתב שם), היינו רק מצד כי לא תשכח גו' וכמו שתורה שבכתב נכתבה כדי שלא תשכח כן תורה שבעל פה מסובב עליה שמירה מלישכח ... ואולי ע"י זה יש פלוגתא דרש"י ור"ת בתפלין, מצד שמכל מקום אין ע"י זה מניעה מקיום כההלכה שהרי אפשר להניח שתיהן או לסמוך אסוגיא דעלמא כו', משא"כ פלוגתא שיש על ידיה גרם מניעה מקיום מצוה כהלכה זה אי אפשר להיות בהלכה למשה מסיני מצד כי לא תשכח גו'. עכ"ל. וראה באנציקלופדיה תלמודית (כרך ט, 'הלכה למשה מסיני' אות ב). בכל אופן לעניין שאלתך אם זה אומר שבהעברת המסורת היו ח"ו שיבושים - גם אם יש מחלוקת בהלכה למשה מסיני, אין זה אומר שיש שיבוש או ספק במסורת, כיון שבעיקרי האמונה וההלכה יש מסורת ברורה ואין בהם ספק ורק בענפי הלכות מסויימות יש מחלוקת בהלכה למשה מסיני, וזה ככל ההלכות שיש בהם מחלוקת. כל טוב!