ראיתי בתשובה קודמת שהרב כתב שהסיבה שהרב שפירא לא התחשב בדעתו של הרב ליכטנשטיין היא כי הרא"ל צעיר בכעשרים שנה מהרא"ש. לפי דברי הרב הרי שבכל מחלוקת בין תלמידי חכמים עלינו לבוא ולבדוק את גילאי הרבנים החולקים, וכן ששמא מזמן לזמן לשנות את דרכנו ההלכתית לפי גילאי הרבנים באותה תקופה? ואולי אפשר לומר שדעותיהם של הרב שפירא והרב ליכטנשטיין חלוקות בעניין ואשרינו שישנם בדורנו שני תלמידי חכמים אלו, הן בתורה והן במידות, ומי אשר מסתמך על דעת אחד מהם ודאי נתלה באילן גבוה ויש לו על מי שיסמוך?

בכ"ז אדר ב' תשס"ה הקדשתי את רובו הגדול של הטור "רביבים" בעיתון "בשבע" לסוגיה זו, אם יוותרו לך אח"כ שאלות תוכל לשאול. וזה מה שכתבתי אז: שאלה: מדברי הרבנים שסוברים שחייל חייב לסרב לפקודת פינוי ישובים, משמע כאילו דעתם היא היחידה ואין דעה אחרת. והרי ידוע שיש רבנים שסוברים שמותר לקיים פקודה זו, ומדוע אין מזכירים את דבריהם. האם אין בכך זלזול באותם הרבנים כאילו דעתם אינה לגיטימית, והלא שבעים פנים לתורה. וכך תמיד היה בישראל, שתלמידי חכמים הביעו את עמדתם, אלו אוסרים ואלו מתירים, ומדוע נדמה שהרבנים האוסרים להשתתף בפינוי מתעלמים מדברי המתירים. אכן לפי מידת חסידות נכון לומר את הדעה החולקת, אמנם לפי שורת הדין אין זה חובה, וכך נהגו בית שמאי, שלא הזכירו את דברי בית הלל שחלקו עליהם. אמנם מידת חסידות להזכיר את החולקים, וכך נהגו בית הלל. ומדברי חכמים למדנו שנכון ללכת בדרכם של בית הלל, שכך אמרו (עירובין יג, ב): "מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן - מפני שנוחין ועלובין היו, ושונין דבריהן ודברי בית שמאי. ולא עוד אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהן". אמנם נדמה שכך הוא כאשר לומדים את הסוגיה, אולם כאשר מורים הלכה למעשה, נוהגים גם רבים מההולכים בדרכם של בית הלל, לומר את דעתם בלא להזכיר את הדעה שנדחתה על ידם. במיוחד כלפי גדולי הרבנים שהורו כן אין לבוא כלל בטענה, שהרי אין מבני גילם מי שחלק עליהם (אינני כולל את אלה הסוברים שאין כלל מצווה לשרת בצבא). וגם בית הלל שהזכירו את דברי בית שמאי, מן הסתם היו במעמד שווה, שאף כי בית הלל היו מרובים יותר, בית שמאי נודעו כחריפים יותר. אבל לא מצינו שרב זקן וגדול הדור, שמורה הלכה למעשה, שיזכיר את דברי הצעירים שחולקים עליו. ובמיוחד שכך היתה דעת חביריו הרבנים, בני גילו. כך הורה הרב שלמה גורן זצ"ל, הרב ראשי לצה"ל והרב הראשי לישראל, והוא עצמו הורה בתקיפות עצומה, וחזר על כך שוב ושוב, שכל חייל וכל אזרח חייב לסרב להשתתף בכל פעילות של פינוי ישובים או מאחזים. וכך הורו הרב ישראלי זצ"ל, שעסק רבות בשאלות המדינה וההלכה, וכך הורה הרב קאפח זצ"ל. ואף הרב נריה זצ"ל, שלכולם ידוע עד כמה היה מחשיב את עניין האחדות, בלב כואב הורה שאסור לחיילים למלא פקודה זו. וכך גם מורים כיום רובם הגדול של הרבנים. עם זאת ברצוני לציין, כי במשך השנים האחרונות נשאלתי לפחות עשר פעמים במקומות שונים תוך כדי שיעור: האם תלמיד של הרב אהרן ליכטנשטיין שליט"א, ראש ישיבת הר עציון, ששמע ממנו שאין לסרב פקודה צריך בכל זאת לסרב פקודה, ואם לא יסרב האם יחשב כמי שאינו שומר תורה. ועניתי שאם הוא תלמידו ומזדהה עם דבריו, הרי שיש לו על מי לסמוך, שהרב ליכטנשטיין הוא תלמיד חכם גדול, וכפי הנראה אף ממשיך בזה את דרכו של חותנו הגדול, הרב סלובייציק זצ"ל. אלא שמי שאין לו רב שמורה לו לקיים הפקודה, ובא לשאול כיצד לנהוג לפי ההלכה, הרי שעליו לנהוג כפי שמורים רוב רובם של הרבנים, שהם גם גדולים בחכמה ובמניין. וכאן יש לשאול לצד השני, האם הרבנים הסוברים שמותר לקיים פקודת עקירה מכבדים את דעת הסוברים שצריך לסרב. האם הם מודים שגם דעתו של מרן הרב שפירא שליט"א שחייבים לסרב היא דעת לגיטימית לפי ההלכה. אם אכן הם סוברים שדעת מו"ר הרב שפירא שליט"א, והרב גורן זצ"ל וכל הסוברים כמותם היא דעת תורנית ראויה ולגיטימית, עליהם לעמוד על זכותם של החיילים הרוצים ללכת בדרכם, שכן אם לפי הבנת אותם החיילים כך ההלכה, אסור לכוף אותם לעבור על דברי תורה. בדומה לזה, בעת שמרן הרב קוק זצ"ל התיר את מכירת הקרקע בשמיטה לצורך קיום החקלאות והחקלאים בארץ ישראל, היו איכרים שלא סמכו על דברי הרב ולא הסכימו לעבוד בשמיטה. ורצו פקידי הברון מנהלי אגודת יק"א, לכוף אותם ולהכריחם לעבוד, ואיימו שאם לא יעבדו ינשלום מעל אדמתם. והרב קוק זצ"ל פנה אל פקידי הברון ובאר, שכל זמן שאין כפייה, הוא (שהיה המרא דאתרא של המושבות) יכול להורות את דעתו להיתר. אבל בשום אופן אין לכוף את האיכרים ללכת על פי דעתו, הואיל והם סומכים על רבנים שסוברים שאין לכך היתר. ואם תהיה כפייה להכריח את האיכרים לעבוד על פי הפסק שלו, הרי שכבר לא יהיה מדובר בספק בדברי חכמים, אלא בכפייה על דת, ואז יצטרכו האיכרים הללו לעמוד כנגד הכופים בכל כוח, ואף הוא יהיה צריך לעמוד לצידם (אגרות ראיה ח"א, אגרות: רלז, רנד, רנה). ובמענה לשואל, עד שאתה שואל אם מזכירים את דברי המעטים המתירים לקיים פקודת פינוי, תשאל אם המתירים מוכנים בכלל להכיר בדעת האוסרים כדעה לגיטימית. שאם הם מכירים בזכותו של מרן הרב שפירא שליט"א, והרב גורן זצ"ל, לפסוק לאסור, הרי שהם צריכים כיום לקום ולטעון, שאף כי לפי דעתם הדבר מותר, מכל מקום אין לכוף שום חייל לקיים פקודה זו, מפני שגם הרבנים האוסרים דעתם לגיטימית, ואין להכריח את הסוברים כמותם לנהוג כדעת הרבנים המתירים. ואם יכריחום, הרי שזו תהיה כפייה על דת. כך צריכים לעשות הרבנים הראשיים לישראל, ועימם מועצת הרבנות הראשית, ועמם הרב הראשי לצה"ל. ואם יטענו: הלא עמדת המסרבים לפנות תפורר את העם, תהרוס את הצבא ותחריב את המדינה. כאן כבר הגענו לאותה קנאות מגונה שאינה מאפשרת לעשות שלום בישראל ובין תלמידי חכמים. שכן כולם, כולל הקנאים, מסכימים שגדול השלום, ואף ראוי לשנות ולהתפשר מעט בשביל השלום. אלא שתמיד תמיד יש לקנאים הקיצוניים סיבה לומר שבמקרה זה דעת החולקים עליהם בטלה ומבוטלת, ואם חס ושלום יעשו כדברי החולקים עליהם - יחרב העולם. ולכן תמיד אי אפשר לעשות עמהם שלום. ובכלל עלינו להיזהר שלא להגזים, גם אם כולם יקיימו את הפקודה המרושעת, וגם אם כולם יסרבו, המדינה לא תחרב. כל זה רחוק מאוד ממלחמת אחים. וכאשר צועקים ומזהירים מחורבן ומלחמת אחים שלא בזמן, בסוף כאשר באמת צריכים לצעוק, אין צועקים. וגם אם יצעקו, לא יאמינו. לפיכך צריך להיזהר מאוד שלא להוסיף ולא לגרוע. וכל המוסיף גורע".