בגמרא (אני חושב) יש כלל שאומר "החושד בכשרים לוקה בגופו". מה הכוונה בכלל זה, האם הכלל הזה מדבר רק על נושא מסוים (ואם כן, על איזה נושא?), או שהכלל הזה מדבר על הכל, לדוגמא אם אני חושד בפלוני שהוא גנב מחנות מסוימת, והוא נמצא לבסוף לא גנב?

הכוונה של הכלל שאין לך לחשוד באדם אם אין לך סיבות לחשוד בו. כמובן, אם נמצא לפניך אדם שאתה לא מכיר אל תשאיר את כספך גלוי, כי אסור לחשוד בו, אלא תסתיר אותו מתוך זהירות. בגמרא מסכת שבת (דף צז עמוד ב) לומד ריש לקיש ממשה רבינו שהחושד בכשרים לוקה בגופו. משה רבינו לכאורה חשד בישראל שלא יאמינו לו שבא לגאול אותם ולקה בגופו שידו הפכה למצורעת כשלג. הכלל הזה בא ללמד אותנו איך ראוי להתנהג ואין משמעותו שכל החושד הופך מיד למצורע או שמקבל מכה. אדם שחשד בחבירו ראוי לו לפייסו ואף לברכו כמו שברך עלי הכהן את חנה אם שמואל שחשד בה שהיא שיכורה. אבל אם יודע שחבירו עלול לכעוס עליו ולא יסלח לו עדיף שלא יספר לו. הצד השני של כלל זה הוא שצריך לדון כל אדם לכף זכות.