אל הרב חננאל פאטשינו: בהמשך לתשובתך אשר התפרסמה במשלוח של הבוקר. אני מבקש לשאל בקשר לרכבת. א. אני נוסע תכופות ברכבת, מבאר-שבע. כידוע, הרכבת מפצה נוסעים אם הרכבת אחרה ב-30 דקות או יותר, בכרטיס חדש. אבל אם הנסיעה מצריכה לעבור רכבת (למשל, החלפת רכבת בת"א ע"מ לעבור לרכבת להרצליה וכו’) קורה פעמים רבות שהרכבת מבאר-שבע מאחרת ב"רק" רבע שעה אבל בעקבות כך הקשר נפסד ואז ס"כ האיחור (להרצליה) יכול לעבור שעה. ב. בוודאי שיש כאן התחייבות היות שמכרו כרטיס אחד, מבאר-שבע להרצליה ולוח הזמנים הוא חלק מן ההתחייבות ברגע שהם הסכימו בכך בתשלום בגין איחור כאחור. ג. בוודאי שיש כאן הפסד ממוני עקב האיחורים ההולכים ומצטברים של רכבות מתקשרות (היינו, לא "רק" הזמן שלי). ד. אין אפשרות פרקטית לדבר על "תביעה" כלשהי עקב הסכומים הקטנים של כל נסיעה פרטנית. ה. אי-היכולת "לגבות" את הנזק גורם לעידוד חוסר אחראות מצד החברת המספקת את השרות ומהווה נזק לציבור כולו כך שיש בכך משום "תיקון העולם" וכן משום "שרות לציבור". אם הרב/בית-הדין פוסל קיזוז עצמי, גם לא ניתן לגבות בדרך אחרת וגם בכך מתרחב הנזק לכל העם (מיליוני נוסעים בשנה).

בעקבות בירור ודיון מחודש: א. יש מקום לראות בלוח זמנים דבר מחייב היוצר התקשרות בין חברת ההסעה לנוסע, וממילא יש להטיל על החברה את כל החיובים הנובעים מכך. דהיינו בין לגבות מהחברה חיובים שמצד דין פועל והן חיובים שמצד דיני גרמי, לפי הכללים ההלכתיים שבכל אחד מדינים אלו. (היסוד לחיוב נובע מכך שהנוסע סומך את דעתו ומעשיו על פרסומי החברה, ובכל מצב כזה ההלכה מחייבת מדין גרמי או ערב, יעויין בשלוחן ערוך חו"מ סימן י"ד "מי שאמר לחבירו שילכו לדון במקום אחר, ואמר לך ואני אבוא אחריך, והלך והשני לא הלך אחריו, צריך לשלם לזה שהלך כל יציאותיו") אולם מכיוון שברור שפעמים הרבה יש חריגה מן הלו"ז, הרי שעל כל איחור שהוא בגדר הסביר לא חלה התחייבות מצד החברה שכן לא היתה דעת ההתחייבות על כך. ב. גם אם נאמר שאין התחייבות מצד הפרסום, או במקרים שהפרסום לא מחייב כנ"ל בסעיף א', הרי שאם בתי המשפט מחייבים במצב זה יש לראות את החברה כחייבת שכן היא התחייבה כלפי השלטונות להעמיד את האוטובוסים או את הרכבות ולהתחייב בכל החיובים שמצד החוק ובית המשפט, שכן ידוע, לצערינו, שהחברה לא תתדיין אלא בבתי המשפט ולא בבית הדין. התחייבות זו של החברה חלה אף ללא מעשה קניין, הן מצד קניין סיטומתא והן מצד ההתחייבויות בדברים ציבוריים החלים בלא קניין. (ראה סוף סימן קמ"ט סעיף , וכן בסימן ר"א) ג. עם כל זאת אין להתיר ולנסוע ללא תשלום גם אם הנוסע חושב שמגיע לו פצויים מן החברה, שכן אף אם הוא חושב שאכן מגיע לו פצוי מי אומר שאכן למעשה במקרה שלו בית הדין, או לפחות בית המשפט, יחייבו. (מפני שיתכן והיה לחברה אונס או כל דבר הפוטר באותו מקרה של איחור.) מה עוד שכל פעולה כזו יש בה משום מימוש הדין של "עביד איניש דינא לנפשיה", ודין זה נאמר רק כאשר יש לתובע יכולת הוכחה לנזקיו בבית הדין כפי שנפסק בחו"מ סימן ד', ועל הנוסע לבחון היטב האם ראיותיו קבילות בבית הדין, והאם מה שמחשיב לנזק אכן נקרא נזק. בברכה, הרב חננאל פאטשינו.