שלום וברכה, להלן שאלה שנשאלתי: ידוע הכלל שרוצה אדם שיעשו מצוות בממונו, ונסתפקתי לפי"ז מה דין אדם שהשאיר חפץ כגון "מגבת" באיזור ציבורי (מקווה, ביכהנ"ס וכד’), ודעתו שישתמשו בזה שלושה או ארבעה אנשים אבל לא יותר כי אח"כ תהיה המגבת מטונפת ממש. אבל כיוון שאין זה כ"כ ניכר, מה הדין אם חמישה אנשים השתמשו במגבת האם עברו על איסור גזל או רק החמישי, והאם יש מקום לשאלה בזה? והטעם. ישר כח ותזכו למצוות

שלום וברכה, אסור להשתמש בחפץ שהושאר במקום ציבורי כגון מגבת במקווה וכדו' אפילו פעם אחת משום גזל (אלא אם כן ישנו שלט המודיע על תנאי מפורש שכל חפץ שישכח במקום זה יופקר וכדו'). הכלל ש "נוח לו לאדם שיעשו מצווה בממונו" נכון רק לגבי חפצים שעושים בהם מצווה כגון טלית תפילין ולולב אולם לגבי שאר חפצים נאמר "שואל שלא מדעת גזלן הוי" אא"כ ידוע באופן מיוחד שבעל החפץ יתיר לאחרים להשתמש בו גם ללא נטילת רשותו. (עיין ש"ך חו"מ סי' שנ"א ודלא כתוס' ב"מ כ"ב). גם בחפצי מצווה מותר להשתמש לצורך המצווה בתנאי שאופן השימוש אינו גורם לחפץ שום נזק. בשימוש במגבת שני התנאים הנ"ל אינם מתקיימים א- אינו חפץ מצווה ב- יש לבעליו נזק בכך שיצטרך לכבסו (עיין במסכת נידה נ"ח. משם מוכח שהגורם צורך כיבוס לבגד חברו חייב בתשלומים). מקורות לכך שהכלל שנוח לו לאדם שיעשה מצווה בממונו מדבר על חפץ של מצווה כגון תפילין ציצית או לולב ובתנאי שלא יהיה חשש קלקול אע"פ שיש מצווה בדבר כגון לימוד בספר של חברו. מוזכר בשולחן ערוך אורח חיים הלכות לולב סימן תרמט סעיף ה ברמ"א וזה לשונו: "ומותר ליטול לולב של חבירו בלא דעת חבירו, בשאר ימים, דניחא ליה לאינש למיעבד מצוה בממונו, והוי כשאול (תה"ד סי' ק' ופסקיו סי' קנ"ט)." וכתב שם במשנה ברורה ס"ק לד וז"ל: דניחא ליה וכו' - כיון דאין חשש קלקול במה שנוטלו ומנענע בו ע"כ לא דמי זה ללומד מספר חבירו שלא מדעת דאסור מפני שחושש בו שלא יקלקלנו. ובסימן כ"ה סעיף י"ב כתב השו"ע: "מותר לברך על תפילין שאולין, ולא על גזולין." וכתב שם במשנה ברורה ס"ק נג שאולים - ואפילו בשואל שלא מדעת מותר דניחא ליה לאיניש למיעבד מצוה בממוניה רק שיקפלם כבראשונה ולא יוציאם ממקומו הראשון כמו בטלית לעיל בסימן י"ד עי"ש [אחרונים]: . נסיים בסיפור שמצינו בגמרא במסכת בבא מציעא דף כד עמוד א : " מר זוטרא חסידא אגניב ליה כסא דכספא מאושפיזא, חזיא לההוא בר בי רב דמשי ידיה ונגיב בגלימא דחבריה. אמר: היינו האי דלא איכפת ליה אממונא דחבריה. כפתיה ואודי ". בברכה הרב כפיר יהודה אלון