ישיבה
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- בבא מציעא
- משפחה חברה ומדינה
- דיני ממונות וצדקה
- יסודות בדיני ממונות
שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם
לימוד השיעור מוקדש לרפואת
אשר ישעיהו בן רבקה
אחד ממושגי היסוד בדיני ממונות הוא מושג המיגו (בתרגום מארמית: מתוך). פירוש מושג זה הוא, כאשר אדם טוען טענה בבית הדין שמצד עצמה היא לא היתה מזכה אותו, אבל היה באפשרותו לטעון טענה אחרת, שאם היה טוען אותה היה זוכה - במקרים מסויימים, אומרת הגמרא שמתוך ("מיגו") שהיה יכול לטעון את אותה טענה, הריהו נאמן גם בטענתו הנוכחית. לדוגמא, בעל הטוען שגירש את אשתו ושילם לה כתובתה – הבעל נאמן, למרות שכתובה היא סוג של חוב שכדי להיות נאמן שפרעו יש צורך בעדים 1 , משום שהבעל היה יכול לומר שכלל לא גירש אותה. רק כאשר יש לאשה גט, או עדים על הגירושין, אין הבעל נאמן לומר שפרע את הכתובה בלי שהוא מביא על כך עדים.
באחרונים מובאות שתי הבנות מרכזיות לטעמו של דין זה. ההבנה הפשוטה ביותר היא שמדובר בראיה, למשל בדוגמא שהבאנו – אם הבעל היה רוצה לשקר ולהיפטר, הרי יכול היה לומר שלא גירש את אשתו שאז ודאי היה נאמן, וכיון שבכל זאת לא טען זאת הרי יש הוכחה לכך שאדם זה דובר אמת. כך היא פשטות לשון הגמרא 'מה לי לשקר'. ראיה זו אינה קיימת תמיד, אלא רק כאשר אין הסבר אחר לכך שלא טען את הטענה השניה מלבד ההסבר שאדם זה דובר אמת. כמה אחרונים חידשו שהמושג 'מיגו' כולל משמעות נוספת, שעצם היכולת לטעון טענה אחרת נותנת לאדם את הכח שבאותה טענה, למרות שאינה טוען אותה. משמעות זו דורשת ביאור בפני עצמו, ולא ניכנס אליה כאן.
מחלוקת הראשונים בדין מיגו לפטור משבועה
בתורה ישנם חיובי שבועה בשלשה מקרים: אדם המודה במקצת, שומר שטוען שהחפץ נגנב או נאנס (באופן שהדבר פוטרו מלשלם), ואדם שיש עד אחד המעיד נגדו. לעומת זאת, אדם הכופר בכל טענת התובע ואין לתובע ראיות נגדו - פטור בלי שבועה.
במספר מקומות בגמרא (בבא מציעא ג ע"א ועוד) מובאים דברי רבה:
"אמר רבה: מפני מה אמרה תורה מודה מקצת הטענה ישבע? חזקה אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו.
והאי בכוליה בעי דלכפריה, והאי דלא כפריה משום שאין אדם מעיז פניו.
והאי בכוליה בעי דלודי ליה, והאי דלא אודי ליה אשתמוטי קא משתמיט מיניה, קסבר עד דהוה לי זוזי ופרענא ליה."
והאי בכוליה בעי דלכפריה, והאי דלא כפריה משום שאין אדם מעיז פניו.
והאי בכוליה בעי דלודי ליה, והאי דלא אודי ליה אשתמוטי קא משתמיט מיניה, קסבר עד דהוה לי זוזי ופרענא ליה."
את שאלת רבה "מפני מה אמרה תורה מודה מקצת הטענה ישבע" פירש רש"י "ולא חשבו כמשיב אבידה, שלא כפר בכולו". גם התוספות פירשו את השאלה מצד שהיה יכול לכפור הכל: "פירוש יהא נאמן במגו דאי בעי כופר הכל": אם היה רוצה לשקר, מדוע בכלל הודה במקצת ולא כפר בכל?
תשובת הגמרא היא "דאין זה מגו, דאין אדם מעיז פניו לכפור הכל הואיל וחבירו מכיר בשקרו". מיגו מבוסס על ראיה שאם האדם היה שקרן היה משקר שקר טוב יותר, אך במקרה זה יתכן שלמרות שהאדם שקרן לא רצה לכפור הכל, משום שאין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו (מיגו זה נקרא בפוסקים "מיגו דהעזה").
והנה הרא"ש בשבועות (פרק ז, סימן ג) הביא את דברי הר"י מיגאש, שכתב שמיגו כלל אינו יכול לפטור משבועה, והוכיח זאת משלש שבועות התורה: מודה במקצת שחייב שבועה ואינו נפטר במיגו שהיה יכול לכפור הכל, שומר שאומר שהחפץ נאנס, שחייב שבועה ואינו נפטר ע"י מיגו שהיה יכול לומר שמעולם לא קיבל את החפץ לשמור, וכן מאדם שהתחייב שבועה ע"י עד אחד ואינו נפטר ממנה ע"י מיגו.
הרא"ש תמה על הר"י מיגאש, הרי רבה עצמו התייחס לשאלה מדוע אין למודה מקצת מיגו, ולא ענה שמיגו אינו פוטר משבועה אלא שאין זה מיגו, ואם כן מבואר שעקרונית מיגו יכול לפטור משבועה! ומסיבה זו גם אין ראיה משבועת השומרים, שכן גם שומר אינו רוצה להעיז פניו בפני מי שמכיר בשקרו ולומר שלא היו דברים מעולם, ולכן מעדיף לומר שהחפץ נאנס, שלגבי טענה זו אין הבעלים יודעים שהוא משקר.
וביחס לראיית הר"י מיגאש משבועת עד אחד כתב הרא"ש "ולא ידענא מאי מיגו איכא". ביחס לקושיא זו ביארו האחרונים, שכוונת הר"י מיגאש היא שכל אדם שעד אחד מעיד נגדו שהוא חייב כסף יכול לומר שהחזיר חוב זה, ואז העד כלל לא יכחישו.
על פי דבריו שמיגו אינו פוטר משבועה כתב הר"י מיגאש, שראובן התובע את שמעון וטוען שהם היו בעבר שותפים, וסיכמו ביניהם שלפני החלוקה שמעון ישבע שלא מעל בכספים ולקח חלק לעצמו, ושמעון מודה לו שהיה שותף אך טוען שלא לקח כלום לעצמו - חייב להישבע על כך, ואינו נפטר מהשבועה במיגו שהיה יכול לכפור בכך שהיו שותפים, או שלכפור בכך שהתחייב להישבע.
הרא"ש הקשה על הר"י מיגאש גם מסברא: "אטו שבועה לאו ממון הוא?" הרי כל הנשבע חייב לשלם אם לא יוכל להישבע, ואם מיגו פוטר מממון ברור שהוא פוטר גם משבועה! עוד קשה, הרי להוציא ממון קשה יותר מאשר לחייב שבועה, ואם כן אם פוטר מממון קל וחומר שיפטור משבועה!
פסק ההלכה
הרמב"ם (הלכות שלוחים פרק ט, הלכות א, ד) כתב:
השותפין כולן, והאריסין והאפוטרופין שמינו אותם ב"ד על היתומים, והאשה שהיא נושאת ונותנת בתוך הבית או שהושיבה בעלה חנוונית ובן הבית, כל אחד מאלו נשבע מדבריהם בטענת ספק שמא גזל חבירו במשא ומתן או שמא לא דקדק בחשבון שביניהם... אע"פ שאין שם עדים שזה אריסו או שותפו אלא הוא מודה מפי עצמו ואמר שותפו או אריסו או בן ביתו אני אבל לא גזלתי כלום הרי זה נשבע בנקיטת חפץ, שאין אומרים מיגו לפוטרו שבועה אלא לפוטרו ממון.
אם כן, הרמב"ם פוסק כדעת הר"י מיגאש. וכן מבואר בדבריו בהלכות שכירות פרק ב הלכה ח:
אחד המפקיד או המשאיל או המשכיר את חבירו בעדים או שלא בעדים דין אחד יש להן כיון שהודה זה מפי עצמו ששמר לו או ששאל ממנו הרי זה נשבע שבועת השומרין שאין אומרים מיגו לפוטרו משבועה אלא לפוטרו מלשלם.
אף השולחן ערוך פסק בשני מקרים אלו כרמב"ם וכתב שמיגו אינו פוטר משבועה (סימן צ"ג סעיף ב, סימן רצ"ו סעיף א). הרמ"א לא העיר על דברי השולחן ערוך בסימן צ"ג, אך בסימן רצ"ו ביחס לשבועת השומרים הביא את דעת הרא"ש, ועיין בסמ"ע בסימן רצ"ו ובקצות בסימן צ"ג בבאור דעתו.
מיגו דהעזה
מפירושם של התוספות והרא"ש מבואר בדברי רבה שמיגו דהעזה אינו מיגו טוב. אולם מסוגיות אחרות הוכיחו הראשונים שגם כאשר טענת המיגו (=הטענה שהיה האדם יכול לטעון) מהווה העזת פנים כנגד חבירו המכיר בשקרו - המיגו מועיל; כך למשל מהמעשה המובא בבבא בתרא לו עמוד א:
הנהו עיזי דאכלי חושלא בנהרדעא, אתא מרי חושלא, תפסינהו והוה קא טעין טובא. אמר אבוה דשמואל: יכול לטעון עד כדי דמיהן, דאי בעי אמר לקוחות הן בידי.
כלומר: עיזים נכנסו לשדהו של שכן, והלה טען שהם אכלו לו שעורים. אבוה דשמואל פסק שאדם זה יכול לגבות עד כדי שווים של העיזים, שכן יש לו מיגו שיכול לומר שקנה את העיזים.
במקרה זה אם היה טוען שקנה את העיזים היה חבירו מכיר בשקרו, בעוד שעתה כשטוען שהעיזים אכלו לו שעורים אין חבירו יודע את האמת - ואף על פי כן אומרת הגמרא שיש לו מיגו; ומכאן כתבו הראשונים שרק לפטור משבועה מיגו דהעזה אינו מועיל, אך לפטור מממון הוא מועיל.
הסברי האחרונים לדין מיגו דהעזה והקשיים בהם
הקצות פב, יד מבאר את סברת התוספות לחלק בין ממון לשבועה במיגו דהעזה (בעקבות הרשב"א): אדם שאנו חושדים בו שרוצה לגזול "כל שבא להחזיק בעזים הידועות לזה, אם בשקר הוא מחזיק בהם, כל שאתה מחזיקו בעזות זה, אנן סהדי דיעיז ויעיז, לומר לקוחות הן בידי". אם אדם מוכן לגזול הוא ודאי גם יעיז פניו בפני בעל חובו. לכן מיגו דהעזה מועיל לממון, שכן לגבי אדם זה שאנו חושדים בו שרוצה לגזול יש ראיה, שעל הצד שהוא רוצה לגזול ודאי גם יעיז פניו.
מדוע אם כן מיגו דהעזה אינו פוטר משבועה, מאותה הסיבה? מבאר הקצות שלהלכה נפסק שאדם שחשוד על ממון חשוד גם להישבע לשקר, וכל השבועה היא רק משום החשש שמא האדם שלפנינו אינו רוצה לגזול אלא רק להשתמט עד שישיג כסף, ואדם כזה שאינו רוצה לגזול אלא רק להשתמט אינו מעיז פניו, ולכן אין לו מיגו.
ביאורו של הקצות מובן בסברא, אך קשה לאמרו בהסבר דעת הרא"ש, שסובר להלכה שאדם שחשוד על ממון אינו חשוד להישבע לשקר.
הסבר נוסף לביאור דעת הרא"ש מפורסם באחרונים, והוא על פי החקירה הידועה שהעלו הקובץ שיעורים ור"ש שקופ מהו מהותו של מיגו: ההבנה הפשוטה היא שמיגו מהווה ראיה, שאם האדם היה רוצה לשקר היה משקר שקר טוב יותר, אך ניתן גם להבין שמיגו מועיל גם ללא ראיה, אלא עצם היכולת לטעון טענה שבה היה זוכה בחפץ, מחזקת את כח טענתו הנכחית של האדם על החפץ.
לפי שני צדדים אלו כתבו האחרונים, שמיגו דהעזה אמנם אינו מהווה ראיה, אך הצד השני במיגו - של חיזוק הטענה - קיים בו, שכן עצם היכולת לטעון "קניתי" מחזקת את כח טענתו. צד זה מספיק אמנם לפטור מממון, אך אינו יכול לפטור משבועה שכן כל עניין השבועה הוא בירור, וכדי לפטור מחובת בירור יש צורך דוקא בראיה, ולא בכח טענה. לעומת זאת, מיגו 'רגיל' מהווה גם ראיה, ולכן מיגו רגיל מועיל גם לשבועה.
בשתי האפשרויות להבין את דין המיגו תולים האחרונים גם את מחלוקת הראשונים בתחילת המסכת. הראשונים דנו בשאלה, מדוע האומר "חציה שלי" אינו זוכה בחציה במיגו שהיה יכול לומר "כולה שלי"? התוספות תירצו שמיגו להוציא לא אמרינן, והמרדכי תירץ שמיגו מממון לממון לא אמרינן: אין אדם יכול לזכות בחפץ מסויים במיגו שהיה יכול לטעון טענה על חפץ אחר ולזכות בו, ואף כאן אין האדם יכול לזכות בחצי אחד במיגו שהיה יכול לטעון על החצי השני. סברת המרדכי מובנת ע"פ ההבנה שמיגו הוא כח טענה, ולא שייך להעביר את כח הטענה מממון אחד לשני. התוספות שלא תירצו כך הבינו שמיגו הוא ראיה, ואם כן אין לחלק בין אם הטענה השניה היא על אותו ממון או על ממון אחר.
מכל מקום, גם את דרך זו קשה לומר בשיטת הרא"ש. תירוץ האחרונים מבוסס על כך ששבועה מהווה בירור, ועל כן מיגו דהעזה, שאין בו בירור, אינו יכול לפטור משבועה. אך נתבאר בשיעור הקודם, שלדעת הרא"ש שבועה כלל אינה מבררת את האמת, אלא גדרה הוא חיוב שחייב הנתבע להישבע כדי לחזק את טענתו, ואם כן כשם שמיגו דהעזה פוטר מחיוב ממון כך הוא יפטור מחיוב שבועה.
ביאור מחלוקת הר"י מיגאש והרא"ש
נראה לבאר את מחלוקת הר"י מיגאש והרא"ש, שהיא נובעת ממחלוקתם בהבנת טעמה של הטלת חיוב שבועה.
כפי שראינו, השולחן ערוך סובר אף הוא שמיגו אינו פוטר משבועה. והנה השולחן ערוך (סימן צ"ב, סעיף ג) סובר שאדם החשוד על ממון חשוד גם להישבע לשקר, וטעמה של השבועה הוא כדברי אביי, שאנו לא חושדים באדם שרוצה לגזול, אלא שחושב שאולי הכסף שלו, ומתכוון לברר זאת בעתיד, וכיון שהוא לא ירצה להכניס עצמו לספק שבועת שקר - הוא יברר את דבריו. נמצא שאנו איננו חושדים באדם שרוצה לרמות, אלא שהוא חושב שהחפץ שלו, וממילא המיגו לא יכול לעזור, שהרי כל עניינו של מיגו הוא להוכיח שהאדם אינו רמאי!
סברא זו קיימת כבר בגמרא, ביבמות קטו ע"א. ההלכה היא שאם אשה אומרת "מת בעלי" הריהי נאמנת, אך אם היתה מלחמה והאשה אומרת שמת במלחמה - אינה נאמנת, משום שאנו חוששים שהיא דמיינה זאת. הגמרא אומרת שגם כאשר לולי דברי האשה כלל לא ידענו שהיתה מלחמה, והיא אומרת "היתה מלחמה ומת בה בעלי" אינה נאמנת, ואין אומרים שיש לה מיגו שהיתה יכולה כלל לא לומר שהיתה מלחמה, שהרי אנו לא חושדים שהיא משקרת אלא שהיא מדמיינת, והמיגו אינו מסלק חשש זה, כמובן.
על פי סברא זו מובן גם מדוע לא נאמר, שכל אדם שאומר 'איני יודע', לפי הדעות שאומרות שחייב לשלם, יפטר במיגו שהיה יכול לטעון טענת ברי: גם כאן, אנו לא חוששים שהאומר 'איני יודע' משקר, אלא להיפך - אנו מאמינים לו שהוא אינו יודע, ולכן אנו מעדיפים את טענת הברי, שהיא חזקה יותר.
כמו כן, המרדכי אומר סברא זו לגבי משנתינו: הזכרנו את שאלת הראשונים מדוע לאומר "חציה שלי" אין מיגו שהיה יכול לומר "כולה שלי". וכתב המרדכי שהטעם הוא שיתכן שהוא באמת חושב שהגביהו יחד.
נמצא שהעיקרון הוא מוסכם, אלא שהר"י מיגאש מרחיב זאת לכל שבועה, משום שלדעתו כל שבועה מבוססת על החשד שאדם זה חושב שהחפץ שלו.
ומובן מדוע הרא"ש חולק על הר"י מיגאש, שהרי לשיטתו לא אמרינן שאדם שחשוש לגזול חשוד גם להישבע לשקר, ואנו משביעים אדם משום שחושדים בו שרוצה לגזול, וממילא המיגו מסלק חשד זה.
הבאנו בתחילת השיעור את קושיית הרא"ש על הר"י מיגאש מדברי רבה, ששאל מדוע למודה במקצת אין מיגו שלא כפר הכל, ולא תירץ שמיגו אינו פוטר משבועה. ברור שהר"י מיגאש לא הבין את שאלת רבה מצד מיגו, ויש לומר שהוא יסביר שהשאלה היא מה הטעם להשביע, אם אנו חושדים בו שרוצה לגזול הוא גם ישבע לשקר! והתשובה היא שאדם זה הוא במצב ביניים: אמנם איננו בטוחים שהוא דובר אמת אך גם איננו בטוחים שהוא רוצה לגזול, אלא יתכן שהוא רק משתמט, ולכן יש טעם להשביעו. כאמור לעיל בשיטת הר"י מיגאש, כל שבועות התורה הן משום החשד שהאדם נמצא במצב ביניים מעין זה.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
