ישיבה
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- כתובות
- ספריה
- חזון קדומים
- כתובות
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
יעקב בן בכורה
כלל נקוט בידינו "אין דבר שבערוה פחות משניים" 1 . וכאן בסוגיא 2 אנו מוצאים, שלגבי עצמו אדם נאמן גם ללא עדים.
וצריך ביאור למקור דין זה.
שיטת המהר"י בן לב 3 היא שבאמת אין כאן נאמנות, ואין אנו מקבלים את דבריו כעובדה. אלא זה איסור שהאדם מחיל על עצמו, והוי מעין נדר.
הנודע ביהודה 4 ורבים אחרים חולקים על המהר"י בן לב, וסוברים שבאמת זהו דין נאמנות, למרות שאין עדים. ומהו המקור לכך? מקצות החושן 5 נראה, שלמדים זאת מהכלל "הודאת בעל דין כמאה עדים דמי", שמצאנוהו בדיני ממונות. אלא שגם זה גופא דורש ביאור לגבי מקורו וגידרו.
ב. מקורו וגידרו של הכלל "הודאת בעל דין כמאה עדים דמי".
המהר"י בן לב [לשיטתו] סובר, שבאמת גם הודאת בע"ד אינו דין של נאמנות, אלא שכאשר מודה, נוצרת כעת מחוייבות, והוי כמתנה. והחידוש בזה הוא, שאעפ"י שבדרך כלל, הנותן מתנה צריך קניין, בנידוננו, שעסקינן במודה, אין צורך להקנות בקניין, אעפ"י שגם כאן זה פועל מדין התחייבות ונתינה.
קצות החושן חולק עליו, וסובר שהודאת בע"ד זה דין של נאמנות. ומוכיח הקצות את שיטתו. שכן, רש"י 6 לומד שהמקור של הודאת בע"ד הוא מהפס' "אשר יאמר כי הוא זה" 7 . מפס' זה לומדת הגמרא 8 את הדין, שמודה במקצת חייב שבועה. וא"כ, אומר רש"י, רואים שהודאת בעל דין כמאה עדים, שאם לא כן, אז אין ערך להודאתו במקצת, ומדוע נשבע?! עד כאן הוכחת רש"י. ובא הקצות וטוען, שרואים מכאן שהודאת בע"ד הוי דין בנאמנות ולא בנתינה, כמו שרצה המהר"י בן לב ללמוד. שהרי למהר"י בן לב שזו נתינה, הרי כל "מודה במקצת" הוא בעצם אינו מודה כלל, אלא הוי ככופר בכל התביעה ונותן מתנה על מקצתה, ובאופן כזה ודאי שאין חיוב שבועה. אלא ע"כ דין נאמנות לפנינו. [והקצות מוכיח את שיטתו בראיות נוספות].
ונראה, שישנו מקור נוסף בתורה לדין הודאת בע"ד. בדין שבועת העדות אומרת התורה 9 : "ונפש... ושמעה קול אלה, והוא עד או ראה או ידע, אם לוא יגיד ונשא עוונו". כתובים כאן שני אופנים להתהוותו של עד: ראיה וידיעה. ובשלמא ראיה, זו עדות פשוטה. אולם איך הציור של ידיעה ללא ראיה? אומרת הגמ' 10 שהעד שמע את הנתבע מודה לתובע. וא"כ העד אינו מעיד על ההלוואה גופא, אלא על הודאה של הלווה. מכאן שהודאה היא מחייבת.
גם ממקור זה רואים כקצות ולא כמהר"י בן לב. שהרי אם נאמר שהודאת בע"ד זו התחייבות, יצא שהודאתו כעת היא יוצרת את החיוב [ואינה בירור עובדה קודמת], וא"כ העד ששמע הודאה זו הוא בגדר 'רואה', ולא רק 'יודע'.
ומכאן אנו חוזרים ל"שווייה אנפשיה". המהר"י בן לב, שסובר שהודאת בע"ד זו התחייבות, אזיל לשיטתו, וסובר שגם שווייה אנפשיה הוי קבלה שמקבל על עצמו. ולעומתו, הקצות, שסובר שהודאת בע"ד הוי נאמנות, אזיל לשיטתו, ואף שווייה אנפשיה זוהי נאמנות.
ג. קושי בשיטת הקצות
הזהות הזו, שיוצר הקצות בין הכלל של הודאת בע"ד לכלל של שווייה אנפשיה אינה כ"כ ברורה. שכן מצינו בפוסקים חילוקים הלכתיים ביניהם -
הגמרא אומרת 11 , שאישה שהודתה שהיא אשת איש, וחזרה ואמרה פנויה אני, אם נתנה אמתלא לדבריה - נאמנת. רואים מכאן, שבמקום שיש נאמנות של שווייה אנפשיה מועילה אמתלא. לעומת זאת, במקום שאדם הודה שחייב לחבירו, ולאחר מכן יחזור בו ויתן אמתלא לדבריו - אינו נאמן.
חילוק זה מבואר בדברי הרמ"א 12 , המסייג את נאמנות האישה כשנותנת אמתלא. כל הנאמנות, כותב הרמ"א, היא רק כאשר בתחילה אמרה בסתמא אשת איש אני. אולם, אם בתחילה אמרה אשת איש אני, והוסיפה ואמרה גם למי נתקדשה, אינה יכולה לחזור בה אפי' אם תתן אמתלא. הסיבה שבציור זה אין נאמנות היא מחמת שיש כאן, בנוסף לשווייה אנפשיה, גם הודאת בע"ד [עקב חיוביה כלפי בעלה], ולכן אינה יכולה לחזור בה 13 .
ועוד חילוק בין המושגים. האומר "לא לויתי", והעדים מעידים שלווה ופרע - חייב 14 . ולמרות שלדבריו הוא פטור, וגם לדברי העדים הוא פטור - חייב. שכן, על עובדת ההלוואה מאמינים כמובן לעדים. ולגבי הפרעון - מאמינים לו. והוא הרי מודה שלא פרע, שהרי "כל האומר לא לויתי, כאומר לא פרעתי דמי" 15 . לעומת זאת, בשווייה אנפשיה, רואים ברע"א 16 , שלא אומרים כך. כגון, אישה שתאמר "לא נתקדשתי", ועדים יעידו שהתקדשה ונתגרשה - מותרת. ואין אנו אומרים שלגבי הקידושין נאמין לעדים ולגבי הגירושין נאמין לה.
לדברי הקצות, שסובר שמקור 'שווייה אנפשיה' הוא בדין של 'הודאת בע"ד', צ"ע מדוע קיימים חילוקים אלו.
יסודות מרכזיים שנזכרים או מתחדשים בשיעור זה
* נחלקו האחרונים בגדר של 'הודאת בע"ד כמאה עדים דמי' - האם זוהי נאמנות, או התחייבות.
* נחלקו הם, אף בגדר של 'שוויה אנפשיה חתיכה דאיסורא' - האם זוהי נאמנות או קבלת האיסור כנדר.
* בהודאת בע"ד אין מועילה אמתלא. בשווייה אנפשיה - מועילה.
* האומר לא לויתי, ועדים מעידים שלווה ופרע - חייב.
* האומרת לא התקדשתי, ועדים מעידים שהתקדשה והתגרשה - מותרת!
* הקצות סובר, שהמקור של שוויה אנפשיה הוא בהודאת בע"ד. וצ"ע בדבריו.
^ 1. גיטין ב ע"ב
^ 2. כתובות ט ע"א בדינו דר"א
^ 3. שו"ת חלק א, סי יט
^ 4. מהדורה תניינא, אבה"ע סי' כג, ד"ה ומה שרצה
^ 5. סי' לד ס"ק ד
^ 6. קידושין סה ע"ב, ד"ה הודאת
^ 7. שמות כב ח
^ 8. ב"ק קז ע"א
^ 9. ויקרא פ"ה א
^ 10. שבועות לג ע"ב
^ 11. כתובות כב ע"א
^ 12. אבה"ע סי' מז ד
^ 13. הערת העורך: עיין גם חלקת מחוקק סי' קטו ס"ק כב.
^ 14. שבועות מא ע"ב
^ 15. שם
^ 16. דו"ח על כתובות כב
^ 2. כתובות ט ע"א בדינו דר"א
^ 3. שו"ת חלק א, סי יט
^ 4. מהדורה תניינא, אבה"ע סי' כג, ד"ה ומה שרצה
^ 5. סי' לד ס"ק ד
^ 6. קידושין סה ע"ב, ד"ה הודאת
^ 7. שמות כב ח
^ 8. ב"ק קז ע"א
^ 9. ויקרא פ"ה א
^ 10. שבועות לג ע"ב
^ 11. כתובות כב ע"א
^ 12. אבה"ע סי' מז ד
^ 13. הערת העורך: עיין גם חלקת מחוקק סי' קטו ס"ק כב.
^ 14. שבועות מא ע"ב
^ 15. שם
^ 16. דו"ח על כתובות כב
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
