- משנה וגמרא
- כתובות
- ספריה
- כתובות
לימוד השיעור מוקדש לרפואת
ציפורה בת דוד
5031
א. סוגיית הגמ'
אומרת הגמ' 1 : "ת"ר: שנים חתומין על השטר ומתו, ובאו שנים מן השוק ואמרו ידענו שכתב ידם הוא, אבל אנוסים היו, קטנים היו, פסולי עדות היו - הרי אלו נאמנים; ואם יש עדים שכתב ידם הוא זה, או שהיה כתב ידם יוצא ממקום אחר משטר שקרא עליו ערער והוחזק בב"ד - אין אלו נאמנין; ומגבינן ביה כבשטרא מעליא?! ואמאי? תרי ותרי נינהו! ...אלא אמר רב נחמן: אוקי תרי להדי תרי, ואוקי ממונא בחזקת מריה. מידי דהוה אנכסי דבר שטיא - דבר שטיא זבין נכסי, אתו בי תרי אמרי כשהוא שוטה זבין, ואתו בי תרי ואמרי כשהוא חלים זבין, אמר רב אשי: אוקי תרי להדי תרי, ואוקי ארעא בחזקת בר שטיא...".
ב. מוחזק ומרא קמא
מקשה הרע"א 2 על הסוגיא -
הגמ' מביאה ראייה מבר שטיא, שבתרי ותרי מעמידים את הממון בידי המוחזק. ולכאורה אדרבא, שם רואים להיפך - אנו מוציאים את הקרקע מהלוקח, שהוא המוחזק, ומעמידים אותה בידי בר שטיא, המוכר!
אלא שזו אינה קושיא -
חילוק גדול יש במצבי ספק בין קרקע למטלטלים - במטלטלים מעמידים את החפץ ביד המוחזק, ואילו בקרקעות מוציאים את הקרקע מהמוחזק ונותנים למרא קמא. על מנת לבאר את החילוק נדרשים אנו להבין את השורש של 'חזקת מרא קמא' -
ניתן היה להבין, ש'חזקת מרא קמא' בממון היא מקבילה ל'חזקה קמייתא' שמצאנוה באיסורים 3 . כשם שאזלינן בתר חזקה קמייתא בספק איסור, כך בממון אנו הולכים בתר מרא קמא. אולם קונטרס הספיקות 4 מסיק שאין הבנה זו נכונה. אלא חזקת מרא קמא הינה ענף של מוחזקות . ישנה מוחזקות עכשווית - שאחד מבעלי הדין מחזיק בידו את החפץ המסופק. וישנה מוחזקות שנובעת מהעבר - כאשר ידוע בוודאות שאחד מבעלי הדין היה הבעלים של החפץ המסופק, יש לו גדר של מוחזק.
וכיוון שכך, מובן החילוק בין קרקע למטלטלים -
במטלטלים, שישנה כעת מוחזקות ממשית גמורה - הרי היא עדיפה על המוחזקות של המרא קמא, ולכן אנו משאירים את החפץ בידי האוחז בו. אולם בקרקע, שאין שייך בה כלל החזקה ממשית - מרא קמא עדיף.
ג. התמיהה בהוכחת ר"נ
עפ"י החילוק הנ"ל בין קרקע למטלטלים מיושבת ה'סתירה' הנ"ל בסוגיא, כמובן.
אולם עדיין קשה -
אמנם אין סתירה בין פסק ר"נ בשטר ההלוואה לבין בר שטיא, אבל גם הוכחה אין כאן. דבעניין שטר ההלוואה העמדנו את הממון בידי המוחזק, ואילו בבר שטיא הוצאנו מהמוחזק, וא"כ איך ר"נ מביא את המקרה של בר שטיא כראייה לדבריו ש"אוקי תרי להדי, ואוקי ממונא בחזקת מריה"?!
פרק שני
מבאר רע"א 5 , שאה"נ אין כוונת ר"נ להוכיח שבספיקות אזלינן בתר מוחזק. אלא ר"נ מוכיח ש"תרי ותרי - ספיקא דרבנן".
נבהיר תחילה את המושג וטעמו.
א. תרי ותרי
בדרך כלל, כאשר יש לנו ספק [באיסורים] אנו הולכים אחר חזקה קמייתא. אולם יש לדון האם כלל זה נכון גם בספק שנולד כתוצאה משתי כיתי עדים הסותרות זו את זו. ונבאר את המניע להתלבטות זו -
מצאנו כבר שספק של תרי ותרי שונה משאר הספיקות. דבספיקות אחרים אזלינן בתר מיגו , בתר טענת 'שטרך בידי מאי בעי' ובתר חזקות . ואילו בתרי ותרי אין הולכים בתר גורמים אלו -
מיגו - התוס' 6 אומר, שבתרי ותרי לא אזלינן בתר הכת השניה, למרות שיש לה מיגו [שיכולה היתה לפסול את הכת הראשונה בגזלנות]. והטעם - כיוון שהמיגו הוא נגד עדים.
חזקה - אם לווה יטען שפרע תוך זמנו, ויהיו תרי ותרי על כך - לא נפשוט את הספק על סמך חזקת אין אדם פורע תוך זמנו 7 .
שטרך בידי מאי בעי - אם לווה יטען שפרע, ויהיו על כך תרי ותרי, לא נפשוט את הספק על סמך טענת ' שטרך בידי מאי בעי' 8 .
ומהי הסיבה שאין פושטים את הספק על סמך המיגו, החזקה או השטר? מבאר רע"א 9 , שזה מפני הכלל הנקוט בידינו 'תרי כמאה' 10 . כלומר, אין נפ"מ אם שני עדים מעידים עדות כלשהי, או ארבעה וכו'. לכן כאשר ישנה סתירה בין שתי כיתי עדים - לא משתנה הדין גם אם תבוא כת נוספת לאחד מהצדדים, דתרי כמאה. וכיוון שלמיגו, לחזקה ולשטר אין כח יותר מאשר לעדים - לכן אין בכוחם לפשוט את הספק.
ועתה צריך לדון האם חזקה קמייתא הינה כגורמים אלו, ולא מתחשבים בה בתרי ותרי או לא -
כבר ביארנו במקומות אחדים, שחזקה קמייתא אינה מבררת את הספק, אלא זוהי הנהגה של התורה - כאשר ישנו ספק, מנחה אותנו התורה להתנהל עפ"י המצב הקודם, דכל עוד לא ידוע שהשתנה המצב, אנו יוצאים מתוך הנחה שהוא נשאר כפי שהיה. לכן יש מקום להתחשב בחזקה קמייתא, למרות שבמיגו, חזקה ושטר איננו מתחשבים. דהללו, שהם גורמים מבררים - אין להתחשב בהם, כשם שאין להתחשב בתוספת של עדים. אולם הנהגה של חזקה קמייתא, יתכן שיש לה מקום.
בספק זה מתלבטת הגמ' 11 . מ"ד אחד סובר "תרי ותרי - ספיקא דאורייתא". כלומר, מדין תורה איננו מתחשבים בחזקה קמייתא, במקום שיש תרי ותרי, ונשאר ספק שקול. ומ"ד שני סובר "תרי ותרי - ספיקא דרבנן". כלומר, אמנם מדאורייתא אזלינן בתר חזקה [וכפי שהסברנו את הסברא לעיל], אולם מדרבנן המצב מוגדר כספק, ואין הולכים בתר החזקה.
ב. מוחזק - כחזקה קמייתא
מחדש רע"א 12 , שכשם שבתרי ותרי לא אזלינן בתר חזקה קמייתא בספיקות איסוריים, כך גם לא נלך אחר מוחזק בספיקות ממוניים שיש בהם תרי ותרי, דלעניין זה דינם זהה. ומוסיף רע"א 13 , שחידוש זה יתכן רק למ"ד ספיקא דאורייתא. אולם למ"ד ספיקא דרבנן אין לומר כך. שהרי לשיטה זו מעיקר הדין מתחשבים בחזקה, ורק רבנן החמירו ואמרו להתייחס אל המצב כמסופק. חומרא זו אינה שייכת אלא באיסורים. אולם בדיני ממונות לא שייך להחמיר , דחומרא לבע"ד אחד הוי קולא לשני. ממילא עולה לנו, שלמ"ד ספיקא דאורייתא לא אזלינן בתר מוחזק. ולמ"ד ספיקא דרבנן - אזלינן.
ג. ביאור הסוגיא
עפ"י היסוד שחידש רע"א הוא מבאר את הסוגיא. כאמור, אין כוונת ר"נ להוכיח שבספיקות אזלינן בתר מוחזק, אלא הוא מוכיח חידוש אחר הטמון בדבריו -
ר"נ פסק לגבי השטר, שאזלינן בתר המוחזק. ועפ"י המבואר לעיל, פסק זה נכון רק אם אנו סוברים 'תרי ותרי - ספיקא דרבנן'. דאילו למ"ד 'ספיקא דאורייתא' אין להתחשב במוחזקות, וכנ"ל. ולהנחה זו הטמונה בדבריו, מביא ר"נ ראייה מבר שטיא. גם שם נפסק שאזלינן בתר מרא קמא [=מוחזק]. וגם פסק זה אינו שייך אלא למ"ד 'ספיקא דרבנן'. וא"כ מוכח לנו ש'תרי ותרי - ספיקא דרבנן'.
פרק שלישי
א. מחלוקת ר"ה ור"ח
אומרת הגמ' 14 : "שתי כיתי עדים המכחישות זו את זו - אמר רב הונא: זו באה בפני עצמה ומעידה, וזו באה בפני עצמה ומעידה, ורב חסדא אמר: בהדי סהדי שקרי למה לי".
ב. השוואה לסוגית תרי ותרי
לכאורה נראה שסוגיא זו סותרת לסוגיא האומרת שתרי ותרי הוי ספיקא [מדאורייתא או מדרבנן] -
דלרב הונא אנו מעמידים כל כת על חזקתה, למרות שהוי שתי כיתי עדים המכחישות זו את זו. א"כ בכל תרי ותרי צריך להעמיד על חזקה, ומדוע הוי ספיקא?!
ולרב חסדא ג"כ קשה - דאין סומכים יותר על עדים אלו כלל, ואפי' במקום שלא יוכחשו. וא"כ היאך אנו מתחשבים בעדותם של תרי ותרי כאשר הם מוכחשים?! כגון, אישה ששניים אומרים שבעלה מת ושנים מכחישים אותם. הוי תרי ותרי ואין מעמידים אותה בחזקת אשת איש, למ"ד ספיקא דאורייתא. וקשה, איך מוציאים אותה מחזקת א"א על סמך העדים המעידים שבעלה מת, והרי עדים אלו פסולים לשיטת ר"ח אפי' לעדות אחרת, שאינם מוכחשים בה, ק"ו שאין להתחשב בעדותם המוכחשת?!
ג. יישוב הסוגיות
ואולם חילוק גדול ישנו בין סוגיית 'שתי כיתי עדים', שם אנו דנים על כשרות העדים, לבין סוגית תרי ותרי -
בתרי ותרי ישנו דיון כלשהו, ועל העניין הנידון ישנם שני עדים שאומרים כך, ושני עדים שסותרים את דבריהם. בזה איננו מעמידים על חזקה, והוי 'ספיקא'. אולם כשאנו דנים על כשרות העדים - בשתי כיתי עדים המכחישות זו את זו - אין תרי ותרי על כשרותם, אין תרי האומרים ששני עדים אלו כשרים ושנים הפוסלים אותם. דהשניים המכחישים אינם מעידים על השניים הראשונים. אלא עולה מתוך סך העדויות שיש כאן שני עדים שמשקרים. לכן ספק זה הוא ככל הספיקות [ולא ספק המוגדר כתרי ותרי] - ישנם ארבעה עדים, ששניים מתוכם שקרנים, ואיני יודע איזה הם. והוי כמו מצב שישנה לפנינו קבוצת אנשים, שאחד מהם עבר עבירה ואיננו יודעים מיהו - דכולם כשרים! עד כאן ישוב לדעת ר"ה.
אולם לדעת ר"ח באמת אין ליישב. דלשיטתו קשה, שהרי בכל תרי ותרי אין לנו באמת תרי ותרי, שהרי כולם פסולים, וא"כ צריך להעמיד על חזקה, ככל ספק רגיל. וצריך לומר שבאמת הסוגיא שאומרת שתרי ותרי הוי ספיקא היא אליבא דרב הונא, שהלכה כמותו.
ד. תימה על התוס'
אומרת הגמ' 15 : "אמר רבי אבא אמר רב הונא אמר רב, שלושה שישבו לקיים את השטר, וקרא ערער על אחד מהן, עד שלא חתמו - מעידין עליו וחותם, משחתמו - אין מעידין עליו וחותם. ערער דמאי? אי ערער דגזלנותא, תרי ותרי נינהו!".
ומבאר רש"י 16 : "כי אמרי לא גזל - הוו להו תרי ותרי ולא מתכשר בהכי, דקי"ל לקמן בפרקין, אין ערער פחות משנים". כלומר, ישנם כאו תרי ותרי לגבי כשרותו של הדיין, ואנו פוסלים את הדיין, דאין מעמידים אותו על חזקתו.
והתוס' 17 מקשה על רש"י: "פירש בקונטרס, וכי אמרי לא גזל הוו להו תרי ותרי, ולא מתכשר בהכי. וקשה - דהכא אליבא דרב הונא קיימינן, דאית ליה דזו באה בפני עצמה ומעידה, דאית לן למימר אוקי גברא אחזקתיה! ועוד, דלרב חסדא דאמר בהדי סהדי שקרי למה לי, מודה הכא דהאי גברא ממילא מתכשר, שהרי אם כת אחת מאלו מעידה על אדם אחד שהוא פסול, לרב חסדא דחשיב להו סהדי שקרי לא היתה נאמנת אע"ג דאין אדם מכחישה. וכ"ש היכא דאיכא סהדי דמכחשי דלא מהימני!".
ולכאורה קושייתו תמוהה מאד -
הרי קושיא זו אינה קשה דווקא לרש"י. דבאותו אופן ניתן להקשות על הסוגיא האומרת שתרי ותרי הוי ספיקא, וכמו שאכן הקשנו לעיל! וע"כ צריך לחלק [לדעת רב הונא] כפי שביארנו. וא"כ צ"ע מה קשה לתוס' על רש"י!
ה. יישוב התוס' עפ"י הרע"א דלעיל
התוס' 18 פוסק ש"תרי ותרי - ספיקא דרבנן". וראינו לעיל בדברי רע"א, שרבנן לא ביטלו את החזקה דמעיקרא אלא באיסורים. אבל בממון, שלא שייך לתקן חומרות, החזקה במקומה עומדת.
ממילא מובנת קושיית התוס' על רש"י -
הרי עוסקים אצלנו בענייני ממון, וצריך להעמיד את הדיין - שיש לגביו תרי ותרי - על חזקת כשרות, דרבנן לא ביטלו את החזקה בממון.
ולכאורה עולה מהדברים, שרש"י, הפוסל את הדיין, אינו סובר כרע"א. אולם בשו"ע פוסק כרש"י, שהדיין - שהיו לגביו תרי ותרי - פסול, אך הוא מבאר טעם חדש לפסול זה. וז"ל 19 : "שנים שהעידו באחד שהוא פסול באחד מאלו העבירות, ובאו שנים והעידו שחזר בו ועשה תשובה או שלקה, הרי זה כשר. אבל אם באו שנים והכחישום, ואמרו: לא עשה עבירה זו ולא נפסל, הרי זה ספק פסול; לפיכך לא יעיד, ואין מוציאין ממון בעדותו , ולא ידון עד שיוודע שעשה תשובה". השו"ע אינו מנמק את הפסול מחמת הדין ש'תרי ותרי - ספיקא דרבנן', שכיוון שספיקא דרבנן לא שייך לבטל את החזקה, כפי שביארנו. אלא הטעם בשו"ע הוא "ואין מוציאין ממון בעדותו". כלומר, מבאר רע"א 20 , כתוב כאן נימוק חדש - כיוון שכל כשרותו של הדיין היא מחמת העמדה על חזקה, אז לא ניתן להוציא על פיו ממון, דאין מוציאין ממון על סמך חזקה [כשם שאין מוציאין ממון עפ"י רוב וכדו'].
אמנם תוס', המכשיר את הדיין, חולק על נימוק זה. והוכחתו מרב הונא סותרת אף טעם זה -
דעת רב הונא היא, שבשתי כיתי עדים המכחישות זו את זו מעמידים את העדים על חזקתם, והרי הם כשרים לכל העדויות, כולל הוצאת ממון . וצ"ע בדעת רש"י.
נדון תחילה בדברי רב הונא, ולאור זה ניישב את שיטת רש"י והשו"ע.
ו. דעת בית הלוי בביאור רב הונא
ראינו את הוכחת התוס' מרב הונא, שניתן להכשיר עדים ע"י חזקה, ואח"כ מוציאים ממון על פיהם.
אולם באמת דין זה גופו צריך ביאור, שהרי קיי"ל 21 ש'אין הולכים בממון אחר הרוב'. וא"כ גם בתר חזקה אין לילך 22 . ואיך מעמידים את העדים על חזקה?
ומבאר בבית הלוי 23 , שמוכח מכאן שחזקת כשרות עדיפה מכל החזקות. ולכן, אעפ"י שבדרך כלל אין מוציאין ממון על סמך חזקה - חזקת כשרות שאני, ומוציאין ממון על פיה.
[ובזה בא ליישב איך סומכים על 'רוב מצויין אצל שחיטה'. דלכאורה קשה - נאמר סמוך מיעוטא לחזקה (-בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת), ולא נסמוך על הרוב. ומיישב, שרוב מצויין אצל שחיטה נובע מחזקת כשרות של השוחט, וחזקת כשרות עדיפא משאר החזקות, כדמוכח ברב הונא על פי ביאורו הנ"ל].
ז. דחיית דברי הבית הלוי
נראה שקשה לבאר את רב הונא, כפי שביארו הבית הלוי -
חזקת כשרות ניתנת להתפרש בשני אופנים:
כחזקת הוכחה - אנו מניחים על סמך המציאות, שהאדם שנוצר לגביו ספק הוא כשר.
כחזקה קמייתא - האדם נולד צדיק וישר, ומספק איננו פוסלים אותו.
האפשרות לומר שלחזקת כשרות ישנה עדיפות על פני שאר חזקות, כפי שמבאר בבית הלוי, שייכת רק במובן הראשון של חזקת הוכחה. דבזה שייך לומר שישנן הוכחות אלימות וישנן קלושות. אולם במובן של חזקה קמייתא אין מקום לחזק וקלוש, כמובן.
וכשרב הונא מעמיד את העדים המוכחשים על חזקת כשרות, ודאי ששם העמדה זו היא אינה בנויה על הוכחה, אלא על חזקה קמייתא. שהרי ברב הונא ודאי לנו ששני עדים הם שקרנים, ולא שייך להעמיד את כל הארבעה על חזקה כהוכחה לכשרותם, שהרי אנו יודעים בוודאות ששנים שיקרו. אלא ע"כ העמדה על החזקה כאן היא בתור הנהגה של חזקה קמייתא. ובזה אין לומר, שחזקה זו עדיפא משאר חזקות, וכנ"ל.
ח. ביאור רב הונא
האחרונים 24 מבארים, שהכלל ש"אין הולכים בממון אחר הרוב" הוא רק כשהרוב עוסק ישירות דווקא בעניין ממוני [כגון, 'רובא לרדיא זביני', שעוסק אך ורק בשאלה הממונית]. אולם אם הרוב הוא כללי, שנוגע גם להלכות אחרות שאינן ממוניות, אנו הולכים אחר הרוב. ומשאנו הולכים אחר הרוב, נחלט כבר הדבר, ואף לכשנדון בנושא ממוני, אנו נתחשב ברוב. דאי לא תימא הכי, לא נמצא ידינו ורגלינו בהרבה הלכות. כגון, תשלומי קנס במוציא שם רע - קיי"ל 25 שהמוציא שם רע על היתומה פטור. וא"כ נשאל על כל מוציא שם רע - אולי זו שהוצא עליה שם רע היא יתומה. וזה שאביה לפנינו אינו הוכחה מספקת, שהרי רק על סמך רוב ['רוב בעילות אחר הבעל' 26 ] אנו יודעים שהוא אביה! אלא כיוון שרוב זה נוגע להרבה הלכות נוספות בתורה, ולגביהן אנו קובעים שזהו אביה, ממילא נחלט כבר העניין אף לנושאים ממוניים.
על פי זה מיושב רב הונא -
חזקת הכשרות של העדים אינה נוגעת דווקא להלכות ממון. לכן אנו מסתמכים על החזקה. וגם לכשיבוא לפנינו דיון ממוני נוכל להסתמך על עדותם, ולהוציא ממון.
ט. יישוב שיטת רש"י והשו"ע
כאמור לעיל 27 , מקשה תוס' על רש"י [על פי ביאורו של הרע"א] שברב הונא מצאנו שניתן להכשיר את העדים על סמך חזקה, ולהוציא ממון עפ"י עדותם, ואילו רש"י אומר שלא ניתן להוציא ממון עפ"י הדיין, כיוון שכשרותו מבוססת רק על חזקת כשרות [לאחר שהעידו עליו תרי ותרי].
אולם עפ"י הביאור דלעיל בדעת רב הונא, ניתן ליישב את שיטת רש"י והשו"ע -
רש"י עוסק באדם ששניים פסלוהו בגזלנות, ושניים אחרים הכחישום. אדם זה, אעפ"י שאנו נעמידהו על חזקת כשרות, לעולם ישאר שם ספק על כשרותו . שכיוון שיש כאן תרי ותרי א"א לבוא ולומר שהוא ודאי כשר 28 . וממילא כשיגיע דיון ממוני לפנינו, נצטרך להשתמש בחזקת כשרות - וזה לא ניתן, דאין מוציאין ממון על סמך חזקה. משא"כ בשאר ספיקות, שאינן תרי ותרי, אנו קובעים בודאות שהנידון כשר, ואח"כ גם לכשנגיע לשאלה ממונית אנו מוציאין ממון על פי עדותו.
^ 1. כתובות יט ע"ב
^ 2. עיין דרוש וחידוש כאן כ ע"א
^ 3. חולין י ע"ב
^ 4. כלל א אות ה
^ 5. שם
^ 6. ב"ק עב ע"ב, ד"ה אין לך בו; ב"ב לא ע"ב, ד"ה וזו
^ 7. ב"ב ה ע"א
^ 8. שם ע ע"א
^ 9. שו"ת, קלו ד"ה אולם באמת. ועיין תוס' ב"ב הנ"ל
^ 10. שבועות מב ע"א
^ 11. יבמות לא ע"א
^ 12. דו"ח שם
^ 13. ומבואר יותר בתשובה הנ"ל
^ 14. ב"ב לא ע"ב
^ 15. כתובות כא ע"ב
^ 16. שם כב ע"א, ד"ה תרי ותרי
^ 17. שם, ד"ה תרי ותרי
^ 18. שם, כב ע"ב ד"ה הבא עליה
^ 19. חו"מ סי לד כח
^ 20. עיין בתשובה הנ"ל
^ 21. ב"ק מו ע"ב
^ 22. עיין יבמות קיט ע"ב
^ 23. חלק שני, סי' ד. אולם לא מצאתי שם התייחסות לרב הונא.
^ 24. הפלאה כתובות, סוף פרק ראשון
^ 25. כתובות מד ע"ב
^ 26. חולין יא ע"ב
^ 27. אותיות ד, ה
^ 28. עיין גם בשיעור 'חזקת האם מהני לבת', פרק שלישי אות ג (שיעור 11).
^ 2. עיין דרוש וחידוש כאן כ ע"א
^ 3. חולין י ע"ב
^ 4. כלל א אות ה
^ 5. שם
^ 6. ב"ק עב ע"ב, ד"ה אין לך בו; ב"ב לא ע"ב, ד"ה וזו
^ 7. ב"ב ה ע"א
^ 8. שם ע ע"א
^ 9. שו"ת, קלו ד"ה אולם באמת. ועיין תוס' ב"ב הנ"ל
^ 10. שבועות מב ע"א
^ 11. יבמות לא ע"א
^ 12. דו"ח שם
^ 13. ומבואר יותר בתשובה הנ"ל
^ 14. ב"ב לא ע"ב
^ 15. כתובות כא ע"ב
^ 16. שם כב ע"א, ד"ה תרי ותרי
^ 17. שם, ד"ה תרי ותרי
^ 18. שם, כב ע"ב ד"ה הבא עליה
^ 19. חו"מ סי לד כח
^ 20. עיין בתשובה הנ"ל
^ 21. ב"ק מו ע"ב
^ 22. עיין יבמות קיט ע"ב
^ 23. חלק שני, סי' ד. אולם לא מצאתי שם התייחסות לרב הונא.
^ 24. הפלאה כתובות, סוף פרק ראשון
^ 25. כתובות מד ע"ב
^ 26. חולין יא ע"ב
^ 27. אותיות ד, ה
^ 28. עיין גם בשיעור 'חזקת האם מהני לבת', פרק שלישי אות ג (שיעור 11).
שיחת פתיחה למסכת כתובות
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | ב' חשוון תשפ"ד
מהו המתיר איסור אשת אח?
הרב חיים כץ | י"א חשוון תשפ"ה

פלגינן דיבורא ופלגינן נאמנות - אנוסים היינו מחמת ממון
כתובות דף יח ע"ב
הרב יאיר וסרטיל | סיון תשע"ח

אין אדם משים עצמו רשע -אנוסים היינו מחמת ממון
כתובות דף יח ע"ב
הרב יאיר וסרטיל | יד אב תשפ"ד
מי פה עבריין?
התלהבות ללא יין
ארץ החיים – הקשר המיוחד שלנו לארץ
איך מותר לנקות בגדים בשבת?
האם הניסים שקרו במצרים יכולים לקרות גם היום?
איך ללמוד גמרא?
דיני קדימה בברכות
האם מותר לקנות בבלאק פריידי?
איך עושים קידוש?
בריאת העולם בפרשת לך לך
למה ללמוד גמרא?

שושנת יעקב צהלה ושמחה
הרב דוד חי הכהן | תשס"ג

האם למדינת ישראל יש דינא דמלכותא?
הרב ניר אביב | טבת תשע"ב

שלא להשתחוות לעבודה זרה
הרב אלחנן פופקו | תשרי תשע"ט
