ישיבה
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- כתובות
- ספריה
- חזון קדומים
- כתובות
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
יעקב בן בכורה
א. הסוגיא
משנה 1 : " ראוה מדברת עם אחד, ואמרו לה - מה טיבו של איש זה? איש פלוני וכהן הוא. רבן גמליאל ורבי אליעזר אומרים - נאמנת. רבי יהושע אומר - לא מפיה אנו חיים, אלא הרי זו בחזקת בעולה לנתין ולממזר עד שתביא ראיה לדבריה. היתה מעוברת ואמרו לה - מה טיבו של עובר זה? מאיש פלוני וכהן הוא. ר"ג ור"א אומרים - נאמנת. רבי יהושע אומר - לא מפיה אנו חיים, אלא הרי זו בחזקת מעוברת לנתין ולממזר עד שתביא ראיה לדבריה".
ובגמרא נחלקו זעירי ורב אסי בפירוש המילה "מדברת". זעירי מפרש שהכוונה ליחוד. ורב אסי מפרש שנבעלה. ושואלת הגמ' לרב אסי, מדוע צריך שתי בבות במשנה. ומיישבת: "חדא להכשיר בה וחדא להכשיר בביתה". ובהמשך 2 מביאה הגמ' מחלוקת בין רבי יוחנן, הסובר שר"ג מכשיר גם את העובר, לבין רבי אלעזר, הסובר שלא הכשיר ר"ג אלא את האם. ומפרש שם רבה את דעת רבי אלעזר - לאם יש חזקת כשרות, אבל לעובר אין חזקה.
וצריך לעיין בדעת רבי יוחנן ורב אסי, מדוע גם העובר כשר.
ניתן היה לומר שהם סוברים שר"ג מכשיר גם ללא חזקה. אולם התוס' אינו מבאר כך. אלא דעתו היא 3 שחזקת האם מהניא גם לבת . ומוסיף התוס', שאפילו רבי אלעזר, הפוסל בבת, מסכים עקרונית ליסוד זה. אלא שרק משום מעלה ביוחסין לא מעמידים על חזקת האם.
וצריך לבאר - היאך יתכן שחזקה של האם תשפיע על כשרות הבת?!
ב. הבנה ראשונה בדעת התוס'
נקדים ונבאר את עצם היסוד של חזקה דמעיקרא, שבה אנו עוסקים.
חזקה זו אין פירושה שהיא פושטת ומבררת לנו את הספק. לדוגמא, בנידון דידן - אנו מסופקים למי נבעלה, ומכשירים אותה כיוון שהיא בחזקת כשרות לכהונה. אין משמעותה של החזקה שהתברר לנו שהבועל כשר. וכי בגלל שלפני שנבעלה היתה כשרה יש בירור שנבעלה לכשר ולא לפסול?! ע"כ חזקה אינה בירור האמת, אלא זוהי הנהגה . כאשר איננו יודעים את האמת, הינחתה אותנו התורה להשאיר את המצב כפי שהיה קודם לספק. אין משנים מצבים מספק.
ומפני שחזקה היא הנהגה גרידא, אנו מפעילים אותה גם כאשר ישנה סתירה מיניה וביה בהפעלה זו. כגון, שני שבילין 4 , האחד טהור והשני טמא, אולם איננו יודעים איזהו הטהור ואיזהו הטמא. הלך אדם אחד עם טהרות באחד השבילים - אנו מטהרים את הטהרות כי מעמידים אותם בחזקתם 5 . הלך אדם שני בשביל השני וטהרות בידו, אף אותם אנו מעמידים על חזקתם ומטהרים [ובתנאי שלא באו לישאל כאחד 6 ]. אילו חזקה היתה בירור האמת, איך מתבררת האמת פעם באופן זה ופעם באופן זה?! אלא, כיוון שבהנהגה גרידא עסקינן, ניתן להתייחס לזה כטהור ופעם אחרת לשני כטהור.
לאור הבנה זו ניתן להבין איך חזקת האם מהניא לבת -
כמו שישנה הלכה להעמיד אדם על המצב שהיה בו בעבר - עברו משפיע על ההווה - כמו כן ניתן להרחיב את העניין ולומר, שישנה הנהגה להעמיד בת בחזקת אמה. הבת היא המשכה של האם, ולכן חזקת האם מונהגת גם בבת.
ואמנם, הבת היא המשך גם של אביה, ולא רק של אימה. ובנידוננו ספק לנו אם הוא כשר או פסול. וא"כ נשאל לכאורה, מדוע מעמידים דווקא על חזקת הכשרות של האם, ולא על מצבו של האב. אלא, שכך יתפרש לנו דין החזקה - כיוון שהאם ודאית, ואילו האב מסופק, הבת נמשכת אחר חזקת הודאי ולא אחר המסופק. וה"ה אם יהיה הפוך - האב ודאי, והאם מסופקת, הבנים ימשכו ויוחזקו בחזקת האב ויוכשרו. וכך באמת מבואר לקמן 7 באחד שהוחזק שאביו כהן, ובאו שני עדים והעידו שאמו גרושה. לעומתם, שני עדים אחרים העידו שאימו אינה גרושה. הרי לפנינו תרי ותרי ומעמידים את הבן בחזקת אביו [כך מתבארת הסוגיא שם לתוס' 8 . וכן פוסקים הרמב"ם 9 והשו"ע 10 . זאת בניגוד לרש"י 11 ], ומכשירים אותו לכהונה. הרי לנו שהאם מסופקת והאב ודאי, ומעמידים את הבן בחזקת אביו.
ג. הבנה שניה בדעת התוס' [רע"א]
הרע"א 12 מבאר את היסוד שחזקת האם מהניא לבת באופן אחר. הספק בסוגיא הוא למי האם נבעלה. ספק זה נוגע הן לאם והן לבת. לגבי האם יש ספק אם כשרה לכהונה, דאם נבעלה לפסול לה, היא נפסלת. ולגבי הבת יש ספק אם כשרה לבא בקהל, דאם אמה נבעלה לממזר, הרי היא ממזרת [ועיין ברש"י 13 שלומד שגם הספק בבת הוא רק לכהונה]. וכיוון שיש ספק גם לגבי האם, ואני מכשיר אותה [כיוון שיש לה חזקה], אם כן אני מתייחס למקרה זה כאילו הבועל כשר - ממילא גם הבת כשרה, שגם לגביה נמשיך את אותה התייחסות שהבועל כשר.
יוצא לפי ביאור זה, שאין אנו אומרים שעצם חזקת האם מהניא לבת. אלא חזקת האם יצרה התייחסות שהבועל כשר, ולכן גם הבת כשרה. ויש להדגיש שהתייחסות זו איננה מתוך בירור, כמבואר לעיל שחזקה איננה מבררת, אלא התייחסות הנהגתית כאילו הדבר מבורר.
ד. קושי לרע"א מסוגיית תרי ותרי
אולם צ"ע היאך יפרש הרע"א את הסוגיא שהבאנו לעיל 14 , לגבי בן הכהן שיש תרי האומרים שאמו גרושה ושניים מכחישים אותם. הרי שם אין שום ספק לגבי האב [שהרי אפילו אם נושא אישה גרושה אינו מתחלל בכך מדאורייתא], וא"כ הספק הינו רק לגבי הבן. ובכל זאת מבואר שמעמידים אותו בחזקת אביו!
אמנם רש"י באמת מבאר שם, שאין מעמידים את הבן בחזקת אביו 15 . ודנים האחרונים 16 , מדוע אינו מבאר כתוס'. ויתכן מאוד, שרש"י אכן לומד את "חזקת האם מהניא לבת" כרע"א, וממילא שם אין להעמיד בחזקת האב, כמבואר לעיל.
ה. ביאור סוגיית חורבא דדברא
רע"א 17 , לשיטתו, מבאר נקודה תמוהה מאוד בסוגיא.
הגמ' מקשה על רב אסי מברייתא: "מיתיבי, ראוה שנכנסה עם אחד ליסתר או לחורבה... ר"ג אומר נאמנת. ורבי יהושע אומר לא מפיה אנו חיים אלא הרי זו בחזקת בעולה לנתין ולממזר עד שתביא ראיה לדבריה. בשלמא...אלא לרב אסי - תרתי למה לי? חדא לחורבא דמתא וחדא לחורבה דדברא. וצריכי - דאי אשמעינן חורבה דמתא, משום דרוב כשרים אצלה, אבל לחורבה דדברא דרוב פסולין אצלה, [רוב העולם גויים הם - רש"י] אימא מודה ליה לרבי יהושע. ואי אשמעינן בההיא - בההיא קאמר ר"י, אבל בהא אימא מודי ליה לר"ג, צריכא".
וצ"ע איך יתכן שסברנו בהו"א שרבי יהושע אינו מאמין לה דווקא בחורבה דדברא, וסיבת אי הנאמנות מפני שיש רוב גויים , הרי ר"י בדבריו אומר להדיא שהחשש הוא מנתין וממזר ולא מגוי!
אלא, מסביר רע"א, החשש הוא באמת שמא נבעלה לממזר, ובכל זאת חשש זה קיים רק ברוב גויים! הא כיצד?
ראשית, מבאר הרע"א, הברייתא לא הזכירה את חשש הגויים, מפני שהיא עוסקת בכשרות הבת . והבת כשרה לבא בקהל גם אם נניח שאימה נבעלה לגוי [אמנם רש"י לאורך כל הסוגיא דן בכשרות הבת לכהונה, ולגבי כהונה, ישנה מחלוקת ראשונים, האם הבת כשרה כשאימה נבעלה לגוי]. לכן מזכירה הברייתא רק את החשש של נתין וממזר. ועדיין סו"ס, איך רוב גויים משפיע על החשש של ממזר? - מבאר הרע"א [לאור שיטתו], שכאשר ישנו רוב ישראל אז אני מכשיר גם את האם [ לכהונה , שלגבי כך בלבד הדיון באם], וממילא אני קובע שהבועל כשר, ולכן אני מכשיר גם את הבת. אבל ברוב גויים אני באמת פוסל את האם בגלל רוב הגויים, ממילא אינני קובע שהבועל כשר. ובמצב כזה איננו אומרים, לשיטת הרע"א, "חזקת האם מהני לבת". וכיוון שאין חזקה אני חושש שמא הבועל ממזר. כלומר, פסול הבת אינו מחמת הרוב, אלא שהרוב יוצר חוסר חזקה!
פרק שני
א. הבחנה בין מסופק לפנינו לבין אינו לפנינו
בשיטתו מסביר הרע"א הלכה נוספת.
קיי"ל 18 שאלמנת עיסה לא תינשא לכהן, ואם נישאת - לא תצא. מהי אלמנת עיסה? משפחה שנתערב בה ספק חלל, ולא ידוע מיהו הספק. יוצא שכל בנות המשפחה יש לגבן ס"ס. ספק - האם נשואה לספק חלל, ואת"ל שכן - ספק האם הוא באמת חלל או לא.
לעומת זאת, יש הסוברים 19 שבת עיסה לא תינשא, ואם נישאת תצא. והטעם שמחמירים בבת עיסה לעומת אלמנת עיסה - לאלמנה יש חזקה, ולבת אין 20 .
וקשה, מדוע כאן איננו אומרים "חזקת האם מהניא לבת"?
לשיטת הרע"א, אנו אומרים חזקת האם מהניא לבת רק מפני שבעקבות הספק של האם וחזקת הכשרות שלה, אנו מחליטים שהבועל כשר. אולם, בנידוננו, אומר הרע"א 21 , לא שייך להחליט שהנידון אינו חלל [או שהאלמנה המדוברת אינה אשת החלל]. דאימתי שייך להחליט ולהכריע על סמך החזקה, זה רק כאשר הספק אינו נמצא לפנינו , שאז אנו דנים מי הוא היה ["דנין על הבועל גופא, ועליו אין השאלה" - לשון הרע"א]. כגון, בסוגיית ר"ג ור"י - אנו מסופקים האם נבעלה לכשר או לממזר. הרי ידוע שיש בעולם כשרים, וכמו כן ידוע שיש ממזרים. ואני איני בא לומר שפלוני הוא כשר. אלא אני מחליט רק שהיא נבעלה על ידי אדם כשר. אולם כאשר הספק נמצא לפנינו ברור שלא נוכל לפשוט את הספק, ולקבוע שהוא כשר. וכי בגלל שיש לה חזקה, ניתן לפשוט את הספק שקיים לגביו?! כגון באלמנת עיסה - וכי בגלל שיש לה חזקה אנו נחליט שבעלה אינו חלל?!
ונמחיש זאת - אדם האוכל ספק חלב אינו נפסל לעדות, דמעמידים אותו בחזקת כשרות. ואם כך, יוצא שאנו מחליטים שאין זה חלב. ואם כן, נתיר לכתחילה לאכול את החתיכה! אלא פשוט הדבר שהחזקה של העד אינה פושטת את הספק לגבי החתיכה.
ממילא, באלמנת עיסה אנו מכשירים אותה בגלל החזקה. אבל, עפ"י האמור, כאן אין אנו קובעים כלום לגבי הבעל. לכן, לשיטת הרע"א, לא שייך לומר "חזקת האם מהניא לבת". ובת עיסה פסולה 22 .
קושיא זו, מבת העיסה, ניתן ליישב באופן דומה גם לדרך הראשונה, ולא רק לדרכו של הרע"א. שהרי לפי סברת ההמשכיות, ביארנו לעיל שאנו ממשיכים את הבת אחר ההורה הודאי ולא אחר ההורה המסופק. אולם אפשר לומר, שאנו נוהגים כן רק כאשר ההורה הודאי לפנינו והמסופק אינו ידוע לנו. אולם אם שניהם לפנינו אלא שאחד ודאי ואחד מסופק, לא נחזיק את הבת אחר הודאי - דמאי חזית להמשיך את הבת דווקא אחריו ולא אחר השני?!
ב. יישוב תימה בשו"ע לפי הנ"ל
ע"פ היסוד שראינו מיושבת קושיא נוספת -
השו"ע 23 פוסק, שספק ממזר שנשא כשרה - הבן הוא ספק ממזר. כלומר, אין מעמידים אותו בחזקת אימו הודאית אלא בחזקת אביו הספק. ולכאורה, צ"ע, דמאי שנא מהציור בגמ' 24 על אב כהן, ולגבי האם יש תרי ותרי, ואנו מעמידים את הבן בחזקת האב הודאי ולא בחזקת האם המסופקת?!
ולאור הנ"ל, החילוק ברור. בציור של הגמ' המדובר הוא שרק האב לפנינו. ממילא אנו מעמידים דווקא בחזקת האב. ובציור של השו"ע מדובר ששני ההורים לפנינו, ממילא אין מעמידים בחזקת הודאי. ואה"נ - כשרה שנישאה ואין ידוע מיהו בעלה, ויש ספק שמא הינו ממזר, הוולד יהא כשר, דנעמידהו בחזקת אמו.
פרק שלישי
א. ספק הנולד מספק אחר
בעניין חזקת האם מהני לבת יש לכאורה לחלק בין המצבים הבאים:
מקרה בו נתעורר ספק לגבי הבת [ולפעמים אף לגבי האם, אבל כספק עצמאי].
מקרה בו נתעורר ספק רק לגבי האם, אלא שכתולדה מכך ייווצר מאליו ספק לגבי הבת.
נבהיר את הדברים -
בסוגיא של ר"ג ור"י, אנו חוששים שמא האם נבעלה לממזר. חשש זה יש לו שתי השלכות. האחת, פסילת האם לכהונה, שהרי נבעלה לפסול לה 25 . השניה, שמא הבת נולדה מממזר, וממילא אף היא ממזרת. הספק לגבי הבת נובע מחמת הבת לכשעצמה - אולי היא בת ממזר, ולא מחמת האם.
לעומת זאת ישנה סוגיא של ינאי המלך 26 - יש שני עדים המעידים שאימו נשבתה, ולכן בנה, ינאי, הוא חלל. ויש שני עדים המכחישים את העדות הראשונה. הספק בסוגייא זו הוא רק באימו של ינאי, האם היא נשבתה. ואם אכן נשבתה אז ממילא בנה שנולד לאחר מכן הוא חלל, דהוי בן של כהן ואנוסה. הספק לגבי ינאי, אם כן, אינו עומד בפני עצמו אלא הוא רק תולדה של הספק לגבי אימו.
נראה שבסוג השני ודאי חזקת האם תועיל לבת [ללא קשר לסוגיית "חזקת האם מהני לבת"] - דאיך יתכן שנכשיר את האם לכהונה, ולאחר מכן כשייוולד בן נפסול אותו, מתוך קביעה שאימו נשבתה?!
אם כן, נראה שבמצב זה הכרח הוא לכ"ע שחזקת האם תועיל לילדיה, ללא קשר כלל לסוגיית "חזקת האם מהני לבת". ונמחיש זאת - פנויה שספק התקדשה, נתיר אותה להינשא על סמך חזקת פנויה. ולכשתינשא עפ"י הוראתנו, האם נאמר שהולד ספק ממזר?!
ב. תימה בעקבות ההנחה הנ"ל
וצ"ע, דהתוס' דן על סוגיית "חזקת האם מהני לבת" ומכליל גם את המקרה של ינאי בתוך דיונו, ונראה שסובר שגם ציור זה משתייך לסוגיא זו 27 .
ג. יישוב העניין לאור הבנת החזקה בתרי ותרי
ונראה שאפשר להבין שבכל זאת אנו נזקקים לגדר של "חזקת האם מהני לבת" מסיבה אחרת -
קיי"ל שבספק מעמידים על חזקה 28 . ובדרך כלל אנו מסתמכים על החזקה כמכריעה את הספק. אולם, נראה שבסוגיית תרי ותרי לא ניתן לומר כן. שהרי יש הסוברים שבתרי ותרי לא מעמידים כלל על חזקה 29 , וממילא אנו נאמר שאפילו אם מעמידים על חזקה, אין משמעותה של העמדה זו כהכרעה של הספק. וכי איך יתכן שנכריע כאשר יש שני עדים נגד הכרעה זו 30 ?!
א"כ נותר שם ספק גם לאחר ההעמדה על החזקה.
כיוון שכך מיושבת קושייתנו -
נכון הדבר שספיקו של ינאי הוא אך ורק תולדה של ספק אימו, אולם גם אצל אימו המצב נשאר מסופק. וממילא גם אצל ינאי יש ספק, וע"כ אנו זקוקים לדין חזקה ע"מ להכשירו. ולכן, לולא סברת "חזקת האם מהני לבת" היה מקום לפסול את ינאי למרות כשרות אימו.
יסודות מרכזיים שנזכרים או מתחדשים בשיעור זה
* חזקה דמעיקרא היא דין של הנהגה, ואין היא מבררת את הספק.
* לאור הנ"ל, אנו מעמידים על חזקה גם כשהעמדה זו סותרת להעמדה אחרת על החזקה.
* יש סוברים ש'חזקת האם מהני לבת' בגלל הטעם הנ"ל - ההנהגה אינה מתייחסת רק לאם, אלא גם להמשכה, לבת.
* כשאב ודאי ואם ספק, או להיפך - מעמידים את הבת על חזקת הודאי, ולא על הספק. והנ"מ אם הודאי לבדו לפנינו. ואם שניהם לפנינו - הכשרות של הודאי לא מהני לבת.
* יש סוברים שחזקת האם מכריעה [הנהגתית] שהבועל כשר, ולכן מהני לבת.
* הכרעה שהבועל כשר אינה שייכת אלא כשהוא לא לפנינו, וממילא אין דיון לגביו. ואם יש דיון לגביו - חזקת האם אינה פושטת את הספק לגביו [וממילא לשיטה הנ"ל, גם ספיקה של הבת עומד בעינו].
* ישנה מציאות שיוצרת שני ספקות: באם ובבת. בזה שייך הגדר של 'חזקת האם מהני לבת'.
* ישנה מציאות שיוצרת רק ספק באם. ואח"כ, כתולדה מספק זה, ישנו ספק בבת. כאן ודאי שאם האם כשרה, אף הבת כשירה.
* בספק של תרי ותרי, החזקה אינה פושטת את הספק.
* כתוצאה מהנ"ל, בתרי ותרי נזקקים ל'חזקת האם מהני לבת' גם במציאות שיוצרת ספק רק באם.
^ 1. כתובות יג ע"א
^ 2. שם ע"ב
^ 3. דף כו ע"ב, ד"ה אנן אחתינן ליה
^ 4. טהרות פ"ה משנה ה
^ 5. דוגמא זו, של שני שבילין, נכונה לפי הסוברים שהטהרה בספק טומאה ברשות הרבים היא מצד חזקה. עיין בשב שמעתתא, א א , ובהערות הגרש"ז אויערבך זצ"ל שם.
^ 6. כתובות כז ע"א
7. דף כו ע"א
^ 8. שם ע"ב, ד"ה אנן
^ 9. הל' איסורי ביאה, פ"כ טז
^ 10. אהע"ז סי' ג ז
^ 11. ד"ה ואנן
^ 12. עיין דו"ח על כתובות יג ע"ב. ובשו"ת פסקים, סי' פה
^ 13. יג ע"א, ד"ה ראוה
^ 14. אות ב
15. ואיננו נכנסים כעת לבאר את דרכו של רש"י, שמבאר שמעמידים בחזקה שנוצרה לאחר העד הראשון.
16. שב שמעתתא, שמעתתא ו פרקים טז, יח
^ 17. שם
^ 18. אהע"ז סי' ב ה
^ 19. עי' ברמ"א שם
^ 20. תוס' יד ע"א, ד"ה תנו רבנן
^ 21. שו"ת פסקים סי' קג, ד"ה גם. וכן בבית יעקב כאן, על התוס' ד"ה אלמנת עיסה, מפורש כסברא זו.
^ 22. הערת העורך: לפי"ז מובן יותר איך זה שאנו מטהרים גם את הטהרות שהיו בשביל הראשון וגם את הטהרות שהיו בשביל השני. דכאן הרי איננו קובעים שום דבר לגבי הדרך אם טהורה היא אם לאו, וממילא אין השלכה לדרך השניה.
^ 23. אהע"ז סי' ד לו
^ 24. שהבאנו לעיל, פרק א אות ב
^ 25. יבמות סח ע"א
^ 26. קידושין סו ע"א
^ 27. הערת העורך: נראה שאפשר לחדד את השאלה, בדיוננו על רש"י, האומר להדיא על הציור של ינאי, שלא מעמידים אותו בחזקת אימו.
^ 28. חולין י ע"ב
^ 29. יבמות לא ע"א
^ 30. הערת העורך: הרב שליט"א יוצא כאן מתוך הנחה שחזקה מכריעה את הספק. ועיין בזה בשב שמעתתא (ש"א פ"א), בשם הפנ"י והפר"ח, ובדעת עצמו שם.
^ 2. שם ע"ב
^ 3. דף כו ע"ב, ד"ה אנן אחתינן ליה
^ 4. טהרות פ"ה משנה ה
^ 5. דוגמא זו, של שני שבילין, נכונה לפי הסוברים שהטהרה בספק טומאה ברשות הרבים היא מצד חזקה. עיין בשב שמעתתא, א א , ובהערות הגרש"ז אויערבך זצ"ל שם.
^ 6. כתובות כז ע"א
7. דף כו ע"א
^ 8. שם ע"ב, ד"ה אנן
^ 9. הל' איסורי ביאה, פ"כ טז
^ 10. אהע"ז סי' ג ז
^ 11. ד"ה ואנן
^ 12. עיין דו"ח על כתובות יג ע"ב. ובשו"ת פסקים, סי' פה
^ 13. יג ע"א, ד"ה ראוה
^ 14. אות ב
15. ואיננו נכנסים כעת לבאר את דרכו של רש"י, שמבאר שמעמידים בחזקה שנוצרה לאחר העד הראשון.
16. שב שמעתתא, שמעתתא ו פרקים טז, יח
^ 17. שם
^ 18. אהע"ז סי' ב ה
^ 19. עי' ברמ"א שם
^ 20. תוס' יד ע"א, ד"ה תנו רבנן
^ 21. שו"ת פסקים סי' קג, ד"ה גם. וכן בבית יעקב כאן, על התוס' ד"ה אלמנת עיסה, מפורש כסברא זו.
^ 22. הערת העורך: לפי"ז מובן יותר איך זה שאנו מטהרים גם את הטהרות שהיו בשביל הראשון וגם את הטהרות שהיו בשביל השני. דכאן הרי איננו קובעים שום דבר לגבי הדרך אם טהורה היא אם לאו, וממילא אין השלכה לדרך השניה.
^ 23. אהע"ז סי' ד לו
^ 24. שהבאנו לעיל, פרק א אות ב
^ 25. יבמות סח ע"א
^ 26. קידושין סו ע"א
^ 27. הערת העורך: נראה שאפשר לחדד את השאלה, בדיוננו על רש"י, האומר להדיא על הציור של ינאי, שלא מעמידים אותו בחזקת אימו.
^ 28. חולין י ע"ב
^ 29. יבמות לא ע"א
^ 30. הערת העורך: הרב שליט"א יוצא כאן מתוך הנחה שחזקה מכריעה את הספק. ועיין בזה בשב שמעתתא (ש"א פ"א), בשם הפנ"י והפר"ח, ובדעת עצמו שם.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
