ישיבה
בית המדרש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש ויקרא
- קדושים
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש ויקרא
- אחרי מות
שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
חלווה בת פרחה
קראנו השבת את פרשיות אחרי מות קדושים (השיחה נאמרה בשנת תשס"ט כשהפרשיות מחוברות). תחילת פרשת אחרי מות עוסקת בעבודת הכהן הגדול בבית המקדש. התורה פותחת:
וְאַל יָבֹא בְכָל עֵת אֶל הַקֹּדֶשׁ מִבֵּית לַפָּרֹכֶת אֶל פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָאָרֹן וְלֹא יָמוּת כִּי בֶּעָנָן אֵרָאֶה עַל הַכַּפֹּרֶת (ויקרא טז, ב).
לקודש לא נכנסים בלי הכנות. ביום הכיפורים שהכניסה היא לפני ולפנים, ההכנות צריכות להיות מיוחדות בהתאם. כהן גדול צריך לפרוש מביתו שבעה ימים לפני יום הכיפורים ללשכת פרהדרין שבבית המקדש, להתכונן רוחנית ומעשית לעבודת יום הכיפורים. מכאן יש ללמוד שלקראת כל כניסה אל הקודש צריך להתכונן. כאשר הכניסה היא לקודש הקדשים ההכנה צריכה להיות גדולה יותר. חכמים תיקנו לנו תפילות כנגד הקרבנות, כשאנחנו מתפללים לפני הקב"ה אנחנו עומדים לפניו ונכנסים אל הקודש. לא להיכנס בלי הכנות. הרב באורות אומר שזה ההבדל בין ישראל למינות. הם מתפרצים אל הקודש בלי הכנות, בידיים מסואבות, ולא רק שהם לא מתקדשים אלא הם מקלקלים את הקודש. כשהם נכנסים אליו בלי הכנות, התוצאה היא שגם הקודש נטמא ומסתאב. לכל תפילה ומצווה, לכל מעשה טוב צריך להתכונן, כשמתכוננים המעשה נעשה יותר בשלמות. אדם שמתפלל עולה במדרגות הקודש.
תפילת שחרית מסודרת כך שקודם כל אומרים פסוקי דזמרה, אחר כך עולים עוד מדרגה לברכות קריאת שמע, ואחר כך עולים בקודש לשיא לתפילת לחש - האדם עומד מול ריבונו של עולם. התפילה היא דווקא בלחש כמו כהן גדול שנכנס לפני ולפנים וקולו לא ישמע, זו עבודת הכהנים. ברכות קריאת שמע בקול, אבל שמונה עשרה צריך להיות בלחש. הרב במקום אחר אומר שהלוים משמיעים קולם בכלי שיר, בזמר, בפה, אבל עבודת הכהנים היא בלחש, בלי נשמע קולם, זו מדרגה פנימית. כשנשמע קול זה קצת חיצוני. אומנם צריך לעבוד את ה' בכל הכלים ובכל האמצעים, גם בחיצוניות, אבל יש מדרגות מדרגות. כל אחד מתפלל לפי המדרגה שלו. יש אנשים שמתרכזים מאוד והם עולים למעלה, לעולם יותר פנימי ועליון, מעלים את המחשבות מעלה מעלה. צריך לעשות לכך הכנות נכונות. ככל שהאדם מתכונן יותר לכל מצווה שהוא עושה, לכל הנהגה, מעשיו נעשים יותר בשלמות.
"בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן אֶל הַקֹּדֶשׁ" (ויקרא טז, ב), מה הכוונה "בְּזֹאת" אומרים חז"ל (ויקרא רבה כא, ו):
בזכות התורה, "זֹאת הַתּוֹרָה" (במדבר יט, יד), בזכות המילה, "זֹאת בְּרִיתִי" (בראשית יז, י), בזכות השבת "אַשְׁרֵי אֱנוֹשׁ יַעֲשֶׂה זֹּאת" (ישעיה נו, ב), בזכות ירושלים, "זֹאת יְרוּשָׁלִַם" (יחזקאל ה, ה)... בכל מקום שכתוב זאת, זה בדווקא, זאת ולא אחרת.
מה אומר לנו המדרש, שהאדם צריך להיות מודע, שאנחנו באים אל הקודש עם ערכים חשובים, עם תורה, עם ברית מילה. הברית בעצם מבטאת את היותנו עם סגולה, שזו עניינה של המילה, לבטא את עניינם של ישראל, שיש ברית בין ישראל לריבונו של עולם, ומכוח הברית הזו אנחנו יכולים לפנות אל הקב"ה. גם התורה היא ברית, "אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי" (ירמיה לג, כה), התורה היא ברית בינינו לבין הקב"ה. וירושלים מבטאת את המקום, השייכות שלנו למקום, לארץ ישראל. אנחנו באים ועומדים לפני ה' עם כל המעלות הללו, אפילו מעלת המקום, ירושלים. אנחנו באים - "בזאת" עם כל הצדדים של השלמות..
הרב צבי יהודה לימד על ברכת התורה שאנחנו מברכים: 'אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו' ניגשים לתורה מתוך סגולת ישראל, מתוך ההכרה שיש בנו סגולה מיוחדת ומתוך כך התורה ניתנה לנו. מתוך שאנחנו עם ה', אנחנו מקבלים את תורת ה'.
המהר"ל מדגיש את שני הצדדים, מתוך שאנחנו עם אלוקי אנחנו זוכים בתורה האלוקית, והתורה האלוקית ניתנת רק לעם אלוקי. זה מראה על מעלת התורה, שהיא ניתנת רק לישראל, וזה מראה על מעלתם של ישראל שרק להם ניתנה התורה. "בזאת יבוא אהרן אל הקודש", עם הנתונים הללו, מתוך שה' בחר בנו ונתן לנו את התורה, ואנחנו מקיימים אותה, מתוך זה אנחנו באים לקיים מצווה או תפילה או לימוד תורה.
לתכנן את עבודת ה'
עוד נאמר במדרש:
"כִּי בְתַחְבֻּלוֹת תַּעֲשֶׂה לְּךָ מִלְחָמָה" (משלי כד, ו). רבי נתן ברי אחא בשם רבי סימון: עשית חבילות של עבירות, עשה כנגדן חבילות של מצוות. "עיניים רמות" - "וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ" (דברים ו, ח), "לשון שקר" - "וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם" (דברים יא, יט) "רגלים ממהרות לרוץ לרע", הווה ממהר לרוץ למילה. רבי יוחנן פתר קריא בקרביטנטים (ויקרא רבה פרשה כא, ה).
הכוונה רב חובל של אוניה. תחבולות מלשון רב חובל, כלומר תהיה מנהיג. כמו רב חובל שמתכנן את הנסיעה בים, תתכנן את עבודת ה', את ההתמודדות עם היצר, עם הסערות וכל הקשיים שצריך להתגבר עליהם, למצוא את הכיוון ולהגיע למטרה שאליה אתה מפליג. אדם צריך להנהיג את הכוחות שלו כמו מי שמנהיג ספינה. כל מטרה שאדם מציב לעצמו עלין לערוך תכנית עבודה איך הוא הולך לעשות את זה בצורה הטובה ביותר. אם הוא הולך ללמוד שיחשוב איך הוא הולך ללמוד, לזכור את מגמת הלימוד. הוא הולך לעשות מצווה, שיחשוב איך הוא יעשה אותה בצורה הכי טובה ושלמה.
איסור אכילת דם
אור החיים עומד על מצוות איסור אכילת דם.
וְאִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יֹאכַל כָּל דָּם וְנָתַתִּי פָנַי בַּנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת אֶת הַדָּם וְהִכְרַתִּי אֹתָהּ מִקֶּרֶב עַמָּהּ (ויקרא יז, י).
מדוע התורה מפרטת כל כך: איש איש מבית ישראל ומן הגר הגר בתוכם.
התורת כהנים מבאר:
איש איש - אלו ישראל, גר - אלו גרים, הגר - לרבות נשי הגרים, בתוכם - לרבות נשים ועבדים. אם כן למה נאמר איש איש? להביא וולד ישראל מן הגר ומן העבד.
הריבויים באים להגיד לנו שכולם בכלל זה, גם ישראלי רגיל, גם גר, גם נשיהם, גם עבדים וגם וולד ישראל מן הגר והעבד. בשביל מה התורה מפרטת כאן במיוחד, הרי בכל המצוות התורה מצווה את כל ישראל ובכלל זה הגרים - אומר אור החיים שיש צורך מיוחד לכתוב את זה להקדים שכל אדם מישראל הוא חלק אלו-ה ממעל. הוא במדרגה שאין למעלה ממנה, כמו שכתוב: "כִּי חֵלֶק ה' עַמּוֹ" (דברים לב, ט) ולמרות שאדם נמצא בעולם הזה, יש לו קשר שנמשך ועולה למעלה אל החלק שלמעלה כמו שכתוב: "יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ" - חבל שמשתלשל, יעקב הוא חבל שמשתלשל מלמעלה, כל ישראל יש להם קשר ושייכות למעלה. נפש הבהמה היא תחתונה, מגושמת. כשאדם אוכל מדם, מהנפש של הבהמה, הוא מתגשם, הוא מתנתק ממקורו העליון, וזה איסור כרת שיש בדבר, וזה מה שכתוב: "וְנָתַתִּי פָנַי בַּנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת אֶת הַדָּם וְהִכְרַתִּי אֹתָהּ מִקֶּרֶב עַמָּהּ".
כותב אור החיים:
פירוש שיכרות החוט הקשור בשורשו שהוא מקור כללות נפשות עם ה', והוא אומרו: "מקרב עמה".
בשורש יש כללות עם ה', ומהשורש הזה מסתעפים כל נפשות ונשמות ישראל, ואם חס וחלילה אדם אוכל מדם הבהמה זה מגשים אותו והוא מתנתק מהמקור העליון. אומנם בכלל ישראל יש מדרגות, כולם קשורים למקור העליון ובכל זאת יש מדרגות 'עשרה יוחסין עלו מבבל', יש כהנים יש לווים וישראלים, יש מדרגות פחותות מזה, הגרים. אפשר אם כן לחשוב שמי שהוא במדרגה עליונה, נפשו במדרגה כל כך עליונה שכל פגם יכול ליצור נזק כזה גדול שהנפש מתנתקת ממקורה, אבל מי שלא במדרגה עליונה, גם אם יאכל דם זה לא מוריד אותו מפני שהוא לא בשיא הדרגות. אפשר היה גם לחשוב להפך, שמי שהוא במדרגה עליונה ומקושר מעלה מעלה, הגם שאם יאכל דם זה יפגום אותו, אבל כיוון שיש לו עוצמה עליונה כזו זה לא יגרום לו להתנתק, כי הוא קשור חזק למעלה, אבל מי שהוא לא במדרגה הזו והקשר שלו למעלה הוא רפה, לא באותה עוצמה, אז מעשה כזה באמת מנתק אותו, לכן התורה צריכה לפרט את כל המדרגות. יש בני גרים, יש גר שהתחתן עם ישראלית, יש גרה שהתחתנה עם ישראל, את כל המדרגות צריך לפרט שלא נחשוב שהמדרגה העליונה לא מתנתקת בגלל עליונותה, והמדרגה התחתונה לא מתנתקת כי היא לא כל כך רגישה לפגם הזה, ורק למדרגות בינוניות יש את הפגם הזה. לכן התורה פירטה את כולם.
העונשים הנסתרים
אנחנו לומדים מדברי אור החיים את השייכות שיש לכל אחד מישראל לשורש, לכן יש כל כך הקפדה שלא לפגום, ויש דברים שהם פוגמים וכורתים את הנשמה ממקורה. יש לנו כאן לימוד חשוב, אומנם היום בפועל לא מתקיימים לנגד עינינו העונשים הללו. חז"ל אומרים שבטלו מיתות בית דין עוד לפני חורבן הבית, אבל מיתה בידי שמים וכרת לא בטלו. אומנם אנחנו יכולים לראות אנשים שאכלו הרבה דם או איסורים אחרים שעונשם כרת, והם זוכים לחיים ארוכים, ועוד כאלה שנאמר עליהם שלא יהיה להם המשך ויש להם המשך, ונשאלת השאלה מדוע דבר ה' לא מתקיים. אפילו על ארבע מיתות בית דין חז"ל אומרים שדין ארבע מיתות בית דין לא בטל, המציאות לא בטלה, מי שעושה עבירה שחייב עליה מיתה, ריבונו של עולם מגלגל את הדברים שהוא ייענש. אומנם גם זה לא נראה לעין.
מאז שחרב הבית וישראל גלו מעל אדמתם, הקב"ה שינה את סדר הנהגתו. כשישראל נמצאים על אדמתם, השכינה שורה, יש השגחה ישירה, לא על ידי שר של ארץ אחרת, אלא ריבונו של עולם בעצמו, ישראל נמצאים במצב של רגישות גדולה וממילא מתקיים באמת דבר ה'. וכאשר גלו ישראל וכאילו נמצאים ברשות זרה, אז הקב"ה מנהיג את ישראל בדרך הטבע, ולא בדרך הנסית האלוקית שהוא מנהיג בארץ ישראל. מסיבה זו לא רואים את ההתגשמות של עונשי התורה. אבל זה רק בצד החיצוני של הדבר, אבל בפנימיות הדבר כן קורה. כלומר מי שעושה עבירה משהו נפגם, החוט הזה, חבל נחלתו, שכל אחד נמשך עד המקור העליון, הנשמה הזו נותקה. החבל הזה עשוי ממספר חוטים, ממאות, יכול אדם לחתוך חוט אחד, יכול שתים ויכול לנתק את הכול חס וחלילה. כל עבירה שהאדם עושה משהו בקשר שלו למקור העליון נחתך. אפשר לחבר מחדש אם האדם יעשה תשובה, אפשר לחזור בתשובה גם מעבירות שיש עליהן כרת. גם מעבירות שחייבים עליהם מיתות בית דין אפשר לחזור. האדם יכול להחזיר את החיבור, צריך בשביל זה תשובה גדולה ואמיתית כמובן, תשובה שלמה שהקב"ה מעיד עליו שהוא לא יחזור עוד לחטא הזה. גם תשובה פחותה מזו היא תשובה, אבל לא שלמה. אם נתקו מספר חוטים, אז הוא מתקן אבל לא את כולם. ואם הוא חוזר בתשובה שלמה הוא מתקן את כולם. זה עניינו של האדם, הוא מקושר עם ריבונו של עולם, עם המקור העליון.
התמודדות עם יצר העריות
המשך הפרשה הוא בפרשת עריות. התורה פותחת:
וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם: כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ מִצְרַיִם אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם בָּהּ לֹא תַעֲשׂוּ וּכְמַעֲשֵׂה אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לֹא תַעֲשׂוּ וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ: אֶת מִשְׁפָּטַי תַּעֲשׂוּ וְאֶת חֻקֹּתַי תִּשְׁמְרוּ לָלֶכֶת בָּהֶם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם אֲנִי ה' (ויקרא יח א-ה).
אחרי כל ההקדמה הזו, שלא לעשות כמעשה ארץ מצרים וארץ כנען, וללכת בחוקות ה', מגיעים איסורי עריות. אור החיים אומר שהכוונה בהקדמה הזו היא לענות על שאלה. לכאורה קשה מאוד להתמודד עם היצר הזה, הוא יצר חזק מאוד, בדרך כלל מושך מאוד, כאילו יש תביעה מהאדם להיות מלאך, להתגבר על דבר שאי אפשר להתגבר עליו. באה התורה ופותחת, אני ה' אלוקיכם, תזכרו, אתם לא אנשים רגילים, יש לכם את ריבונו של עולם. לעם ישראל יש כוח רוחני איתן כזה שהם יכולים להתגבר. ואף על פי שהייתם במקום הכי מקולקל – ארץ מצרים ואתם הולכים למקום הכי מקולקל - ארץ כנען, וכמובן שאם נמצאים באווירה כזו שלילית ומתירנית, אווירה של הפקרות, אז קשה עוד יותר להתגבר, אף על פי כן אומרת התורה: למרות שמשם אתם באים ולשם אתם הולכים, אל תעשו כך. 'אני ה' אלוקיכם'. לעם ישראל יש כוח עליון סגולתי, חבל נחלתו, קשור לריבונו של עולם. המוח יכול לשלוט על הלב ולהביא את הלב למצב כזה שהלב עושה רצון המוח, ולא רק שהמוח מנצח את הלב אלא המוח משנה את הלב, עד שהלב בעצמו רוצה לעשות מה שהמוח רוצה.
איך מגיעים לזה? אומר הרמב"ם בסוף הלכות איסורי ביאה, שאין מחשבת העריות באה אלא בלב הפנוי מהחכמה. כלומר ההתגברות לא צריכה להיות על ידי התגוננות, שכל הזמן היצר מנסה לתקוף ולא נותנים לו. אמנם גם זו התגברות בעלת ערך עצום, כל פעם שהאדם מנצח את היצר שכרו הרבה מאוד מפני שזה קשה מאוד, כגודל הקושי כך גודל השכר. אבל המגמה צריכה להיות שהלב נוטה לחיוב, שהוא לא נאלץ לעשות מה שהמוח מצווה עליו אלא הוא נוטה לזה. וזה קורה שהאדם ממלא את עצמו בשאיפות חיוביות. ככל שהקודש ממלא אותו יותר, כך ממילא אין מקום לדברים אחרים. אין מחשבת עריות אלא בלב הפנוי מן החכמה. ואם יש קצת מקום בלב אז שם יש קצת מקום למחשבות אחרות. אם יש קצת מאוד מקום בלב אז יש קצת מאוד מחשבות רעות, הכול לפי ההתמלאות של הלב בחכמה, באידאלים, ברצונות הטובים. האדם לא רק ילמד תורה, אלא שזה יהיה בבחינת 'אילת אהבים ויעלת חן' כמו שאומר שם הרמב"ם, שהאדם יהיה במצב כזה שהוא משתוקק לתורה, משתוקק לקיום המצוות, וזה ממלא אותו. זאת הדרך היותר מושלמת.
זה מה שהתורה אומרת קדושים תהיו, המפרשים אומרים 'פרושים'. אבל אם הכוונה לפרושים התורה הייתה צריכה לומר 'פרושים תהיו', למה התורה אומרת קדושים תהיו? כי כשקדושים פרושים. זאת אומרת, כשמתמלאים בקדושה ממילא פרושים מדברים לא טובים. ההתמלאות בחיובי היא המסלקת ומפרישה את האדם מהדברים האחרים. .....
זה נושא לא קל, בעיקר בתקופה שאנחנו נמצאים בה, שיש צורך בהתמודדות קשה, כיוון שהמתירנות מגיעה לשיאים שכל הזמן הולכים ומתפתחים. כנראה שריבונו של עולם סבור שהדור שלנו יכול להתמודד גם עם קשיים כאלה. הקב"ה לא מעמיד דור במבחן שהוא לא יכול להתמודד אתו, הקב"ה רוצה שננצח, ואם הוא מעמיד אותנו בניסיון זה על מנת שננצח, לא על מנת שחס וחלילה לא ננצח. הווי אומר שלדור שלנו כנראה יש נשמות גדולות עם עוצמות רוחניות גדולות שאפשר כבר לתת לו אתגרים כאלה גדולים וקשים, שאם הוא ייפגש שלא מרצונו עם דברים הכי מגרים - הוא יכול להתמודד. הלב והעין הם שני סרסורים לעבירה, ויש מכשירים וכלי תקשורת שונים שאפשר לראות בהם דברים לא צנועים, והכול נמצא בכל מקום, אז הדרך היחידה להתמודד היא שהלב ירצה רק את הטוב.
פה צריך לעשות חלוקה, כי התורה לא מבקשת ממנו לברוח למדברות ולהיות מנותקים ולא לבנות משפחות. התורה כן מצווה אותנו לבנות משפחות, זו המצווה הראשונה בתורה, להעמיד את הדורות הבאים, לגדל ילדים. זו המצווה הכי גדולה. האדם מוליד ילד והילד הזה שומר את התורה והמצוות, כאן הוא עושה פעולה שיש לה המשכיות של קיום תורה ומצוות, שבנו ובן בנו, עד סוף כל הדורות בעז"ה יקיימו את רצונו של הקב"ה. אין דבר יותר גדול מיצירת ההמשך הזה. התורה אומרת שצריך לקיים את מה שצריך לקיים ולהתרחק ממה שצריך להתרחק. צריך בריאות של הנפש, שהיא יודעת לעשות את החלוקה, מה שהקב"ה לא רוצה הנפש תדחה, הנפש לא רוצה את זה. זה קורה כשהאדם באמת חי כל הזמן בתודעה של "שִׁוִּיתִי ה' לְנֶגְדִּי תָמִיד" (תהלים טז, ח). שהוא כל הזמן רואה את ריבונו של עולם ושמח שהוא נמצא מול ה' כביכול ולא רוצה להתנתק ממנו, והוא מתרחק מכל דבר שיכול לגרום איזה נתק או קרע או חיץ בינו לריבונו של עולם.
בשתי הפרשות יש הציוויים והאזהרות בענייני העריות. זה סוג של פגם של טומאה שגורם שהארץ מקיאה את יושביה. "ולא תקיא הארץ אתכם". הרמב"ן מאריך ומלמד אותנו את עניינה וערכה של ארץ ישראל. האדם מרגיש שהוא חי במקום קדוש, בארץ ה', שהארץ לא סובלת את ההתנהגות שיש בה טומאה, והיא מקיאה את מי שעושה כך. אפילו גוים שעושים מעשים שלא ראוייפ הארץ מקיאה אותם. קל וחומר שישראל נדרשים להיות במדרגה עוד יותר גבוהה.
מעלתה של ארץ ישראל
אני רוצה להביא מדרש שמדבר גם כן במעלתה של ארץ ישראל:
"אַחֲרֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם תֵּלֵכוּ" (דברים יג, ה) וכי אפשר לבשר ודם להלוך אחר הקב"ה? אותו שכתוב בו: "בַּיָּם דַּרְכֶּךָ וּשְׁבִילְךָ בְּמַיִם רַבִּים" (תהלים עז, כ) ואתה אומר אחר ה' אלוקיכם תלכו 'ובו תדבקון', וכי אפשר לבשר ודם ולעלות לשמים ולהידבק בשכינה? אותו שכתוב בו: "כִּי ה' אֱלֹקֶיךָ אֵשׁ אֹכְלָה הוּא" (דברים ד, כד) וכתיב: "כָּרְסְיֵהּ שְׁבִיבִין דִּי נוּר" (דניאל ז, ט) ונהר של אש יוצא לפניו, ואתה אומר ובו תדבקון?
איך אפשר להידבק בשכינה, בקב"ה, עונה המדרש:
אלא מתחילת ברייתו של עולם לא נתעסק הקב"ה אלא במטע תחילה, הדא הוא דכתיב: "וַיִּטַּע ה' אֱלֹקִים גַּן בְּעֵדֶן" (בראשית ב, ח) , אף אתם כשתכנסו לארץ לא תתעסקו אלא במטע תחילה, הדא הוא דכתיב: "וְכִי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם" (ויקרא יט, כג) (ויקרא רבה פרשה כה).
המדרש אומר לנו שאם רוצים להידבק בקב"ה צריך ללכת בדרכיו, אז נדבקים בו. אי אפשר להידבק בקב"ה כי הוא כל כך גבוה ועליון, אבל אפשר להידבק בו על ידי ההליכה בדרכיו. אם המדרש לא היה אומר את זה אלא אני הייתי אומר את זה, שמי שבא לארץ ישראל ורוצה להידבק בקב"ה שיהיה חקלאי, הייתם אומרים: מה זה? צריך ללמוד בישיבה, צריך ללמוד תורה, צריך להתפלל בדבקות, אבל לטעת עץ בארץ ישראל? עבודת הארץ עושה דבקות? מה זה – 'ציונים'?...ואמנם כך אומר המדרש. אדם נוטע בארץ ישראל נטיעה, הוא נעשה דבק בריבונו של עולם, הוא נעשה שותף לריבונו של עולם בבריאתו של עולם. כשם שהתורה נתנה בברית כך העבודה נתנה בברית. אדם יוצר משהו, יוצר יצירה של קדושה, כי בארץ ישראל הפירות קדושים. 'ונאכל מפריה ונשבע מטובה' הב"ח אומר שכך צריך להיות הנוסח של הברכה, נשבע מטובה של הארץ, כי הארץ היא קדושה. הטור דן בדבר, איך הנוסח צריך להיות, והב"ח אומר שצריך לומר ונשבע מטובה כי לארץ יש מעלות קדושות.
כשנמצאים בארץ ישראל יש עוצמה מיוחדת להתמודדות. כשבאו ישראל לארץ הם פגשו בשיטים התמודדות לא קלה. פנחס צריך לעשות פעולה של קנאות כדי לעצור את הנפילה. כנראה שהמפגש עם ארץ ישראל מחייב התגברות על קושי גדול מאוד כדי לעלות למדרגת הקודש.
כך בימינו, אנחנו חוזרים לארץ ישראל, הקב"ה מעמיד אותנו בניסיון גדול וקשה. הדור שלנו מתנסה בניסיון גדול ביותר, נסיונות שדורות קודמים לא התנסו בהם. ההתמודדות מראה שאנחנו יותר גדולים מכולם. אם הקב"ה מעמיד אותנו בניסיון כזה, סימן שיש לנו כוח להתגבר. זה לא סימן שהדור יורד, אלא סימן שהדור עולה כי התמודדות כזו זה סדר אלוקי. זה לא נגד ה', אי אפשר לעשות שום דבר נגד ה', הוא מנהל כאן את כל העניינים, גם את יצר הרע. גם את הקשיים ריבונו של עולם עושה. ואם הוא מעמיד אותנו בהתמודדות הזו, זה אומר שהוא נתן לנו את הכוחות לנצח, וכך זה יהיה וכך זה קורה.
ברוך ה' לא כולם נופלים, חס וחלילה, וגם אלו שנופלים הם נופלים קצת, באופן יחסי הם גיבורים. בדרך כלל הם מנצחים, כמו במלחמה שמנצחים תשעים אחוז ועשר אחוז לא מנצחים, זה לא נחשב כישלון, זה נחשב ניצחון שאינו מלא. יש מדרגות בניצחונות. כל ניצחון הוא בעל ערך גדול. יש כאלה שעוד יותר מתקדמים. וזה העניין של הדור הזה. לנצח את הקושי הזה ולהעמיד את עם ישראל בדרגה חדשה של דבקות בריבונו של עולם שלא הייתה כמותה. לא בדרגה כזו שהמוח מצווה על הלב והלב נכנע, אלא במדרגה כזו שהלב רוצה לעשות את רצונו של הקב"ה. הוא מה שאמר דוד: " לַעֲשׂוֹת רְצוֹנְךָ אֱלֹהַי חָפָצְתִּי וְתוֹרָתְךָ בְּתוֹךְ מֵעָי" (תהלים מ, ט) כלומר אני רוצה לעשות את רצון ה', החפץ שלי מושך אותי, " וְתוֹרָתְךָ בְּתוֹךְ מֵעָי", התורה היא כמו אוכל טוב שאני אוכל, כשאני לומד תורה אני מאושר, זה אפילו ממלא את החלק הגופני שבי, התורה ממלאה את כל המציאות שלי. אז מגיעים למדרגה שעליה אמר דוד: "חִשַּׁבְתִּי דְרָכָי וָאָשִׁיבָה רַגְלַי אֶל עֵדֹתֶיךָ" (שם קיט, נט) חשבתי ללכת לאיזה מקום, והנה אני מוצא את עצמי בבית המדרש. יש ילדים ששולחים אותם לחנות ופתאום הם במגרש, לא יודעים איך זה התגלגל... דוד תתכנן לעשות איזה עסק ופתאום הוא מוצא את עצמו בבית המדרש. למהלך כזה של תשוקה הקב"ה מוביל אותנו בדור הזה. קדושים תהיו. להיות קדושים. זה צו, זאת ברכה וזאת הבטחה.
֎ ֎ ֎
לקבלת השיחה כל שבוע במייל או בווצאפ,
שלחו הודעה לכתובת [email protected] , או למספר 0547881227
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
